ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהות ספירת העומר וחג השבועות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ספירת העומר עניני ספירת העומר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (56 ד') הורד mp3
שלח לחבר

כ"ד אייר התשס"ג

מהות ספירת העומר וחג השבועות


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

משמעות ספירת העומר
הבדלי הנוסח בספירה
ישנן שתי נוסחאות בברכת ספירת העומר: לפי הרמ"א יש לספור 'היום... ימים בעומר", ולפי הברטנורא "היום... ימים לעומר". מהי משמעות ההבדל?

כאשר מונים כמה ימיםעברו מאירוע מסויים, יש לומר 'ל'. לעומת זאת כאשר אומרים באיזה שלב אנו נמצאים בתוך תהליך, יש לומר 'ב'. דוגמא לכך היא בשיר של יום – "היום יום שני בשבת". שבת פירושו שבוע, ואנו מונים כמה ימים עברו בשבוע זה. לעומת זאת אנו אומרים 'שלישי לחודש חשון', ומשמעות הדבר היא כמה ימים עברו מראש החודש – בתנ"ך הלשון 'חודש' משמעותה ראש חודש, כמו 'מחר חודש'.

אמנם מצאנו בתנ"ך גם מניין 'בחודש', כמו בפסוק "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְרִים בַּחדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" 1 שכן לפעמים המילה 'חודש' מתייחסת לכללות החודש, וכפי הלשון המורגלת יותר היום.

בספירת העומר אנו סופרים, באופן פשוט, כמה ימים עברו מהקרבת קרבן העומר – ואם כן יש להבין מה פשר הנוסח 'בעומר'?

נראה לבאר ע"פ דברי החינוך 2 בטעמה של מצוות ספירת העומר:
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה...

ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.

ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.

בגאולת מצרים היו שתי גאולות: מעבדות לחירות וקבלת התורה. במקביל, ישנם בגמרא 3 שני פירושים למשפט שאומרים בהגדה של פסח 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח': לדעת רב הגנות היא 'מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו', ונמצא שמשפט זה עוסק בגאולת הנשמה, ולדעת שמואל הגנות היא 'עבדים היינו', ומשפט זה עוסק בגאולת הגוף.

החינוך מבאר שספירת העומר היא ספירה לקראת קבלת התורה, ולפי זה ניתן להבין את הלשון 'בעומר', שאנו סופרים היכן אנו נמצאים בתהליך המעבר מבניין הגוף לבניין הנשמה, מיציאת מצרים למעמד הר סיני.

זכירת מעמד הר סיני – מיסודות האמונה

זכרון מעמד הר סיני הינו מעיקרי האמונה. התורה הזהירה "השמר לך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך והודעתם לבניך ולבני בניך", יש איסור מיוחד – "השמר מאוד" לשכוח מעמד זה. הרמב"ן מונה זאת אף בספר המצוות, והרמב"ם 4 כותב שזכירת מעמד הר סיני היא יסוד האמונה:
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

מעמד הר סיני אינו ראיה שכלית או הוכחה עקיפה לנבואת משה רבנו, במעמד זה ראו ושמעו כל העם את דבר ה' ואת התגלותו למשה - "וזה לך האות כי תצאו ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", ולא הניסים. זו גם הסיבה לכך שאף נביא לא יוכל לבטל את דברי משה רבנו, שהרי קבלת התורה היתה מראה עינים, ואם יבוא אדם ויטען אחרת הרי ברור ששקרן הוא.

וספרתם לכם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד
הגמרא 5 אומרת 'וספרתם לכם' – שכל אחד חייב בספירה. ויש להבין, וכי אם היה כתוב 'וספרת' היינו חושבים שמצוה זו אינה לכל הציבור? במה שונה ספירת העומר מכל המצוות? המשנה ברורה 6 מביא שני פירושים על מנת לבאר מה התחדש ב'וספרתם': א) פסוק זה מלמד שאין דין 'שומע כעונה' בספירת העומר, וכל אחד חייב לספור בפיו ב) לולי הפסוק היינו מדמים את ספירת 49 ימי העומר לספירת 49 שנות היובל, שאותה רק בית הדין סופר.

מהו באמת הטעם שספירת היובל נאמרה רק לבית הדין?

בית הדין – מקדש את הזמנים
התשובה לכך היא שכל ענייני הזמנים מסורים לבית דין: בית הדין הוא המקדש את הזמנים. כך אומרת הגמרא 7 על הנוסח בתפילת יו"ט "מקדש ישראל והזמנים" – והרי אין חותמים בשנים? ועונה הגמרא שיש כאן חתימה אחת, מקדש ישראל בכך שיוכלו לקדש את הזמנים. ישראל מקדשים את הזמנים דרך בית הדין. תפקיד זה של בית הדין שונה במהותו מתפקידו של בית דין לדיני ממונות, שאינו יוצר מציאות אלא רק מברר אותה, כדברי הגמרא ש"לא איברי סהדי אלא לשקרי", כלומר הצורך בעדים נוצר רק משום שיש אנשים שקרנים, אם כולם היו ישרים היה כל אדם משלם בעצמו את חובו. לעומת זאת, בקידוש החודש בית הדין בעצמו יוצר את הקדושה. כך מוכח גם מהמשנה 8 האומרת שאם ראו כל ישראל את הלבנה, ובכללם בית הדין, אלא שלא הספיקו לומר מקודש עד החשיכה – הרי זה מעובר, ואם תפקידו של בית הדין הוא רק לברר את המציאות – הרי המציאות ברורה 9 .

קידוש החודש בזמננו
הרמב"ם 10 בספר המצוות כותב שישראל מובטחים שבכל הדורות יהיו יהודים בארץ ישראל, אך באופן תיאורטי אם היה ח"ו מצב שלא היו יהודים בא"י – כל המועדות היו בטלים. מה הקשר בין הדברים? ביארו האחרונים שהרמב"ם לשיטתו בעניין הסמיכה: הרמב"ם 11 חידש שאע"פ שרק מי שסמוך יכול לסמוך וכיום אין חכמים סמוכים, אם ירצו כל חכמי ישראל לסמוך חכם מחכמי הדור – הרשות בידם. ומעתה ניתן לומר שכיון שלחכמי א"י יש כח של סמוכים גם אם לא נסמכו, כך בכוחם לקדש את החודשים.

משום דברים אלו של הרמב"ם כתב החת"ס שהמצווה לתמוך ביושבי ארץ ישראל אינה רק משום מצוות צדקה, אלא משום קיום המועדות, שהרי אם לא יהיו יהודים בא"י יבטלו המועדות. ואף שאנו מובטחים שתמיד יהיו יהודים בארץ, מכל מקום עלינו גם להשתדל בעצמינו לקיים את המצוות ולא להניחם לעזרה משמים.

שבועות – אינו תלוי בקידוש החודש
כל המועדים – מפורשים תאריכיהם בתורה. באחד לחודש הראשון – ראש השנה, בעשור – יום הכיפורים, וכן הלאה. המועד היחיד שאינו קשור לתאריך כלשהו וממילא אינו קשור לקידוש החודש הוא שבועות 12 : זמנו הוא 50 יום מהקרבת קרבן העומר. משום כך, חג השבועות יכול לחול בין ה' לז' בסיון – תלוי אם חדשים ניסן ואייר מעוברים או לא. היום, כשאין אנו מקדשים ע"פ הראיה, חל שבועות תמיד בו' סיון משום שניסן תמיד מלא ואייר תמיד חסר (זאת משום שהמולד הוא כל 29 ימים וחצי ועוד קצת).

לעובדה שספירת העומר אינה תלויה בבית דין השלכה משמעותית ביותר. כדי להבין זאת נקדים את הדברים הבאים.

נחלקו חכמים ור' יהודה בעניין מניין שנות היובל: לדעת חכמים מניין ה- 50 שנה הבאות מתחיל רק לאחר שנת היובל, ונמצא שהיובל חל כל 50 שנה. ר' יהודה חולק וסובר ששנת היובל עצמה היא הראשונה למניין הבא, ונמצא שהיובל חל כל 49 שנה. למחלוקת זו השלכה גם לימינו, מתי חלה השנה השביעית – שנת השמיטה, וכן נפק"מ לעניין הפרשת מעשרות, שהרי מעשר עני מפרישים בשנים השלישית והששית לשמיטה, ואילו בשנים האחרות (חוץ מהשמיטה עצמה) מפרישים מעשר שני.

הרמב"ם 13 בהלכות שמיטה ויובל כותב שכל עוד בית המקדש קיים הלכה כחכמים, אך מסורת ביד הגאונים שמזמן חורבן בית המקדש הפסיקו לספור כחכמים אלא כר' יהודה. מה ההיגיון בכך? הגמרא אומרת שבבית שני לא היה היובל נוהג, משום שלא היו כל יושבי ארץ ישראל עליה. הגמרא אומרת שאף על פי כן מנו יובלות כדי לקדש את שנת השמיטה, ומחדשים הגאונים שבזמן שאין בית המקדש קיים ואין בית דין לכל ישראל לא בטלו רק דיני היובל (כמו במצב שאין כל יושבי ישראל עליה), אלא עצם המניין של שנות היובל בטל, וממילא שנת השמיטה חלה כל 7 שנים, והיובל אינו מפסיק את המנין.

נחזור לספירת העומר. ספירת העומר גם היא קדושת הזמנים, ולכן היה מקום לחשוב שספירה זו מסורה לבית דין. ולכן מחדשת התורה 'וספרתם לכם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד', ואין צורך בבית דין. אם היה צורך בבית דין לא היתה היום ספירת העומר כשם שאין את ספירת היובל, וממילא לא היה היום חג שבועות.

התורה – מעל הזמן!
הרמב"ן חולק על הרמב"ם וסובר שגם אם לא יהיו כל יהודים בא"י לא יבטלו המועדות, משום שהלל הנשיא האחרון כבר קידש את כל החודשים שיבואו בעתיד. הרמב"ם לעומתו סובר שהלל רק חישב את זמנם של החודשים אולם את עצם הקידוש עושים אנחנו.

האבני נזר מביא שאלה שנשאל: הגמרא 14 אומרת שמי ששכח לומר יעלה ויבוא בליל ראש חודש אינו חוזר, מפני שאין מקדשים את החודש אלא ביום. וקשה, הרי בזמן הזה ברור שהחודש יקודש מחר ואין כל ספק! ועוד יותר קשה לפי הרמב"ן, שסובר שכל ראשי החדשים כבר קודשו בפועל על ידי הלל, ונמצא שכבר בלילה החודש מקודש! וענה האבני נזר שהטעם שאינו חוזר אינה שיש ספק אם החודש יתקדש, אלא שבפועל הוא עדיין אינו מקודש. וגם לדעה שהלל קידש את כל החודשים, מכל מקום חלות הקדושה תהיה רק ביום ואז תשפיע גם על הלילה שיהיה אף הוא קדוש בקדושת ראש חודש.

חידוש תורני גדול טמון בדבריו, שיש בכוחו של מעשה הנעשה בעתיד להשפיע על העבר (לא מדובר כאן על ספק שנתברר, אלא על הפיכת הלילה מיום חול ליום ראש חודש). יסוד זה נובע מכך שכל מושגי הזמן הם תחת השמש, במסגרת הבריאה, אך התורה קיימת לפני הבריאה וממילא אינה משועבדת למסגרות הזמן אלא להיפך – שולטת עליהם.

מדוע ספירת העומר נמסרה לכל ישראל?
ננסה לטעום מעט מטעמה של תורה: מה השתנה שבועות שאינו תלוי בספירת בית הדין אלא בכל הציבור? ניתן לומר כי שבועות הוא יום השייך לכל ישראל. וזאת בשני פנים: עצם נתינת התורה השייכת לכל ישראל, ומעמד הר סיני שכאמור זכירתו היא מעיקרי האמונה. בספירת העומר אנו מקיימים את הציווי 'השמר לך פן תשכח'.

כיון שמעמד הר סיני הינו יסודי כל כך, יש מצוה גם לחנך את הקטנים, בדומה למצוות ליציאת מצרים.
יהי רצון שנשרש בליבנו ובלב ילדינו את נצחיות התורה.


^ 1 במדבר י, יא.
^ 2 מצוה ש"ו.
^ 3 פסחים קט"ז ע"א.
^ 4 הלכות יסודי התורה פרק ח, הלכה א.
^ 5 מנחות ס"ה ע"ב.
^ 6 סימן תפ"ט סעיף קטן ה'.
^ 7 ברכות מ"ט ע"א.
^ 8 מסכת ראש השנה, תחילת פרק ג'.
^ 9 יש להעיר כי גם בדיני ממונות יש פעמים שבית הדין עצמו יוצר את החיוב, כמו בדיני קנסות. אפילו אדם ישר אינו צריך לשלם קנס שמטילה התורה, כמו תשלומי כפל, אם לא נפסק שחייב. ההבחנה בין קנס לממון הוא כדברי המשנה 'כל המשלם כמו שהזיק ממון, לא כמו שהזיק הרי זה קנס'. ושלשה אופנים לתשלום שאינו כמו הנזק: תשלום יותר משיעור הנזק, כמו תשלומי כפל, תשלום הפחות משיעור הנזק, כמו חצי נזק (לאחת השיטות בגמרא), או סכום קבוע, כמו מאה כסף למוציא שם רע. מהו ההיגיון בכלל זה? אם אדם משלם את שיעור ההיזק הרי זה מראה שהתשלום לא בתורת עונש אלא בתור תיקון לנזק, ותפקידו של בית הדין הוא רק לברר את האמת. קנס הוא עונש, ולכן אין הוא תלוי בשיעור הנזק. כיון שקנס הוא עונש, אין הוא חל מעצמו אלא בית הדין הם המענישים, כדברי התורה "לא ימות... עד עמדו לפני העדה למשפט". נפק"מ נוספת להבחנה זה מצויה בדברי הגמרא במכות ה ע"א ביחס לעדים זוממים, שאם העידו עדים על אדם שהזיק ובאו עדים אחרים ואמרו – אמנם אדם זה הזיק אך ביום אחר, ולא יתכן שהזיק ביום שאמרתם שהרי עימנו הייתם באותו יום – העדים הזוממים פטורים, כי בלאו הכי הנדון חייב לשלם ולא רצו להפסידו ממון שאינו חייב בו; לעומת זאת אם העדים הזוממים העידו על חיוב קנס, אפילו האמת כדבריהם שאדם זה עבר את העבירה אך ביום אחר – העדים הזוממים חייבים, כיון שבשעת העדות הנדון לא היה חייב מאומה, שהרי בית הדין עדיין לא חייבו.
^ 10 ספר המצוות, מצות עשה קע"ג.
^ 11 פירוש המשניות לסנהדרין בפרק ראשון, משנה תורה הלכות סנהדרין פרק ד' הלכה י"א.
^ 12 משום כך שאלת החת"ס, מדוע עושים 'יום טוב שני של גלויות' בשבועות? בכל המועדות תוקנה תקנה זו מחשש ששלוחי בית הדין לא יספיקו להגיע ולהודיע אם החודש הקודם היה מעובר, אך בשבועות כלל לא זקוקים לדעת מתי היה קידוש החודש! ועונה החת"ס שחכמים לא חילקו בתקנתם, שאם יאמרו ששבועות יוצא דופן אנשים לא יבינו מהו טעם ההבדל ויבואו לזלזל גם בשאר המועדים. מתוך תירוצו זה מחדש החת"ס הלכה: הלכה היא שאסור לעשר במועד. אולם הגמרא אומרת שבשני ימים טובים של גלויות אפשר לעשר בשניהם ע"י תנאי, שיאמר בכל אחד מהם – אם היום זהו המועד האמיתי הרי אין משמעות לעישור, ואם היום אינו המועד האמיתי – הרי זה מעושר (דין זה מובא בשו"ע ביחס לעירוב חצירות. ביו"ט א"א להניח, ואם חל היו"ט בימים חמישי וששי עושה כנ"ל ויכול לטלטל בשבת). הרמב"ם מחדש שמשנה זו היא רק בזמן שקידשו על פי הראיה שאז היה אכן ספק, אך כיום חכמים תקנו יו"ט שני של גלויות למרות שאין כל ספק מתי היה ראש חודש, שמא יחזור הדבר לקלקולו, ונמצא שזוהי תקנה עצמאית של חז"ל וא"כ בשני הימים אסור לעשר. ולפי חידושו של החת"ס, הרי שבשבועות גם בזמן שקידשו ע"פ הראיה לא היה ניתן לעשר באופן זה, שגם יו"ט שני של גלויות הוא תקנה עצמאית ולא מכח הספק.
אמנם, הראב"ד חולק על עצם חידושו של הרמב"ם, שהרי טעם התקנה הוא מנהג אבותינו בידינו, וכיצד יתכן שאנו נחמיר יותר מאבותינו? לרמב"ם כנראה לא הפריעה שאלה זו, וכיון שחכמים תקנו יו"ט באופן ודאי שוב לא שייך לעשר ממה נפשך.
^ 13 הלכות שמיטה ויובל פרק י, הלכה ה.
^ 14 ברכות ל ע"ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il