בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה
שבת דף מג ע"א

טלטול מוקצה שכבר נמצא בידו

undefined

הרב יאיר וסרטיל

איר תשע"ז
10 דק' קריאה
ישנו דיון רחב לגבי מוקצה שכבר נמצא בידו, האם מותר להמשיך לטלטלו. נתבונן תחילה בדינים שונים, ולבסוף בטעמי ההיתר שנאמרו על ידי המפרשים, ונבחן את הדינים השונים לאור הטעמים. תחילה נעסוק בסוגי המוקצה השונים ונברר באלו מהם נאמר ההיתר.

סוג המוקצה
כלי שמלאכתו להיתר
בדף מג ע"א מחדש רבי יצחק דין שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. הגמרא הקשתה עליו מכמה מקרים בהם ראינו שמותר לטלטל גם לצורך דבר שאינו ניטל, ותירצה שיש להעמיד את כל המקרים האלו באופן שנצרך לטלטל את הכלי לצורך מקומו, ומכיוון שכך כבר הותר לו להניחו גם באופן שישמש את הדבר שאינו ניטל. דינו של רבי יצחק לא נפסק להלכה אך תירוץ זה משמעותי גם להלכה כפי שנראה.

כלי שמלאכתו לאיסור
התוס' בביצה ג ע"ב (ד"ה אבל) מרחיבים את ההיתר המובא בסוגייתנו ולומדים מכך שגם בכלי שמלאכתו לאיסור, אם התחיל לטלטלו לצורך גופו או מקומו, שוב רשאי להמשיך ולטלטלו אפילו בחדרו. הדמיון בין המקרים יובן יותר לאור הסבר הברכת אברהם (מג ע"א בענין אין כלי ניטל וכו' ס"ק א; וכן בביצה לו ע"א ס"ק ג), שגם הדין של רבי יצחק יסודו בגזירת הכלים של נחמיה (קכג ע"ב), שבתחילה אסרו את כל הכלים, ולאט לאט חזרו והתירו אך לא התירו הכל אלא בכלי שמלאכתו לאיסור התירו רק לצורך גופו ומקומו ונותר האיסור לטלטל לשאר צרכים, ולדעת רבי יצחק בכלי שמלאכתו להיתר גם כן לא התירו הכל אלא השאירו את האיסור לטלטל במקרה שעושה זאת לצורך דבר שאינו ניטל.

מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו
הרמ"א ביורה דעה (רסו, ב) פוסק את דברי רבנו ירוחם שלאחר ברית מילה מותר למוהל לטלטל את האיזמל להצניעו בחצר (כשיש עירוב), ומנמק שלא הוקצה בין השמשות מאחר שהיה צריך לו באותה שבת. בדרכי משה שם הובאה גם דעת המהרי"ל החולק וכותב שמיד אחר המילה יזרוק את האיזמל מידו משום מוקצה. מנימוקו של הרמ"א ניתן ללמוד שנחלק בשני דברים. ראשית, לדעתו אין צורך להניח מיד כמבואר בדבריו באורח חיים. שנית, לדעתו כלל לא הווי מוקצה.
הגר"א (ס"ק ג) דוחה תחילה את דברי הרמ"א שאין זה מוקצה, וכותב שזה ודאי מוקצה אלא שהותר לצורך מצווה, והביא סיוע למהרי"ל מהתוספתא ומהירושלמי. בתוספתא (סוכה פרק ב) כתוב: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא ידי חובה בו אסור לטלטלו", ובירושלמי (סוכה פרק ג) כתוב "הניחו בארץ אסור לטלטלו". לגבי המחלוקת השנייה, הוא גם כן סובר כמהרי"ל שלמרות שהחפץ כבר בידיו אסור לו להמשיך לטלטלו אלא עליו להניחו מיד, ומחלק בין דברים האסורים מגזירת מוקצה לדברים האסורים מגזירת כלים, ומבאר שאלו גזירות שונות שאינן תלויות זו בזו שהרי רבי שמעון המתיר מוקצה אוסר טלטול כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל. על פי זה הוא מחלק שדווקא בכלי שמלאכתו לאיסור כתבו התוס' שאם נטלו לצורך גופו ומקומו רשאי להמשיך לטלטלו, משום שאין זה מוקצה אלא כלי ורק אסרו לטלטלו מחמה לצל אך אם נטלו לצורך גופו ומקומו רשאי להמשיך לטלטל עד שיניחו.
בביצה כח ע"ב אומר רב מלכיו שמי שצולה בשיפוד ביום טוב, הואיל ולאחר הצלייה נמאס ונעשה מוקצה, עליו לשומטו מידו בסוף הצלייה. רש"י (ד"ה שומטו) מפרש ששומטו מלפניו מהר בגרירא וטלטול מן הצד אבל אסור בטלטול גמור. מדייק מכך הברכת אברהם בביצה (ג ע"ב 'בענין התחיל לטלטל') שההיתר הוא רק בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו. לכאורה אין סברא לחלק בין מוקצה מחמת גופו למוקצה מחמת חסרון כיס. מאידך, הרשב"א (ד"ה אמר שמואל) מביא שם בשם התוספות (לא מופיע בתוס' שלפנינו) שאכן מותר אפילו בטלטול גמור, כמוכח מסוגייתנו בשבת שכל שמותר לטלטלו מותר להניחו בכל מקום שירצה.

התחיל באיסור
הרמ"א באורח חיים (רסו, יב) פוסק את דברי האגודה שמי ששכח כיסו עליו בשבת והוא נמצא בביתו יכול ללכת עמו לחדר ולהתיר חגורו כדי שייפול שם ויהיה מוצנע.
הגר"א (ד"ה ומי) חולק על הרמ"א ומחלק שבמקרה של רבי יצחק התחלת הטלטול היא בהיתר וכל הטלטול הוא בהיתר ואילו בשכח כיס באיסור הוא ומי שאכל שום וריחו נודף שום לא יחזור ויאכל שום. כלומר, דווקא כאשר תחילת הטלטול בהיתר הותר כל הטלטול. יש מקום לעיין אם האגודה והרמ"א חולקים דווקא בנטל ביום שישי, משום שאז לדעתם נחשב שתחילת הטלטול נעשתה בהיתר, אך יודו באדם שבטעות או במזיד נטל באמצע שבת, אולם מסתבר שאין חילוק, כי סוף סוף כדברי הגר"א, גם אם נטל ביום שישי בהיתר, ברגע שנכנסה שבת היה עליו להוציא מכיסיו, ואם לא עשה כן הרי שתחילת הטלטול בשבת נעשתה באיסור, ולכן מסתבר שאין חילוק ואם האגודה התיר בנטל ביום שישי הוא יתיר גם בנטל בשבת, ואכן כך מפורש ב בית מאיר 1 (שח, ג) וכן פסק המגן אברהם (שח ס"ק ז).
הביאור הלכה שם (ד"ה יכול לילך) מביא את דעת דרך החיים שהעמיד את דברי האגודה בשכח המעות בכיס ולכן הכיס לא נעשה בסיס וממילא המעות יחד עם הכיס אינן נחשבות למוקצה מחמת גופו, אך במוקצה מחמת גופו גם הוא יודה שאסור. מדברי הגר"א מוכח שלא הבין כך.

גוף הטלטול
טלטול שלא לצורך ההצנעה
שולחן ערוך הרב (או"ח קונטרס אחרון סימן שא הערה י ד"ה ומיהו) כותב שכל ההיתר להמשיך לטלטלו הוא דווקא כשעושה כן על מנת להצניע את החפץ ולא להניחו במקום שעלול להינזק, אך אסור לו להשהותו בידיו ולטלטלו סתם שלא לצורך הצנעתו, ואילו מדברי התוספת שבת (או"ח רסב, יב ס"ק כט) משמע שהואיל והגיע לידיו בהיתר שוב מותר לטלטלו לגמרי אף שלא לצורך הצנעתו, וכן משמע בפשטות גם מדברי החכמת שלמה (תחילת סימן שח).

העברה מיד ליד או לחברו
בשאלה זו דווקא החכמת שלמה (תחילת סימן שח) מיקל יותר וכותב שאם נמצא כבר בידו מותר לו אפילו להעבירו ליד חברו, וכן פסק המשנה ברורה (שי ס"ק טו) בשם האליה רבה לגבי מוהל, שמותר לו לתת לחברו את האיזמל שיקחנו לביתו (לא מפורש מהי דעת המשנה ברורה במקרה שלא עושה כן לצורך הצנעה). לעומת זאת, התוספת שבת שהיקל לגבי טלטול לצורך הצנעה, מחמיר כאן וסובר שאפילו מיד ליד אסור לו להעבירו משום שלדעתו נחשב הדבר לטלטול חדש. המנחת אשר (סימן לט) מכריע בדרך האמצע, שלתת לחבר אסור כי זה ודאי טלטול חדש, אולם מיד ליד רשאי אם עושה כן כחלק מהטלטול לצורך סילוק החפץ והצנעתו.
טעמי ההיתר
נביא כעת טעמי היתר שונים שנאמרו על ידי המפרשים, ונעמוד על הנפקא מינות לאור ארבעת המחלוקות שראינו למעלה: א. האם ההיתר קיים רק בכלי שמלאכתו לאיסור או גם במוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו. ב. האם ההיתר קיים רק כשהתחיל את הטלטול בהיתר. ג. האם מותר לטלטל רק לצורך הצנעת החפץ. ד. האם מותר גם להעביר מיד ליד או לחברו.

טעם א – בדעת הרמ"א
המנחת אשר (סימן לט) בדעת הרמ"א , שהתיר אף במוקצה מחמת חסרון כיס, מנמק שכאשר הוא עוסק בטלטול המוקצה ובהנחתו לא הקפידו חכמים באופן הנחתו ולא חייבוהו להשליכו מיד ובאותו מקום באופן שיופסד.
לאור זאת הוא סבור כדעת שולחן ערוך הרב שכל ההיתר הוא דווקא כשמטלטל לצורך הצנעתו, אך אסור לו להשהותו בידיו ולטלטלו סתם שלא לצורך הצנעתו, שלא כדעת התוספת שבת.
לגבי הנקודה הרביעית סבור המנחת אשר שלפי טעם זה יש להכריע בדרך אמצעית ולהתיר מיד ליד אך לא לחברו. לכאורה אין זה מוכרח אלא יש מקום לומר שאם הסברא היא שהקלו כדי שיוכל להצניע התירו לו אף לתת לחברו, וכדברי המשנה ברורה, שהמוהל רשאי להעביר את הסכין לחברו כדי שיצניעה. אך יש להטעים את סברתו שגם כשהקלו התירו רק להמשיך טלטול קיים ולא להתחיל טלטול חדש, שהרי אסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל כדי להציל את הכלי מקלקול, וכן במקרה שלפנינו אם המוהל יניח את הסכין על הקרקע כולם מודים שאסור שוב להרימה ולהצניעה, ואם כן נקודת המחלוקת בין המשנה ברורה למנחת אשר היא אם ניתן לראות את טלטול חברו כהמשך לטלטול שלו או שמסתבר להחשיב זאת כטלטול חדש.
לגבי הנקודה השנייה, הרמ"א עצמו סבור שההיתר קיים גם כשהתחיל באיסור, ואפשר להטעים זאת, שבכל מקרה שהמוקצה בידו התירו לו כבר לסיים את הטלטול כדי לשמור על החפץ, אולם אין הכרח מצד עצם הטעם לומר כדעת הרמ"א גם בנקודה זו, כי אפשר לומר שדווקא במקום שהתירו לו לטלטל התירו לו לסיים את הטלטול באופן שלא ייפסד החפץ, אך לא במקרה שכלל לא הותר לו לטלטל.

טעם ב – בדעת הרמ"א
האור שמח (שבת כד, יב) מנמק את טעם ההיתר להמשיך לטלטל על פי דברי הראב"ד (שבת כד, יג) שהטעם שאסרו לטלטל הוא גזירה משום הוצאה, ומקורו מדף קכד ע"ב "וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא?". בהוצאה אם לא הייתה עקירה אין איסור מהתורה ולכן גם לא גזרו באופן זה בטלטול.
לפי טעם זה אין סברא לחלק כדעת הגר"א בין תחילתו בהיתר לתחילתו באיסור, כי גם המקרה של תחילתו באיסור עוסק בעקר לפני שבת אלא שבשבת לא היה לו שום היתר ליטול, ובהוצאה פטור אם העקירה נעשתה לפני שבת.
לכאורה יש מקום לחילוק השני של הגר"א, בין כלי שמלאכתו לאיסור לבין מוקצה, כי הראב"ד שם עוסק בגזירת טלטול כלים ואפשר לומר שדווקא היא מטעם הוצאה אך גזירת מוקצה היא מטעם אחר, אולם אפשר לומר שאין חילוק וגם גזירת מוקצה היא מטעם זה, וכך משמע בפשטות מכך שאחד מן המקורות שהראב"ד הביא לדבריו הוא מהגמרא בדף קכד ע"ב והיא כתבה דבריה ביחס לבקעת שאין לה תורת כלי 2 .
לפי טעם זה יש להתיר גם טלטול שלא לצורך הצנעה, ולגבי הנקודה הרביעית, נראה שמותר להעביר מיד ליד, ולגבי העברה לחברו לכאורה יהיה אסור לחברו לקחת ממנו כי אז חברו יבצע גם עקירה אך אם יהיה מותר להניח בתוך יד חברו כי אז גם חברו יבצע רק טלטול והנחה ללא עקירה.
הברכת אברהם בביצה (ג ע"ב 'בענין התחיל לטלטל') תמה על טעמו, וכי בשאר הדינים גם משווים לקולא ולחומרא בין טלטול להוצאה. לדוגמא, בהוצאה ההיתר מהתורה כשלא עקר הוא רק אם כשהגיע לידיו היה גבוה משלושה טפחים כי אחרת נחשב כעוקר, והרי לגבי טלטול מוקצה ברור שמותר להמשיך גם אם אוחז במוקצה בפחות משלושה טפחים. ומאידך, בהוצאה אין איסור אם הוציא ממקום פטור, ובמוקצה כמובן חייב גם ממקום פטור. אפשר ליישב 3 ולחלק שההשוואה היא דווקא ביחס להגדרת עצם הטלטול, שהוא מוגדר מהגבהה, הולכה ועקירה, ולא לגבי דינים צדדיים כמו מקום הטלטול.

טעם ג – בדעת הרמ"א
הברכת אברהם עצמו נוקט באופן דומה בדעת המתירים אף כשתחילתו באיסור (דעת הרמ"א לגבי הנקודה השנייה), ומנמק שהאיסור הוא רק כשיש מעשה שלם של טלטול, אלא שהוא לא תולה זאת במלאכת הוצאה. לפי טעם זה ההיתר הוא גם במוקצה, ומותר לטלטל אף שלא לצורך הצנעתו. לתת לחברו יהיה אסור, אולם מיד ליד אפשר לומר שמותר.
המנחת אשר (סימן לט) מביא טעם זה דווקא כדי לבאר את דעת הגר"א לגבי הנקודה הראשונה, וסובר שיש לחלק לפיה בין כלי שמלאכתו לאיסור לשאר מוקצה, ומנמק את טעם החילוק שבאיסור מוקצה האיסור הוא מצד החפץ, שנאסר בו עצם הטלטול, והמוקצה הוא כעין חפצא של איסור לעניין טלטולו ולכן אין שום היתר להמשיך לטלטלו גם אם ההתחלה הייתה בהיתר. לעומת זאת בגזירת כלים האיסור הוא על הפעולה וכאמור לא אסרו אלא פעולה שלימה של טלטול כולל תחילתה. אך יש להעיר, שכאמור זה לא יתיישב עם דעת הגר"א לגבי הנקודה הראשונה, כי לטעם זה יש להתיר אף כשתחילתו באיסור 4 .

טעם ד – בדעת הגר"א (חלקית)
בדעת הגר"א לגבי הנקודה השנייה, שההיתר הוא רק בהתחיל בהיתר, רצה הברכת אברהם בהווה-אמינא להסביר שכיוון שהתחיל את המעשה בהיתר הכל חלק ממעשה היתר. לכאורה נראה בכוונתו שבמקום שהתירו לו את תחילת הטלטול לא צמצמו והכריחו אותו לסיים מיד כשנגמר הצורך המותר אלא כבר הפקיעו את איסור הטלטול מפעם זו 5 . אולם לבסוף הוא דוחה ומקשה על כך מדברי רש"י בדף כח ע"ב, שעל דברי רבי מלכיו ששיפוד שצלה בו ביום טוב אסור לטלטלו אלא שומטו ומניחו, ביאר ששומטו דווקא בטלטול מן הצד ולא בטלטול גמור. והרי כאן בא לידו בהיתר ובכל זאת לא התירו להמשיך לטלטלו. קושייתו אינה מובנת, כי בכלי שמלאכתו לאיסור שייך טעמו הואיל וההיתר לצורך גופו ומקומו הוא היתר חיובי שחז"ל באו והקלו (כמוכח מדף קכג ע"ב, שבתחילה גם זה היה אסור עד שחזרו והקלו), אך בשיפוד לא היה היתר חיובי אלא פשוט בתחילה מצד המציאות הוא לא היה מוקצה מחמת מיאוס ולבסוף כן 6 . לכן נראה שכוונתו הייתה שאף שאין כאן היתר חיובי, סוף סוף גם המשך המעשה נגרר אחר ההתחלה והכל נחשב למעשה היתר.
כפי שהובא למעלה, שיטת רש"י אינה מוסכמת, והרשב"א הביאו בשם התוס' שאכן מותר לטלטל כרגיל, ואם כן נוכל עדיין לפרש את סברת ההווה-אמינא של הברכת אברהם בדעתם, וכן נצטרך בפשטות לומר גם בדעת הרמ"א וכל הפוסקים שהתירו גם במוקצה מחמת חסרון כיס, שלא כדעת הגר"א. אם כן, סברא זו מתאימה לדעת הגר"א לגבי הנקודה השנייה, שמותר רק כשהתחיל בהיתר, אולם אינה מתאימה לדעתו לגבי הנקודה השנייה, שההיתר נאמר רק בכלי שמלאכתו להיתר ולא בשאר מוקצה. לפי טעם זה יהיה מותר לטלטל אף שלא להצנעתו, ויהיה אסור לתת לחברו אך מיד ליד אפשר לומר שמותר.
אולם גוף הסברא צריך עיון, מדוע כל המעשה נגרר אחר ההתחלה ונחשב למעשה היתר, אף במקום שלא מדובר על היתר חיובי (ואין כוונתו שהאיסור הוא רק בטלטול שלם, כי הוא מחלק בפירוש בין שני הטעמים, ואת הטעם הזה הוא נוקט בדעת המגן אברהם המתיר אף כשתחילתו באיסור).

טעם ה – בדעת הגר"א
הברכת אברהם למסקנה מנמק את שיטת הגר"א שהואיל והתחיל לטלטל לצורך גופו ומקומו נחשבת גם התוספת כחלק מן הטלטול לצורך גופו ומקומו. כלומר, שם התכלית והמטרה קרוי על כל הטלטול עד שיניח. לדוגמא, כאשר נוטל מספריים מהכסא כדי לשבת, כל הלקיחה עד שיניחם נחשבת כלקיחה לצורך פינוי מקום הכסא, וכן כאשר לוקח פטיש על מנת לפצח אגוז, גם המשך ההחזרה למקום קרוי כחלק מהטלטול לצורך השימוש בגוף הפטיש (גם ההחזרה למקום נחשבת כחלק מהשימוש של הפיצוח, ואפילו כשאינו מניח במקום הקרוב ביותר). לכן בשיפוד שנעשה מוקצה ושוב אין היתר אפילו לצורך גופו ומקומו אינו רשאי לסיים את הטלטול. טעם זה יתיישב גם עם שיטת הגר"א לגבי דין שאר מוקצה, שסובר שההיתר נאמר דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה.
בשולי הדברים נביא את סיכומו של הפסקי תשובות להלכה:
"והנה המעיין בדברי האחרונים הכא ובעוד מקומות יראה ויווכח שישנו מבוכה גדולה בענין זה, ורבו הדיעות, וגם מצינו הכא והתם סתירות בדבריהם ובדברי המשנ"ב. וכבר נתבאר שטלטול מוקצה, הגם שאיסורו מדרבנן, חמיר טפי משאר איסורים דרבנן, ולכן הרוצה לצאת מכל חשש ונדנוד איסור, לא יקל לעצמו אלא במוקצה שהותר טלטולו לצורך גופו ומקומו (כלי שמלאכתו לאיסור) והגיע לידו בהיתר (לצורך גופו ומקומו), בזה רשאי לדברי הכל להמשיך טלטולו לאיזה מקום שירצה, ויש החוכחים להחמיר גם בזה שלא לטלטלו לחדר אחר, אלא יניחנו באותו חדר, אא"כ צריך למקום כל החדר.
אבל המיקל גם בשאר סוגי המוקצה (האסורים בטלטול גם לצורך גופם ומקומם) כשהגיעו לידו בהיתר, להמשיך לטלטלו עד למקום המשתמר או למקום שלא יהיה לו הפרעה מהימצאות המוקצה שם, בודאי יש לו על מי לסמוך ואין עליו שום תלונה, ובמקום הפסד רשאי להקל גם כשהגיע לידו בשוגג או בשכחה ובטעות או בלי שימת לב, ובשו"ע הרב (שז, לו) מצדד להקל גם בנטל המוקצה בזדון. אך לדברי הכל אין להתיר אלא כל זמן שהמוקצה בידו והולך עמו תיכף למקום המשתמר (או למקום שנוכחות המוקצה אינה גורמת להפרעה, וכנ"ל), ויניחו מידו תיכף ומיד בלי להתמהמה כלל, ולא יעבירנו לאדם אחר, וגם מהנכון ליזהר שלא יעבירנו מיד ליד".




^ 1.זו לשונו: "מדקבלת שבת בדידי' תלוי שוב במה שמקבל השבת עליו עביד האיסור במה שמחזיק המוקצה ומקבל השבת עליו".
^ 2.בעניין זה הרחבנו בסוגיית 'יסודות המוקצה'.
^ 3.ר' משה לוין
^ 4.בדעת הרמ"א, לגבי הנקודה הראשונה, הוא כותב שלא מסתבר שטעמו הוא שגם במוקצה נאסרה רק פעולה שלימה של טלטול כי נראה כאמור שבמוקצה עצם הטלטול אסור, ולכן נימק בדעתו כמובא למעלה, שכאשר עוסק בטלטול המוקצה ובהנחתו לא הקפידו חכמים באופן הנחתו ולא חייבוהו להשליכו מיד ובאותו מקום באופן שיופסד.
^ 5.ומביא בשם אחד מתלמידיו שרצה לדמות זאת לסברת "הותרה" שכותב הר"ן לגבי אוכל נפש ביום טוב, שכיוון שהותר לבשל לצורך יום טוב התירו גם להוסיף ולבשל יחד מעבר למה שנדרש לו עבור היום טוב.
^ 6.ובפרט לא שייך הטעם שהביא בשם תלמידו שהרי זה כהותרה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il