ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

'כתב חידה' בדרך לירושלים

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים יום ירושלים עניינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ז

'כתב חידה' בדרך לירושלים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מבוא
רבות נכתב על ירושלים בהיבטיה הרוחניים ובהיבטיה הלאומיים. פחות נכתב עליה כעירו של היבוסי. לא אל אדמת טרשים בא דוד כי אם אל 'עיר היבוסי' - מצאצאיו של כנען, היושב בה מקדמת דנא. דוד בא אל 'עיר יבוס', והופך אותה לבירתה הנצחית של ממלכת ישראל. עובדה זו מזמנת שאלות מוסריות מכבשונו של עולם: על הזכות לדחות את היבוסי 'יושב הארץ' 2 , ובאופן רחב יותר - על היחס שבין ערכים לאומיים לבין ערכים אנושיים. במשך דורות רבים לא העסיקו אותנו שאלות מסוג זה, עת סעדנו על שולחנם של זרים והיינו רחוקים מעמדת הריבון, החזק או השולט. עם שובינו אל חיים לאומיים, חוזרות השאלות וצפות, מבקשות לעלות על 'שולחנם של מלכים', להתמודדות כנה ועמוקה גם יחד 3 .
בחמישה פסוקים מתאר הכתוב את מעבר העיר לריבונות ישראלית (שמואל ב ה', ו-י), וקריאה קשובה בהם, עשויה להיות מפתיעה. טענתנו היא שהנושא הניצב בליבה של הפרשייה הוא העמדה המוסרית נוכח העם היבוסי היושב בה. שאלות נוקבות עמדו על שולחנו של דוד, ובדרכו הוא ביקש להן מענה.
כמה מילים על כלי הלמידה: הכתיבה המקראית ממעטת בתיאור מחשבות, רצונות או רגשות. חוסר זה הביא רבים להתייחס אליה כאל מצע המזמן קריאות רבות, צורות שונות למלא את החלל. מאמר זה מושתת על הנחת העבודה הבאה: בדומה ליצירת מופת ספרותית, משתף המקרא בנדיבות את הקורא בהיגיון, במחשבות ובכמוסות הלב של גיבוריו. בשונה מיצירה ספרותית קלאסית - נוכחות זו היא סמויה עד מאד: אותות קלים מצביעים על עולם ומלואו, והררים תלויים בחוט השערה. הרבה מידע ושיתוף נוכח בכל פסוק, אך הוא אינו זמין. הדרך להיחשף אליו היא בתשומת הלב ובקריאה קשובה - שאינה מקבלת דבר כמובן מאליו. הרבה שאלות תישאלנה, לאחריהן - נצעד לאחור, ונקשיב. נשהה במילים, במשפטים, בכתיבה וגם - בשתיקה.
בחלקו השני של המאמר יילמד מדרש חכמים. במדרש נזהה את הקריאה הקשובה שהייתה לחכמים בפסוקי המקרא. הנחת העבודה היא שהמדרש מושתת על פשוטו של מקרא, אלא שהוא 'דורש' ומפליג אל מחוזות נוספים, כסוג של השלכה, הרחבה ופיתוח לפשוטו של מקרא. במדרש זה נזהה את המורכבות המשתקפת מן הפסוקים, כמו גם פיתוח - צעדים נוספים בהם צעדו החכמים, וגם עמדה בעולם הרוח ביחס לשאלת יחסינו עם אומות העולם.
פרשייה זו כתובה כמעין כתב חידה - בסיפור המעורפל שבה, בשברי המשפטים, במבנה ובמילים. באלו טמון לטעמנו במידה רבה סודה של ירושלים.
מקורות


הפרשייה:
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם
אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ
וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר
לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד:
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר
וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת:
וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד
וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:
וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ" (שמואל ב ה', ו-י).


רקע מקראי-היסטורי

שאול מלך ישראל מת, ובתגובה שבט יהודה מושח את דוד למלך. מנגד - איש בשת מולך על ישראל. מתח שורר בין שתי הממלכות, איש בשת נרצח בידי אנשיו וממלכת ישראל מתפרקת. בתגובה - כלל השבטים מושחים את דוד למלך. בפסוקים בהם נלמד, מתואר צעדו הראשון של דוד לאחר איחוד הממלכה: דוד הולך אל ירושלים והופך אותה לעיר בירה. בשורות הבאות תישאלנה שאלות על פסוקים אלו.
"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ"


בפרשייה זו בא דוד אל ירושלים הנתונה בשליטה יבוסית, לוכד אותה, קורא להכות את היבוסי והופכה לעיר בירה. כל אלו הם סימני מלחמה. מאידך - התיאור "וַיֵּלֶךְ... אֶל הַיְבֻסִי" הוא אינו תיאור למלחמה. גם תגובתם "לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" היא תגובה בדיבור, לא במלחמה. מהו אופיו של האירוע - מלחמה או משא ומתן?; היבוסים מתנים עם דוד תנאי: "לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים". תנאי זה סתום ולא מובן. מי הם העיוורים והפסחים? מהי הדרך להסירם?; דוד כאן נזכר בכינוי 'המלך' - "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם", ואילו פניית היבוסים היא אישית אל 'דוד' - "וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר". מה פשר המעבר מ'המלך' ל'דוד'?; לאחר ציון התנאי, מוסיף המקרא את המילים "לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה". זוהי תוספת המעצימה את חוזק דבריהם כמי שמהווים מחסום בלתי עביר לדוד. במה טמון כוח טענתם? כיצד בסופו של דבר התגבר דוד על מכשול זה?
"וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד"

דוד הולך אל ירושלים ובפועל הוא לוכד את 'מצודת ציון היא עיר דוד'. האם מדובר בשמות שונים למקום אחד? האם מדובר על מקום אחר?; דוד לוכד, ובפסוק הבא חוזר הכתוב ומציין את קריאתו לכיבוש העיר. מה פשר החזרה לאחור?
"וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר"

מדוע דוד אינו כובש את העיר בעצמו? האם אין בכוחו? מדובר על עיר בירה, ואך מתבקש הוא שתיכבש על ידי המלך! 4 ; מהו הצינור שדוד קורא לגעת בו?; הלשון "כל מכה יבוסי ויגע בצינור" היא לשון תנאי קטועה - מדוע לא מצוין מה תהיינה התוצאות למעשה זה?; מתוארת קריאת דוד להכאה, אך לא מתואר יישומה של ההכאה בפועל. מדוע?
"וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד"

מדוע הפסחים והעורים הם "שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד"? ביטוי זה הוא חריף, ושיוכו אל קבוצה חלשה על לא עוון בכפה הוא קשה!
"עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת".

מהו הבית אליו לא יבוא עיוור ופיסח?; מדוע "עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת"? - במה אשמים העיוורים והפסחים (משתמע שההרחקה היא של כלל העיוורים והפיסחים)?; מיהם ה'אומרים': "עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת"?
בנוסף לקשיים אלו ישנה "זירה" נוספת של קשיים - ההשוואה לסיפור המקביל בדברי הימים. פער גדול קיים בין הסיפורים, והעיסוק בו הוא משמעותי גם בהקשר של הפרשייה בספר שמואל. לא נעסוק בו במסגרת עיון זה.
כעת, נבוא בשערי הכתוב, נקרא בו עקב בצד אגודל, ונבקש להבין.

הליכת דוד אל היבוסי
"וַיֵּלֶךְ" - פתיחה בלשון "וַיֵּלֶךְ" מקפלת בתוכה תנועה ממקום למקום, והיא אינה תיאור למלחמה 5 . "הַמֶּלֶךְ" - הכותרת 'מלך' מצביעה על עמדה ממלכתית העומדת בבסיס הלכה זו. "וַאֲנָשָׁיו" - במלחמות קודמות מתואר דוד, ללא ציון לאנשים הנלווים אליו. כינויים בלשון 'אנשיו' מצביע על אירוע במעגל מצומצם של אנשים, ללא רתימה רחבה של העם 6 . "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם" - מילת היחס 'אל ירושלים' מתבקשת. השמטתה כמוה כציון לישירות ולדבקות במטרה שהיו לדוד. אין צורך במילת תיווך בין הליכתו לבין היעד להליכתו - ירושלים, מכיוון שאין פער בין השתיים. "אֶל הַיְבֻסִי" - לשון יחיד 'יבוסי', מתייחסת אליהם כעם ולא כיחידים. בניגוד ללשון "על", המבטאת עליונות, והיא קיימת במצב בו מתרחשת מלחמה 7 , הלשון "אל" מגלמת תקשורת וההדדיות. "יוֹשֵׁב הָאָרֶץ" - לא מובן מאליו הוא מעמדו כ'יושב הארץ'. אילו היה כתוב "היושב בארץ", הישיבה הייתה נתפשת כפעולה. בציון הנבחר, הישיבה היא שם תואר והיא מגדירה את מעמדם בארץ. בדומה ל'יבוסי' המנוסח בלשון יחיד, גם 'יושב הארץ' מנוסח בלשון יחיד, ומקופל בכך ציון לשיוכו המהותי אל חבל ארץ זה 8 .
למעשה, הפועל "וַיֵּלֶךְ" מתייחס אל ירושלים ואל היבוסי יושב הארץ: " וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ ". שיוך כפול זה, הוא ביטוי לשתי תנועות נפש מנוגדות זו לזו. מלך ישראל דבק בעיר ירושלים, ולצד זאת הוא מכיר במעמדו של היבוסי כיושב הארץ. בהקשר הראשון הוא הולך להחיל עליה את ריבונותו, ובהקשר השני - הוא פותח בדיאלוג עם היבוסי הנתפש בעיניו כיושב הארץ. דומה שכך עשויה להישמע פנייתו אל העם היבוסי: 'כמלך ישראל אני נחוש לבוא אל ירושלים, לצד זאת, אני מכיר במעמדכם כ'יושב הארץ', ובהתאם אני פותח אתכם בדיאלוג'.

תגובת היבוסי
"וַיֹּאמֶר" - דוד פנה אליהם כעם, ובהתאם, 'העם היבוסי', כישות אחת, אומר את דברו. אך מתבקש הוא שתשובתם באה בעקבות בירור פנימי שלהם - האם הם מקבלים את הצעת דוד, ולאן פניהם מועדות. "וַיֹּאמֶר לְדָוִד" - פנייתם האישית היא אל 'דוד', על אף העובדה שהיא באה כתגובה לצעדו של 'המלך'. מסתבר שהם 'עשו שיעורי בית', ובנו אסטרטגיה המותאמת לאישיותו ולתפישת עולמו האישית של דוד. "לֹא תָבוֹא הֵנָּה" - זוהי דחייה גמורה להצעת דוד: 'אין כניסה לדוד', ובמובן רחב יותר - 'אין כניסה לממלכת ישראל'. בפתיחה זו הם דוחים את דבריו על הסף, בשלילת כל נוכחות ישראלית בירושלים. בצעד נוסף הם נוקבים במחיר: "כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" - אם בכל אופן תחליט לבוא, תהיה מלחמה, בה תיאלץ לעמוד כנגד העיוורים והפסחים, ולהסיר אותם מדרכך.
מי הם העיוורים והפסחים? שאלה זו העסיקה פרשנים וחוקרים, והוצעו בה פירושים רבים 9 . במאמר זה אומצה עמדה הדומה לעמדת רש"י בדברי הימים (בפירושו לדבהי"א י"א, ה) הטוען שהיבוסים במצוקתם העמידו עיוורים ופסחים על חומות העיר, באופן שלא יוכל דוד לכבוש את העיר מבלי לפגוע בהם. בשונה מרש"י הרואה בכך השפלה לדוד, המוקד לטעמנו הוא וויכוח על זכותו המוסרית לבוא אל העיר ולייסד בה את עיר הבירה 10 .
מה מקופל בהעמדה זו של עיוורים ופסחים בפתחה של העיר? במובן הפשוט הם מנצלים את רגישותו המוסרית של דוד, שיתקשה להתייצב בעמדת כובש ולהסיר עיוורים ופסחים העומדים בדרכו. באופן מעמיק יותר - נראה שאלו מהווים משל למצבם של היבוסים. בניגוד לישראל שזכתה למלך המאחד כעת את הממלכה, רואים יושבי העיר המבוצרת את עצמם כ'עיוורים' - שאינם מסוגלים להגן על עצמם במרחב, וכ'פיסחים' ביכולת התנועה המוגבלת שהייתה להם. בטענתם הם מייצרים לעצמם את הדימוי לחלש, ואת דוד הם מציבים בעמדת "חזק כנגד חלשים". סיפור העיוורים והפסחים על פי זה הוא סיפור של עם שאינו לוקח אחריות על חייו, והוא משתמש בחולשותיו כמי שעשויות להקנות חסינות לטענותיו 11 .
לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
מילים אלו משמשות סוג של העצמה למשפט הקודם: המשמעות המעשית לתנאי היבוסי היא שדוד לא יבוא הנה. מהו ההיגיון באבחנה זו? טענה זו מופנית באופן אישי אל דוד, היא נוגעת ברגישות מוסרית עמוקה שהייתה לו, ובהתאם היא מלוויית בהערכה מה תהיה התוצאה. בהמשך נראה שאכן תכניתו המקורית של דוד לא יצאה אל הפועל. מעניין הוא הביטוי "הנה". לא "אל ירושלים" או "אל עיר יבוס". אילו הייתה התנסחות באחת מאלו - היא הייתה מתפרשת כהתייחסות עקרונית, על בסיס תפישתם הערכית למעמד העיר. לעומת זאת המילים 'לא תבוא הנה' הן קונקרטיות, והן משחקות במגרש ה'כאן' וה'עכשיו'. היבוסים אם כן אינם עסוקים בטענות בעולם הרוח, ומה שמעניין אותם זה מימוש כוחני של זכויות.
כעת, יש להתבונן. דוד בא בהצעה אל היבוסים, והם דחו אותה על הסף. מה עשויה להיות תגובתו לצעד זה? תיאורטית יכול היה לומר - 'הלכתי לקראתכם, הכרתי בכם כתושבי העיר, אבל אתם אינכם מכירים בזכותי לממש ריבונות בליבה של ארצי. כיוון שכך - איבדתם את זכותכם כ'יושב הארץ', ובהתאם תידחו מן העיר'. תגובה שונה הייתה לדוד, והוא מוצגת בפסוקים הבאים:

הערכה מחודשת
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד:
אילו היו היבוסים נעתרים להצעת דוד, מסתבר שישיבתו הייתה בירושלים בכללותה, לצדו של העם היבוסי. לאור תגובתם: "לא תבוא הנה" - אל המקום בו ישבו, נסוג בו דוד מתכניתו, והוא מתיישב ב'מצודת ציון היא עיר דוד'. שמה - 'מצודה' מעיד על הפונקציה הצבאית שהיא ממלאת, ומכאן ניתן להסיק שהשליטה הצבאית על העיר הייתה נתונה בידיו 12 , יחד עם זאת ישיבתו מצטמצמת ב'עיר דוד'. בשורות הבאות ניחשף אל פרשייה מאוחרת, בה מתברר ללומד המקרא שלצדה של ממלכת ישראל יושב לא פחות מאשר - מלך יבוסי. הקשר האירוע: בערוב ימי דוד, הוא מונה את העם, ונענש במגפה גדולה הפוקדת את העם. כמענה מצווה אותו גד החוזה לבנות מזבח לה' בגורן ארונה היבוסי. דוד פונה אל ארונה, והם משוחחים:
(כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו {בְּעֵינָיו} רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל (שמואל ב פרק כד).

בפסוקים אלו נתון דוד בעיצומו של אירוע קשה. מגיפה פרצה בעם, שבעים אלף אנשים כבר מתו, והוא מבקש לעצרה. בתיווכו של גד הנביא הוא מבין שכדי לעצרה עליו לבנות מזבח בגורן ארונה, אליו הוא פונה בדיבור. האירוע הוא טראומתי, ובכל אופן דוד אינו דוחק, בוודאי לא משתמש בכוח כנגדו. "מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ"? - פותח ארונה בשאלה, ודוד עונה: "לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם". ארונה משיב: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו {בְּעֵינָיו} רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים". בדבריו הוא משתף פעולה, ואף מוסיף מעבר למבוקש. עמדתו הפנימית אל ארונה ברורה: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ יִרְצֶךָ". ארונה מזדהה ומברך את דוד. מנגד - דוד אינו מוכן לקבל את המקום במתנה, והוא מתעקש לקנותו בכסף: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים". דוד רוצה להקריב קרבן משמעותי, וללא מכירה שלמה, בה המוכר מקבל את מלוא התמורה לגורן ולבקר - ייתפשו העולות כ'עולות חינם'.
כעת נשקיף אל עבר התמונה הגדולה: פרשייתנו (פרק ה בשמואל) מדברת על היבוסי היושב בירושלים, ולימים מתברר שלישות זו ישנו גם מלך 13 . מלך יבוסי, משבעת עממים היושב בצפונה של העיר 14 . ומהו יחסו של דוד אליו? מסיפור המגיפה משתקפת הכרה של דוד במעמדו ובבעלותו על הגורן. יכול היה דוד להשתמש בכוח ובכך להבהיר לו את חומרת המצב, אך דוד לא נהג כן. באיפוקו הוא הבהיר מהו מעמדו של ארונה במקום זה 15 .
כעת ניתן לחזור אל לכידת מצודת ציון, ולהבין את התנהלות דוד. דוד מציע ליבוסים ישיבה משותפת זה לצד זה בעיר, אך הם דוחים על הסף את ההצעה. תגובת דוד היא בשינוי תכניתו. לא אל ירושלים הוא בא כי אם אל עיר דוד. המשמעות היא שבעיר יתקיים מלך יבוס, הגורן תהיה ברשותו, ומסתבר שחלקים מן העיר יהיו נתונים לשליטתו 16 . כך במשך תקופה ארוכה, עד שלהי ימי דוד, בהם ארונה מכר לו את הגורן, ודוד החיל בה את ריבונותו.
כאמור, הכתוב מקדים את תיאור לכידתה של מצודת ציון (פס' ז), ורק בשלב שני מתואר מה היה שם, וכיצד התממשה הלכידה (פס' ח). מה מקופל בהיפוך זה? מבנה זה הוא מבנה של כלל ואחר כך פרט. במבנה זה מתוארת התוצאה טרם התיאור איך התרחש הדבר, ובכך מצביע הכתוב על קיומה של מחשבה מובנית. לא בשל קשיי היישום נסוג דוד מעמדתו הראשונה, כי אם כתוצאה מתפישת עולם - בעקבות המענה שקיבל מן היבוסים. היפוך זה, מעמיד את הנסיגה מן התכנית המקורית כייעד וכתפישת עולם. בשלב זה הנושא הוא עיר דוד, לא ירושלים בכללותה, ואל יעד זה דוד נחוש להגיע. בפרק הקרוב נצביע על ההקשר להתנהלות זו של דוד, בתפישת העולם שהייתה לו נוכח עמים בהם הוא נלחם.

מוסר המלחמה של דוד
גדול הוא היקף מלחמות דוד ממלחמות שאול. בשונה משאול, אין מלחמה אחת של דוד דומה לחברתה. 17 את מואב הוא מודד בחבל, באדום הוא מעמיד נציבים, את גת הפלשתית הוא מכה, ומול צידון הוא מכונן מערכת יחסים של אמון ושיתוף פעולה. השונות מעידה על קשר חי שהיה נוכח בכל אחד מן הערוצים. ככלל - ניתן לזהות מוטיב מוסרי העומד בבסיס המלחמות. כך בדיבורו אל גלית - בו הוא תובע אותו על חירופו את מערכות ישראל (שמואל י"ז, מה), וכך במלחמתו עם הדדעזר מלך צובה, העושה דרכו בכיבושיו אל נהר פרת, ודוד עוצר אותו מתוקפנותו. 18 טענתנו היא שהדיאלוג המוסרי מהווה בריח תיכון שעליו הושתתו כלל מלחמות דוד.
עמדה זו הייתה ידועה לעמים עמהם נלחם, והיא הפכה את המלחמות לסוג של תקשורת, במהלכה העמיד רף מוסרי ועל בסיסו התנהל דיאלוג. ההשלכות לעמדה זו היו רבות, וביניהן היתכנות לתופעה שניתן לכנותה כפלאית. בכמה מן המלחמות, בתום שלב הלחימה, נוצרים יחסי אמון וקשר בין דוד לבין המלכים. כך ביחס ליבוס עמה מתעמת דוד כעת, ולימים כאשר הוא נקלע לצרה - בפרוץ מגיפה גדולה, נענה מלך יבוס לקריאתו, מעניק לו מעבר למבוקשו, והוא גם מברכו: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ"; ביטוי ייחודי לאמון מלכים זרים בדוד, עולה מיחסו של חירם מלך צור אליו. עם איחוד הממלכה בירושלים, חירם מלך צור יוזם ובונה את בית המלך לדוד: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד" (שמואל ב ה', יא). צעד זה הוא חריג בהתנהגות בין עמים, והוא מביא את דוד לראות בכך אישור א-לוהי לממלכתו. 19 קשר האמון נמשך בין המלכים גם בתקופת שלמה, והוא מתואר במילים: "כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ה', טו) 20 .

המכה האנונימי
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת:
בפסוק זה יוצא דוד בהכרזה. עוד טרם התייחסות לתוכנה, יש לשים לב לשיוכה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא": שיוך האמירה אל הקשר הזמן, מצביעה על אמירה שצמחה מתוך הקשר. במילים אחרות - חכמתה היא חכמת המעשה ולא חכמה מופשטת שאינה תלויה בהבנת המציאות.
כָּל מַכֵּה יְבֻסִי
דוד עומד להיכנס אל העיר, וכניסה זו תלווה בהכאה של היבוסי, זאת בשל התנגדותו המוצהרת: "לא תבוא הנה כי אם הסירך...", שאינה מותירה לדוד אפשרות לבוא אליה ללא מלחמה. מפתיעה היא קריאתו לאיש או לאנשים שיבואו ויכו את היבוסים. מדוע הוא אינו מכה בהם בעצמו? מה פשר הקריאה האנונימית ללא כתובת מוגדרת? דוד אינו יוצא למלחמה בעצמו, ומאותה סיבה ממש הוא אינו שולח שליח מטעמו. בקריאתו הוא מזמן אדם מן העם לבוא ולעשות מעשה. נראה שבצעד זה הוא מביע את המורכבות בה הוא נתון. הקריאה היא שלו - כמלך, ויחד עם זאת הוא מפנה מקום לעשייה שאינה באה מתוקף השלטון, לרוח התנדבות שמקורה הוא בעם. כוחו של הציבור ולא כוחו של השלטון 21 .
השאלה מתבקשת: במה שונה מלחמה זו מכל מלחמה אחרת של דוד? מדוע בבני עמון הוא שעה להזמנת יואב והתייצב במערכה (שמואל ב כז - ל), ואילו כאן הוא נסוג לעמדה אחורית? תשובתנו היא באבחנה מהו ייחודה של מלחמה זו. ירושלים היא עירו של המלך, וכבר בנקודת מוצא הוא מעמיד תשתית שתשקף את תפישת עולמו ואת המדיניות העשויה לצאת ממקום זה. ביטוי מובהק לכך הוא בפסוקים העוקבים - מיד לאחר בנייתה של עיר דוד: "וַ֠יִּשְׁלַח חִירָ֨ם מֶֽלֶךְ־צֹ֥ר מַלְאָכִים֘ אֶל־דָּוִד֒ וַעֲצֵ֣י אֲרָזִ֔ים וְחָרָשֵׁ֣י עֵ֔ץ וְחָֽרָשֵׁ֖י אֶ֣בֶן קִ֑יר וַיִּבְנֽוּ־בַ֖יִת לְדָוִֽד" (שמואל ב ה', יא). חירם מלך צור מבין שיש כאן סיפור אחר, לא מוכר, הוא פונה אל דוד, וביוזמתו בונה לו את בית המלך בירושלים - בחומרים ובעבודה. צעד זה הוא פלאי, ואין דומה לו במשפחת העמים. בית המלך הוא נכס לאומי המהווה גם סמל לריבונות העם, ולא סביר שהוא ייבנה על ידי מלך זר. צעד זה הוא פלא גם בעיני דוד,וממנו הוא מסיק תכניותיו של הקב"ה: "וַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּֽי־הֱכִינ֧וֹ ה֛' לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכִי֙ נִשֵּׂ֣א מַמְלַכְתּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵֽל" (שם יב).
מכיוון נוסף ניתן לדמות את אי רצונו של דוד ליטול חלק מעשי במלחמה, לעיקרון המשתקף מן הפסוקים הבאים: "וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖יד לִשְׁלֹמֹ֑ה בנו בְּנִ֕י אֲנִי֙ הָיָ֣ה עִם־לְבָבִ֔י לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם ה֥' אֱלֹהָֽי: וַיְהִ֨י עָלַ֤י דְּבַר־ה֙' לֵאמֹ֔ר דָּ֤ם לָרֹב֙ שָׁפַ֔כְתָּ וּמִלְחָמ֥וֹת גְּדֹל֖וֹת עָשִׂ֑יתָ לֹֽא־תִבְנֶ֥ה בַ֙יִת֙ לִשְׁמִ֔י כִּ֚י דָּמִ֣ים רַבִּ֔ים שָׁפַ֥כְתָּ אַ֖רְצָה לְפָנָֽי: הִנֵּה־בֵ֞ן נוֹלָ֣ד לָ֗ךְ ה֤וּא יִהְיֶה֙ אִ֣ישׁ מְנוּחָ֔ה וַהֲנִח֥וֹתִי ל֛וֹ מִכָּל־אוֹיְבָ֖יו מִסָּבִ֑יב כִּ֤י שְׁלֹמֹה֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמ֔וֹ וְשָׁל֥וֹם וָשֶׁ֛קֶט אֶתֵּ֥ן עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּיָמָֽיו" (דברי הימים א פרק כב, ז-ט). לא ביקורת היא כלפי דוד על ששפך דמים, כי אם אבחנה רוחנית האומרת שבונה המקדש הוא איש שלום ומנוחה. מי ששפך את דמם של האויבים, הוא לא האיש שעמים ייענו לקריאתו אליהם ליטול חלק במקדש המהווה מוקד רוחני לכלל האנושות. דוד מבין עיקרון זה, ובהתאם כבר בצעדו הראשון הוא מעמיד תשתית של הידברות בירושלים 22 .
דרך כיבושה של העיר
המשפט הראשון אם כן טיפל בעצם הפגיעה ביושב הארץ - בהיבט המוסרי. כעת עובר דוד אל שאלת ה'איך', והוא קורא אל מי שיבוא "וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר". מהו הצינור, ומה פשר הנגיעה בו? 'צינור' נקשר אל מים 23 , ובהקשר שלנו - יש הטוענים שמדובר בכניסה אל העיר דרך המנהרה המחברת בין מקורות המים (מעיין הגיחון הנמצא מזרחית לעיר) לבין העיר 24 . ברקע עומדת העובדה שמקורות המים של ירושלים הם חיצוניים לה. לצד ההיבט הריאלי, מתבקשת השאלה: מהו הקשר שבין הפריצה בדרך זו אל העיר, לבין נושא הפרשייה: הדיאלוג המתקיים עם היבוסים? ניתן לומר שהנגיעה בצינור והפריצה אל העיר דרך הצינור, מהווים סוג של נגיעה בסוד כוחה. בניגוד ליבוסים המנכסים לעצמם את העיר, תוך הדגשת בעלותם עליה, דוד קורא לאיש ישראל לבוא ולגעת במים ובמה שהם מסמלים. לא כיבוש נזכר, גם לא כניסה, כי אם 'נגיעה' - תנועה בסיסית, קיומית ועדינה גם יחד. "מלכות לית לה מגרמה כלום", ובהתאם היא מקבלת את כוחה מן העם, וגם ירושלים אין לה מעצמה, והיא מקבלת את כוחה מן העולם הסובב לה. קריאת דוד תתפרש כמעין הצהרה: מי שיגע בצינור, ויביע בכך את הבנתו ביחס לסוד כוחה של העיר, הוא הראוי לבוא בשעריה.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר
וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד
עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת".

פסוק זה פותח בקריאת דוד, ומסיים באמירה של המספר הנבואי המתאר את מעמדם העתידי של העורים והפסחים. משמעות החוליה האמצעית - "וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד" לא ברורה. מדוע הפסחים והעורים הם "שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד"? מהו הבית שלא יבוא אליו עיוור ופיסח? מדוע לא יבואו אליו? מי הם האומרים בפסוק זה: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת"?
שלוש התייחסויות של דוד מתוארות בפסוק זה, וכל אחת מהן מתמודדת עם טענה אחרת של היבוסים: "כָּל מַכֵּה יְבֻסִי" היא תגובה לטענתם 'לא תבוא הנה' - בה דחו את דוד מלבוא אל העיר. תשובת דוד לכך היא: 'אני בא', יחד עם זאת הוא מתחשב בעמדתם ומצמצם את נוכחותו בעיר (תחת ירושלים לוכד את מצודת ציון, ותחת מעורבות ישירה במלחמה של דוד - איש מן העם יכה בהם). עמדה נוספת של היבוסים: הם רואים את עצמם כאדוני העיר וכבעליה, ובהתאם כניסה של דוד אליה מהווה פגיעה בבעלותם. תשובת דוד: הוא קורא לנגיעה בצינור - ובכך מציף את ההבנה שהשליטה בעיר המקבלת את כוחה מן העולם הסובב לה אינה על בסיס של שליטה וכוח.
וביחס לעיוורים ולפסחים: העיוורים והפיסחים הם שנואי נפש דוד והם לא יבואו אל הבית - בית המלך. לשון זו "וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד" היא לשונו של המספר הנבואי העונה על השאלה - 'מהו יחסו של דוד אל טענת העוורים והפסחים?'. דוד אמנם מכיר במעמדם כ'יושב הארץ', אך הם הרי לא הסתפקו בכך, אלא שללו לגמרי את זכותו להתיישב בה. תשובת הכתוב לכך: העיוורים והפסחים הם שנואי נפש דוד. דומה שסלידה זו הלובשת מעטה נפשי, היא ביטוי לעמדה הפנימית בה נתון היה דוד. באופן אישי הוא בילה זמן רב כנרדף על ידי שאול, והתגבשה סביבו חבורה של "איש מצור ומצוק". תכונתו החזקה היא הסיוע לחלש ולנרדף - כך בפרקים רבים בספר תהלים, וכך בכלל פרקי דוד 25 . והנה, באים היבוסים, קוראים היטב את נפשו של דוד, מנצלים את רגישותו המוסרית ומנסים לדחות את כניסתו אל העיר. דוד דוחה בשאט נפש ניצול ציני זה, ותגובתו הראשונה היא בשנאת הנפש לעמדה זו.
במעגל נוסף מוסיף הכתוב: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת". הכרזה זאת היא ביטוי לעמדתו של דוד: עיוור או פיסח לא יבוא אל הבית מכוח היותו עיוור או פיסח 26 . החולשה אינה יוצרת עליונות מוסרית, ועמדת מסכנות לא תזכה את בעליה ביתרון שאינו ראוי לו.

מדרש החכמים
כעת נעבור לעיין במדרש פרקי דרבי אליעזר - העוסק אף הוא בחידת העיוורים והפיסחים. מדרש זה מצביע בבהירות רבה אל עבר המגרש המוסרי.
אברהם כרת ברית עם עמי הארץ... אמר לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם, וכי יבוסים היו והלא חתיים היו? אלא עיר יבוס נקרא יבוסים, ולא קבלו האנשים עליהם, התחיל כורע ומשתחוה אליהם, שנאמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ, אמרו אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. וישמע אברהם אל עפרון, מה עשו אנשי יבוס עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר, וכתבו עליהם שבועת אברהם.
וכשבאו ישראל רץ להכנס בעיר היבוסי ולא היה יכול מפני ברית אברהם, שנאמר ואת היבוסי יושבי ירושלם לא הורישו בני ישראל. וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו, שנאמר ויאמר לדוד לא תבא הנה וכו', והיו ישראל כחול הים, אלא בכח השבועה וברית אברהם, ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר וישב דוד במצודה וכו'. ואין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים... אלו הצלמים שעיניים להם ולא יראו רגל להם ולא יהלכו. שנאמר שנואי נפש דוד - שהיה דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה, שנאמר: על כן יאמרו עור ופסח. אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש, ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. מה עשה לקח מכל שבט חמשים שקלים הרי כולם שש מאות שקלים, שנאמר "ויתן דוד לארנון" (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).
המדרש מתאר את אברהם הבא לקנות אחוזת קבר לשרה, ואת היבוסים כמי שמסרבים למכרה לו 27 . אברהם מתחנן, והם נעתרים בתנאי שיתחייב בברית ובשבועה "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם". אברהם נעתר, והיבוסים כותבים על צלמים את שבועת אברהם. במהלך כל הדורות לא נכנסו ישראל אל עיר יבוס מפני ברית אברהם - שלא לבוא אל ירושלים אלא ברשות היבוסי היושבים בה. "וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו". המדרש טוען שלא הייתה מגבלה פיזית להיכנס לעיר, ומייחס את אי הכניסה לעובדה שהיבוסים לא הניחו לדוד להיכנס, והוא הרי מחויב לשבועת אברהם "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם". צעד ראשון של דוד נוכח הסירוב היבוסי: "ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר וישב דוד במצודה וכו'" - בניגוד לרצונו הבסיסי לבוא אל ירושלים, מסתפק דוד בלכידתה של מצודת ציון ובישיבה בעיר דוד. בצעד נוסף הוא מתואר כמי שמסיר את הצלמים עליהם כתובה שבועת אברהם "עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים". המדרש גם מתייחס לחלקו של יואב המכה את היבוסי - כפי שהוא מתואר בדברי הימים, ומגדיר אותו כמי שמסיר של הצלמים: "אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש". את המעגל סוגר המדרש בתיאור קניית הגורן מארונה היבוסי: "ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם".
שאלות על המדרש:
א. בפשוטו של מקרא בספר בראשית מוצג דו שיח מתמשך בין אברהם לבין בני חת ביחס לרכישת מערת המכפלה. המדרש מתאר מוקד אחר לוויכוח: תביעתם "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם". תנאי זה נראה כרחוק מפשוטו של מקרא, והשאלה המתבקשת היא מהיכן צמחה 'פרשנות' זו לכתוב?
ב. האם הסכמת אברהם לתנאי היא פועל יוצא לתפישת עולם ולסולם ערכים, או שהיא תוצאה למצוקה בה הוא היה נתון שעה שמתו מוטל לפניו?
ג. מה מסמלים הצלמים שעליהם כותבים היבוסים את שבועת אברהם? מדוע לא כתבוהו על אבן או על מגילה העומדת לדורות?
ד. יואב מתואר כמי שמסיר את הצלמים עליהם הייתה כתובה שבועת אברהם. האם הסרה זו משחררת את דוד מן השבועה? האם אין במעשה זה הפרה של הברית?
ה. כהעצמה לשאלה יש להזכיר את פרשיית הגבעונים. ישראל בימי יהושע נשבעו לגבעונים, ושאול מפר את שבועת ישראל אליהם. על אף שהשבועה ניתנה כתוצאה ממעשה רמייה - שאול נענש בחומרה בהוקעת שבעה מצאצאיו נגד השמש. דוד היה זה שהוציא את הגזירה אל הפועל. אם כן - כיצד אצלנו שבועת אברהם לחתיים 'ממוסמסת' באמצעות הסרת הצלמים?
ו. ממה נובעת שנאת דוד לעיוורים ולפסחים? האם מפאת הניצול של החולשה או מחמת היותם צלמים של עבודה זרה? מהו היחס שבין פשוטו של מקרא לבין המדרש?
ז. מדרש זה מתאר את כניסת דוד אל ירושלים. הפרשנות הניתנת בו לאירוע מתמקדת בשבירת הצלמים על ידי יואב. באופן בלתי נתפש, כניסתו המשמעותית של דוד אל ירושלים על פי המדרש התקיימה בערוב ימיו - בקניית גורן ארונה היבוסי. מה פשר צמצום חשיבותו של האירוע הראשון, תוך התמקדות בקניית הגורן בערוב ימיו, כאירוע המכונן ביחס לירושלים?
לימוד במדרש
"אברהם כרת ברית עם עמי הארץ... אמר לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם" - אברהם מבקש לקנות אחוזת קבר עולם במכר טוב. ברקע - אברהם אמנם קיבל הבטחה על כל הארץ, אבל - לזרעו. הוא אברהם ינדוד בה ממקום למקום, ללא אחיזה וללא בעלות. לאחר מות שרה, צועד אברהם לראשונה צעד מעשי ומבקש לקנות חלקת אדמה. תשובת בני חת: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" (בראשית פרק כג ו). מעמדך הוא כנשיא א-להים, מורם מכולנו, ולכן - קח כאוות נפשך. כולם ירשו לך לקבור באדמתם. בהמשך - משא ומתן, שלב ועוד שלב, עד שהם נעתרים למכור לו.
המדרש שם בפיהם של החתים תנאי: "אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם". החתיים הופכים בשלב זה להיות נציגיהם של היבוסים. מה פשר הדבר? עוד יש לשאול - וכי ידעו שעיר יבוס תהיה בירת ישראל? בחירתה של ירושלים התקיימה מאוחר יותר ("המקום אשר יבחר" - בעתיד, להשרות שכינתו בו).
מדרש זה מושתת על פשוטו של מקרא, ודומה שהוא בא לתת מענה לשאלה הבאה: בני חת אמנם רואים באברהם נשיא א-להים מורם מעם, אך מדוע זוהי סיבה 'להתייצב על רגליהם האחוריות' ולנסות למנוע ממנו את רכישת האחוזה? או - מה גורם לעפרון להתנדב ולתת לאברהם מתנת חינם גדולה כל כך, ובלבד שלא ירכוש בכסף את מערת המכפלה? המדרש בתשובתו מזהה זרמים תת קרקעיים בנפשם של בני חת. הם אמנם רואים באברהם 'נשיא א-להים' מורם, אבל בדיוק מסיבה זו - אוחז הפחד בנפשם. איש א-להים זה עשוי ביום מן הימים להגשים את ייעודו בארץ, ומה יהא עלינו? האם לא כורים אנו קבר לעצמנו בתתנו לו אחיזה בארץ? המדרש מרחיק לכת, ומייחס להם מעין שליחות היסטורית, בפה שהם משמשים לאומות העולם. פחד אוחז בנפשם, שמא ביום בו יגשים זרעו של אברהם את ייעודו בארץ, יידחו בני יבוס ממנה ויישארו מחוץ לתמונה. כדי למנוע זאת, הם תובעים ממנו שבועה שלא יירשו ישראל את עיר יבוס אלא ברצונם - לא יבואו אליה בכוח, כי אם בתיאום ובהסכמה.
סיפור זה אינו בהכרח תיאור היסטורי לאשר אירע, שהרי פשט הכתובים מספר סיפור אחר. במובנו הפנימי - הוא אוצר בתוכו את כמוסות ליבם של הדמויות, את המניעים, ומובנים עמוקים נוספים לאשר אירע. בהקשר שלנו - רואה המדרש את מאמצי בני חת לטרפד את המכירה, ושם את האצבע על פחד קיומי המונח בליבם, פחד שאינו בהכרח מודע. תרגומו במדרש הוא בסיפור על התנאי - שלא יבוא זרעו של אברהם לכונן עיר בירה כי אם ברשות היבוסים היושבים בה.
האם הסכמת אברהם מבטאת את עמדתו או שהיא נבעה כתוצאה מן המצוקה בה הוא היה נתון כשמתו מוטל לפניו? אברהם רואה את עצמו כ"אב המון גויים", בו יתברכו כל יושבי הארץ, ובפרשייה זו הוא מתייחס אל בני חת כאל 'עם הארץ', ומכיר במעמדם ביחס אליה שוב ושוב. נראה שהסכמתו לכונן את עיר המלכות תוך הסכמה של אומות העולם היושבים בה מקפלת בתוכה עובדה עמוקה: בנייתה של ממלכת ישראל היא אמנם סיפור לאומי, אבל בעומקיה היא סיפור של האנושות כולה. "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם" נשבע אברהם, ובכך פינה מקום לבני יבוס - כמשל לעמי תבל אחרים, להיות חלק מן הסיפור העומד להתרחש בעיר זו.

דוד שובר את הצלמים
השלב הבא במדרש: היבוסים כותבים את השבועה על צלמיהם: "עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר, וכתבו עליהם שבועת אברהם". כשמלך דוד, הוא מבקש לבוא אל העיר, אך היבוסים מונעים זאת ממנו: "ואין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים... אלו הצלמים שעיניים להם ולא יראו רגל להם ולא יהלכו" - היבוסים מעמידים את הצלמים עליהם כתובה שבועת אברהם, ואינם נותנים רשות לדוד לבוא אל ירושלים. מה פשר הכתיבה על צלמי עבודה זרה? עבודה זרה מגלמת ראייה קטנה וחלקית של המציאות 28 . אכן אברהם התחייב לכך שזרעו לא ייכנס אל עיר יבוס אלא בהסכמתם, אך היגיון ההתחייבות היה - מחויבותה של ממלכת ישראל אל האנושות כולה. תרגומה של השבועה לזכויות פרטיות שיש ליבוסים, תוך דחיית ישראל מבירתם נמשלת לכתיבת השבועה על כלים קטנים - צלמי עבודה זרה. אלו הצלמים - הכלים הקטנים הם שנואי נפש דוד, והוא דוחה אותם בשאט נפש - "שהיה דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה שנאמר על כן יאמרו עור ופסח". כאמור, בפשוטו של מקרא העיוור והפיסח מגלמים את עמדת החלש הדוחה את החזק מלבוא בגבולו. בא המדרש מזקק את העיקרון המונח בבסיס טענתם, ומשווה את הדימוי העצמי של בני יבוס כחלשים ובעלי מומים, לצלמים שעליהם נכתב השבועה. אלו ואלו דוחים את האופק הרוחני שמציב דוד לירושלים ובוחרים להמשיך ולהתנהל בחזונותיהם הקטנים.
כעת נשים לב. מהו חלקו של יואב במלחמה זו על פי המדרש? ספר דברי הימים מייחס לו את מעשה הגבורה: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ". המדרש לעומת זאת מייחס לו את הסרת הצלמים ותו לא - "אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש". ומה בדבר הכניסה אל ירושלים? זו מתוארת במשפט הבא: "ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם, מה עשה לקח מכל שבט חמשים שקלים הרי כלם שש מאות שקלים, שנאמר ויתן דוד לארנון". המדרש מדלג כמה עשרות שנים, אל האירוע בערוב ימיו של דוד, בו דוד קונה בהסכמה את גורן ארונה היבוסי. מנקודת מבטו של המדרש זהו האירוע הקושר את ישראל אל העיר "לאחוזת עולם". באופן בלתי נתפש, כניסת דוד אל מצודת ציון, וכינונה הראשון של עיר דוד נתפשים כהסרה של הצלמים - כדחייה של העמדה הקטנה של היבוסים, ומנגד הסכמה של ארונה ומכירה של הגורן, מקבלים חשיבות יתירה ונתפשים כקניה של עיר היבוסי לאחוזת עולם!

אחרית דבר
פעולתו הראשונה של דוד לאחר איחוד הממלכה היא ההליכה אל ירושלים לכונן בה עיר בירה. צעד זה יוצר חיבורים חדשים בתוככי העם, בין השבטים השונים, ולצד זאת הוא נוגע בחיבורים שבין ישראל לבין אומות העולם. ירושלים בעת ההיא היא עירו של היבוסי, ועובדה זו עומדת בליבה של הפרשייה. 'היבוסי יושב הארץ' - כך רואה דוד את היושבים בה, ומנקודת מוצא זו נפתח הדיאלוג. העם היבוסי דוחה על הסף את כניסת דוד אל העיר. 'חזק מול חלשים' הוא טוען, והביטוי לכך יהיה בדרך בה יאלץ דוד להילחם ולהסיר מדרכו את העיוורים והפסחים. עמדה מורכבת היא לדוד, הנע בין הנחישות לבוא אל העיר (כמו "וילך המלך ירושלים" - ללא מילת קישור, או "וילכוד את מצודת ציון" עוד בטרם התיאור איך עשה זאת), לבין הרשות שהוא מבקש והמתינות. אילו היה בא אל ירושלים ללא רשותם, המשמעות הייתה שכל מה שמתחולל בה אינו קשור אליהם, שהרי הם נדחו ממנה. דוד מבקש את רשות העם היבוסי, ובכך הוא מזמין אותם להיות חלק מן התהליכים העומדים להתרחש בעיר. גם כאשר היבוסים דוחים את דוד, הוא נחוש שלא לשבור את הכלים, בהשאירו דלת פתוחה ליום בו יבשילו ויחזרו להיות חלק מן הסיפור. למעשה דוד מחכה שנות דור, ובערוב ימיו הוא זוכה לכך. יחסי רעות ואמון נבנים בין העמים, וברגע האמת מלך היבוסים מושיט יד, מוותר על חלקו בגורן לטובת המזבח, ומאפשר כפרה לישראל.
בלימוד זה נחשפנו למדרש חכמים הקושר את סיפור העיוורים והפסחים אל הוויכוח שהתקיים בין אברהם לבין בני חת, בקניין הראשון שהיה לו בארץ. החכמים מזהים זרמים תת קרקעיים, פחד של בני חת - אחיהם של היבוסים, שכאשר יבואו ישראל לייסד ממלכה ולממש את חזונו של אברהם, הם - עמי כנען יהיו מחוץ לסיפור. המדרש גם מצביע על פער - בין השבועה המזוקקת אליה התחייב אברהם, לבין כתיבתה על צלמי החתים, ועד לשבירתו של דוד את הצלמים - תוך שיבה אל המקור - אל מחויבות אברהם כאב המון גוים, להביא בשורה לכלל האנושות.
מיוחד הוא המדרש, המזהה את שייכותם של אומות העולם אל ירושלים, החל בעמדת היבוסי כ'יושב הארץ', דרך מעמדו של ארונה מלך יבוס, ועד הרשות שהוא נותן לדוד - במכירת חלקו לישראל. צעד אחרון זה, אוצר בתוכו הבנה עמוקה של ארונה ביחס לייעודו של עם ישראל: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ יִרְצֶךָ". הוא ארונה נותן את חלקו, ובאופן פלאי המקום שהיה ברשותו של מלך משבעת עממים, ומתוך שיתוף והסכמה עמוקה עבר לרשות ישראל, הוא המקום בו יבחר ה' להשרות בו את שכינתו.




^ 1.תודתי נתונה לרב יצחק לוי מישיבת הר עציון, שקרא את המאמר, שאל, העיר והאיר את עיני.
^ 2.שאלה זו היא משמעותית לאור שיוכם של אומות העולם במקרא לעיר זאת. כך בתקופת שלמה המדבר על שיתופם של עמים אחרים: "וְגַם֙ אֶל־הַנָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֛א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ: כִּ֤י יִשְׁמְעוּן֙ אֶת־שִׁמְךָ֣ הַגָּד֔וֹל וְאֶת־יָֽדְךָ֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וּֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָ֑ה וּבָ֥א וְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה: אַתָּ֞ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנָּכְרִ֑י לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי" (מלכים א ח', מא-מג). כך בוודאי בנבואות ישעיהו: "וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֤ים עַל־ה֙' לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּֽלְאַהֲבָה֙ אֶת־שֵׁ֣ם ה֔' לִהְי֥וֹת ל֖וֹ לַעֲבָדִ֑ים כָּל־שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: וַהֲבִיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קָדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַֽל־מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל־הָעַמִּֽים" (ישעיהו נ"ו, ו-ז)).

^ 3.מאמר זה מתמקד בתשובות שהיו לדוד לשאלות אלו בהקשר לירושלים. אין בו מענה לכיבוש הארץ בימי יהושע, ולמופעים נוספים של שאלות אלו. ברקע: הריטואל שעל פיו עם ישראל בא אל ארץ מיושבת חוזר על עצמו שוב ושוב: א-לוהים מבטיח לאברהם ארץ מיושבת ("והכנעני אז בארץ"); יהושע בא לארץ המיושבת בשבעה עממים; בבית שני - יושבים בארץ כותים וזרים, ואף בימינו עם ישראל שב אל ארץ מיושבת ואל ירושלים שעיני עמים רבים נשואות אליה (המשך לקו החשיבה המוצג במאמר זה, נמצא במאמרים שכתבתי על פרשיות השבוע באתר vbm של ישיבת הר עציון: 'ברשות בני חת' - פרשת חיי שרה, 'על מוסר ועל פוליטיקה עולמית' - פרשת דברים, ובמעגל נוסף: "הביטו אל אברהם אביכם" - פרשת לך לך. וביחס לעמדתו הרוחנית של דוד: במאמר 'וחרב אין ביד דוד', עיר דוד, אסופת מאמרים למדריך כרך א', 189-200; נמצא גם באתר 'לב לדעת').
^ 4.כך נהג דוד במלחמה על רבת בני עמון עת הזמין אותו יואב להשתתף פיזית במלחמה, על מנת שייקרא שמו עליה: "וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם: וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלָכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ: וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ: וַיִּקַּ֣ח אֶת־עֲטֶֽרֶת־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙ וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֔ה וַתְּהִ֖י עַל־רֹ֣אשׁ דָּוִ֑ד וּשְׁלַ֥ל הָעִ֛יר הוֹצִ֖יא הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד" (שמואל ב, י"ב, כז - ל).
^ 5.דוגמא לדרך בה מנסח הכתוב את מלחמות דוד: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה: וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת (שמואל ב פרק ח א-ג). תיאורים אלו מתאפיינים בלשון "וַיַּךְ" החוזרת על עצמה.
^ 6.הציון "אנשיו" נזכר פעמים רבות בתקופת בריחתו משאול, שעה שנקבצו סביבו אנשים ( הביטוי "דוד ואנשיו" מופיע בתקופה זו שש עשרה פעמים). מכאן ואילך הם ייזכרו פעמיים. האחת - מיד אחרי כיבוש ירושלים כשהפלשתים שומעים כי נמשח דוד ויוצאים למלחמה. זהו תיאור לממלכת דוד בתחילת דרכה. הפעם הנוספת - במרד אבשלום - כשלא כל העם אתו.
^ 7.כדוגמת "וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית ל"ד, כה).
^ 8.ההנחה היא שהביטוי 'יושב הארץ' - בה"א הידיעה, מתייחס אל חבל הארץ המסוים עליו מדובר.
^ 9.יש שראו בכך ביטוי לגאווה ולביטחון העצמי שהיה ליבוסים. כך לדוגמא מצודות דוד: " ויאמר לדוד. עם היבוסי אמר לדוד, לא תוכל לבוא הנה, בעבור היותה בצורה וחזקה עד מאוד. כי אם הסירך וגו': אמר בדרך הפלגה וגוזמא, לא תוכל לבוא הנה כי אם מקודם יהיה הסירך מפה כל אנשים, ואף העורים והפסחים, כי אם ישאר מי מהם, היכולת בידם לעכב ביאתך הנה, בעבור גודל חוזק המקום". כך מפרש גם יוסף בן מתתיהו את הפסוקים: " העמידום על החומה - את לקויי עיניים ורגליים וכל שאר בעלי מומים בכדי להלעיג על המלך שהם ימנעוהו מלהיכנס, ועשו כן מתוך ביטחונם בחומותם". בשונה מן המצודות המדבר על דימוי לעיוורים ופסחים, לדעת יוסף בן מתתיהו היו שם עיוורים ופסחים ממש, שהועמדו על חומות העיר. קושי בפירושם: דוד הוא כוח עולה, בעבר הוא הוביל בצבא שאול ("הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"), וכעת פניו אל ירושלים כצעד ראשון באיחוד הממלכה. ברוח זו מנסח יגאל ידין את טענתו כנגד עמדה זו: "מהו איפוא היסוד ליבוסי ירושלים לבטוח בכוחם נגד דוד ששמו כמצביא מלחמה הולך לפניו?!" ([בספרו 'תורת המלחמה בארצות המקרא' עמ' 236 -237]); ה רלב"ג מבין שהעמידו היבוסים מעין 'מתקן מים' בכניסה לעיר, וביקשו על ידי כך למנוע את יכולת כיבושה של העיר - "ואמר דוד ביום ההוא כל מי שיכה יבוסי ויגע בצנור, והוא המרזב שנשפכים ממנו המים, וישחית עם השחתתו את הצנור... והיו אלו הצלמים עשויים באופן מהתחבולה שיניעו מקלות של ברזל רבי המשקל תנועה חזקה בדרך שלא יוכל אדם לעבור שם כדי שלא יכו אותן הצלמים באותן המקלות... והנה המצאת כמו זאת התחבולה אין בה מהקושי למי שיבין בחכמת המשקולות ובהנעה במים וברוח ובכסף חי...". פירוש דעת מקרא : נילחם עד האיש האחרון אפילו אם יישארו רק העוורים והפסחים. על פי פירוש זה אמירתם זו באה להביע נחישות. ככלל, פירושים אלו מתמודדים בצורות שונות עם משמעות ה"עיוורים ופסחים" העומדים בדרכו של דוד, אך אין בדבריהם התייחסות לשאלות נוספות שנשאלו בפתח דברינו. למשל: מהו היחס שבין הדיאלוג לבין המלחמה באירוע זה?; מה פשר המעבר מ'המלך' ל'דוד'?; במה כוחה של הכרזתם עד כדי החיווי: "לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה"?; מה פשר המעבר מהליכה לירושלים ללכידה של מצודת דוד?; מדוע דוד אינו כובש את העיר בעצמו?; מדוע הפסחים והעורים הם "שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד"?; מהו הבית אליו לא יבוא אליו עיוור ופיסח?
^ 10. רש"י (בפירושו לדבהי"א י"א, ה ) "ויאמרו ישבי יבוס לדוד לא תבא הנה": "… ונתנו עורים ופסחים לפני שער העיר לאמר לא יבא דוד הנה כי אם ילחם עם העורים הללו, כי ידעו כי בזוי הוא למלך להלחם עם העורים ומתוך כך ישוב ולא ילחם עמהם. ודוד אמר בלבו, אמת הוא כי לא נכון והגון לי להלחם עם עורים ועם פסחים, אך כל מי שיכה היבוסי היאך שיגע בצנור וימשכם וישליכם משם את העורים. על כן יאמרו עור ופסח לא יבא אל הבית אל בית דוד שיהא לו גנאי פן יאמרו עם אלו נלחם דוד". ביאור: היבוסים מניחים שבזוי בעיני דוד להילחם בעיוורים ובפסחים, והם מנצלים זאת. דרך מאבקם: נתינת עורים ופסחים על חומות העיר, באופן שלא יוכל דוד לכבוש את העיר בלא לפגוע בהם, ועובדה זו תהיה בזויה בעיניו. המענה של דוד: הוא אינו נלחם בהם באופן אישי, אלא הוא קורא להשליכם מן החומה בטרם הכניסה אל העיר. פירוש זה אינו נמלט מהקושיות הרבות עליהן הערנו בסעיף הקודם, בהקשר לעובדה שהנושא הוא התחכמות בדרך זו או אחרת כדרך לעצור את דוד; דמיון מה קיים גם לעמדתו של יגאל ידין בספרו 'תורת המלחמה בארצות המקרא' (י. ידין 'תורת המלחמה בארצות המקרא' עמ' 236-237 רמת גן תשכ"ג מהדורא שנייה). לדעתו היבוסים היו נתונים במצוקה, וכמענה הם העמידו בעלי מומים על החומה ובאמצעותם ניסו להפחיד את אנשיו של דוד. פירושו מבוסס על תעודה חתית שהתגלתה בחתושה ובה מוצגת התמונה הבאה: "ויציגו לפניהם עיוורת וחרש, ויאמרו הנה עיוורת וחרש, כל מי שיחרוש רעה על המלך ועל המלכה תבוא עליו קללתם. יעשוהו עיוור ייעשוהו חרש יעוורוהו כעיוור, יחרשוהו כחרש, ישמידו אותו את אשתו את טפו ואת משפחתו". בשונה מן הנוהג החתי, טענתנו היא שהסמליות בפרשתנו היא איננה הפחדה במעשה כשפים, כי אם הצגה של טענה מוסרית כנגד החזק הבא לכבוש את החלש.
^ 11.ביטוי לחולשתו משתקף בעובדה הבאה: על אף שבסיפור לידתו הוא ממוקם כבן שלישי במשפחת כנען - "וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת: וְאֶת הַיְבוּסִי, וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי" (בראשית י', טו) - בכל האזכורים שלאחר מכן הוא נדחה כאחרון ברשימת הבנים. שמא ניתן למתוח קו בין שמו 'יבוס' לבין עמדת ה'מובס' בה הוא נתון?
^ 12.הנחה מוסכמת על החוקרים שמי ששולט במצודה שולט על העיר כולה. ביחס למיקומה של המצודה: לאחרונה טוען הארכיאולוג אלי שוקרון לזיהוייה של מצודת ציון כמי שסמוכה ושולטת על מעיין הגיחון, המשמש כמקור מים לעיר. עמדה נוספת - יגאל שילה ז"ל (הארכיאולוג שחפר את שטח g) , מזהה את מצודת ציון באזור גבוה יותר. טענתו היא שהמדרון המדורג הנמצא בשטחg מהווה מסד למצודה.
^ 13.האם קיומו של מלך ביבוס הוא תופעה שהתפתחה במהלך השנים, או שהוא היה קיים בעת הגעתו הראשונה של דוד אל ירושלים? אין הכרעה לכך בפשוטו של מקרא.
^ 14.חוקרים מזהים את גורן ארונה כמי שנתונה מחוץ לעיר. האם ארונה עצמו גר בעיר? אין לכך תשובה ברורה במקרא. יחד עם זאת, מדובר על גורן הסמוכה לעיר, ואך מתבקש הוא לשייך את ארונה אל העיר.
^ 15.שיוכו של הגורן לארונה מצוי גם בעמדת גד החוזה אל דוד, בקוראו לו להקים מזבח בגורן ארונה ("וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽה֙' מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן (ארניה) אֲרַ֥וְנָה הַיְבֻסִֽי" - שם יח). ציון בעלותו של ארונה עליה בדברי הנביא, כמוה כהבהרה שזוהי עובדה משמעותית שאין להתעלם ממנה.
^ 16.מקומם האפשרי של אלו הוא מן המילוא החוצה - אל עבר תחומה של הגורן. כנגד דברינו אלה יהיה מי שיטען שאין אזכור להישארותם של יבוסים בירושלים, כמו כן אין ראייה לשליטה שלהם על חלקים בעיר. וביחס לארונה המלך - הוא אמנם נשאר בחיים, אך המקום המיוחס לו הוא גורן חקלאית, שמיקומה המסתבר הוא מחוץ לעיר. תשובתנו לטענות אלו: אכן אין אמירה חותכת בפסוקים על הישארותם של היבוסים בירושלים. שתיקה זו לטעמנו היא חוליה בבחירה המקראית לשקע את ההתרחשות שעליה נסוב מאמר זה על שלל מורכבותה, בשיח הסמוי ולא בשיח הגלוי. יחד עם זאת טענתנו היא שהישארותם של יבוסים בעיר משתקף בצורות שונות בכתובים:
1. ציון הפער בין התכנית "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם" לבין יישומה "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן" מצביע על פער מהותי השורר בין השתיים. מעבר לעצם קיומו של הפער, דוד מתואר כמי שאינו בא אל ירושלים בשלב זה.
2. ציון נוסף לאחיזה החלקית של דוד בעיר נזכר גם בהקשר לישיבה בה: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד". לא רק בשלב הלכידה מתקיים הפער, אלא גם בשלב ההתיישבות בעיר.
3. הבחנה בין עיר דוד וציון לבין ירושלים, נזכרת בתיאור הבאת הארון אל המקדש בימי שלמה: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן " (מל"א ח', א). מכאן ניתן ללמוד שעיקרה של העיר נמצא בירושלים - במקום אליו נלקח הארון (שאלה מתבקשת: והרי פעמים רבות נזכרת ירושלים בשמה, ודוד מתואר כיושב בה? תשובתנו היא בהבחנה בין פרשיות בהן הרזולוציה מתייחסת להבדלה בין חלקיה השונים של העיר, לבין תיאורים שהנושא בהם הוא העיר בכללותה, ששמה הוא ירושלים).
4. תיאורו של ארונה היבוסי בעת מכירת הגורן הוא כמלך. בהנחה שאין משמעות לכינויו של מלך בלא עם, פירוש הדבר הוא שבירושלים יושבים נתיניו של מלך היבוסים.
5. בדברי הימים מובא התיאור הבא: "וְיוֹאָ֕ב יְחַיֶּ֖ה אֶת־שְׁאָ֥ר הָעִֽיר" (דברי הימים א י"א, ח). הפירוש הפשוט למשפט זה הוא השארתם בחיים של יבוסים שנותרו בעיר.
6. מדרש החכמים שיובא להלן פירש בצורה דומה את הפער שבין שני השלבים: "וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו, שנאמר ויאמר לדוד לא תבא הנה וכו', והיו ישראל כחול הים, אלא בכח השבועה וברית אברהם, ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר וישב דוד במצודה וכו"' (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).
7. חז"ל במדרשים שונים דיברו על השארת דוד את היבוסים בירושלים. דוגמא: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו... אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ... ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש . אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?" (ספרי דברים י"א, כד). מדרש זה מבקר אמנם את השארת היבוסים סמוך לירושלים, אך ניתן לראות את הביקורת בהקשר ליכולת להרחיב את גבולה של ארץ ישראל, ולא בהקשר המדובר בפרשייתנו.
המילים "וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה" מצביעות על גבול גזרה צפוני שדוד גדר את עצמו בו, וממנו וביתה (דרומה) הוא בנה את העיר. מדוע חשוב למקרא לציין מהו כיוון הבנייה? הבנתנו היא שבכך פוגג דוד את חששם של היבוסים מפני התפשטות לא מבוקרת שלו לעברם. הגבול הוגדר באופן מדויק, והבנייה היא ממנה אל עבר שטחו של דוד.
^ 17.על אופי מלחמות שאול ניתן ללמוד מפסוקי הסיכום לפועלו: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ" (י"ד, מז) - שאול מבסס את שלטונו במלחמות שהיו לו סביב בכל אויביו. לא מובנת מאליה היא הרשימה בה מוצבים זה לצד זה העמים בהם נלחם. אך מתבקש הוא תיאור נפרד לכל אחד מהם, שהרי כל מלחמה היא סיפור שונה במכלול רחב של היבטים! תיאור חמש מלחמות כאחד, תוך שימוש בפועל אחד - 'וילחם', כמוהו כציון מניע זהה לכולם. כל אלו הם אויבים, והמלחמה בהם היא אחת. בנוסף, הציון הוא לשמות עמים ולא למלכים. אזכור שמו של מלך, מצביע על תקשורת המתקיימת עמו - בגלוי או בסתר. אי אזכורו מתפרש כהתעלמות מכל היבט של התנהלות מדינית. 'דין אחד לכולם - מלך כהדיוט'. תפישה זו משתקפת גם בצלע האחרונה של הפסוק: "וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ". שאול מתייצב נוכח אויביו בעמדת השופט ומרשיעם.
^ 18."וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת: וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב" (שמואל ב ח', ג-ד). רש"י: בלכתו - כשהלך הדדעזר. להשיב ידו - כתרגומו: לאשנאה תחומיה, שכבש מן הארץ חוץ לגבול ארצו, והרחיב את גבולו". הדדעזר בא לשנות את גבולו על ידי כיבושים באזור נהר פרת, ותוך כדי כך דוד מכה בו.
^ 19."וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד: וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ה', יא).
^ 20.דוגמאות נוספות: בעת בריחתו מעם שאול, מגיע דוד אל מלך מואב בלוויית 400 לוחמים ומשפחותיהם, והוא מקבל את תמיכתו ("וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים" (שמואל א פרק כב ג); אכיש מלך גת מתייחס אליו במילים הבאות: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי ה' כִּי יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה כִּי לֹא מָצָאתִי בְךָ רָעָה מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה" (שמואל א כ"ט, ו); ובהמשך: "וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה" (שם ט); חירם מלך צור בונה לדוד את בית המלך: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים" (מלכים א פרק ה, טו); הכריתי והפליתי הם לוחמים זרים בצבאו של דוד. הכרתי - אולי פלשתים מאיי כרת, (דרום ארץ פלשתים נקראת "נגב הכרתי"). בעת המשבר של מרד אבשלום הם לצידו ("וכל עבדיו עוברים על ידו וכל הכרתי וכל הפלתי, וכל הגתים שש מאות איש... עוברים על פני המלך" (שמ"ב ט"ו, יח); איתי הגיתי - הוא פלשתי מגת, ובשעותיו הקשות של דוד במרד אבשלום הוא נשבע לו אמונים ומצטרף אליו על אף הסיכון הגדול הכרוך בכך ("וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ: (כ) תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אֲנִועֲךָ {אֲנִיעֲךָ} עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: (כא) וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי {אם} בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ: (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ (שמואל ב ט"ו, יט); בדומה לו, שובי בן נחש מבני עמון - חז"ל מזהים אותו כחנון מלך בני עמון, שהוכה קשות על ידי דוד, והנה כעת הוא מושיט לו יד בעת מרד אבשלום (שמואל ב י"ז, כז).
^ 21.אין הכוונה להסרת אחריות של דוד וכמתן יד חופשית ליחידים "לקחת את החוק לידיים". דוד הוא הקורא להכאה זו, הוא גם נוכח במקום, ובסוג של סמליות הוא בוחר להתייצב בעמדה אחורית. עמדה מורכבת זו מצביעה על נחישות של מי שאינו נכנע לתכתיב היבוסי, ולצד זאת היא מבטאת את יחסו אל המערכה הצבאית על ירושלים ככורח המציאות. בחירתו היא שלא לאפשר לכורח זה לטשטש את עמדתו העקרונית. עוד יש לשים לב לעובדה שלכידת מצודת ציון ועיר דוד מיוחסת אליו, ומנגד הכאת היבוסי אינה מיוחסת אליו. דומה שההבחנה היא בין פעולות פוזיטיביות המיוחסות אליו, לבין פעולה שמהותה היא ההכאה, אותה הוא מבקש למתן. עוד יש לשאול על הנגיעה בצינור - מדוע היא אינה משויכת אל דוד? תשובה מתבקשת היא לומר שגם פעולה זו ככלות הכל היא פעולת מלחמה - לגעת בצינור ודרכו חדור אל העיר.
^ 22.ביטוי נוסף לייחודה של מלחמה זו: היבוסים הם אחד משבעת עממים עליהם ציוותה התורה "לא תחיה כל נשמה", ואילו כאן - מעמדם שונה ממעמדם בימי יהושע. הקושי מועצם נוכח יחסו של דוד אל ארונה מלך היבוסי. בהמשך יובא מדרש חכמים (פרקי דרבי אליעזר פרק לה), התולה את היחס המיוחד לו זוכים היבוסים יושבי ירושלים, בשבועת אברהם לבני חת.
^ 23.מצודות דוד: "לקול צנוריך - ונכונה אני לסבול המים הנשפכים מן הצנורות המשמיעים קול גדול בשפכם כי רבים הם והוא משל על רוב הצרות." מצודות דוד ופרשנים נוספים מדברים על הצינור במשמעות של מקום שבו זורמים מים. מקום נוסף בו מופיע ביטוי זה: "אֶלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: יוֹמָם יְצַוֶּה ה’ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי" (תהילים מ"ב, ז).
^ 24.ישנו 'פיר' המכונה 'פיר וורן' שהתגלה על ידי 'צ'ארלס וורן' בשנת 1867, ומאוחר יותר הוא נחקר על ידי פרופ' יגאל שילה. במשך שנים ייחסוהו לתקופה הכנענית, ובהתאם יש מי שזיהה בו את ה'צינור'. החל משנת 1995 העמיקו הארכיאולוגים אלי שוקרון ופרופ' רוני רייך את החפירה והמשיכו אותה מזרחה לכיוון מעיין הגיחון. במהלכה התברר ש'פיר וורן' הוא בתוך העיר, ואינו מגיע אל הבריכה הסמוכה למעיין הגיחון. בנוסף התברר שהגישה אל הפיר מתוארכת למאה השמינית לספירה הנוצרית ולא לתקופה הכנענית. מנגד, התגלתה מנהרה המשויכת אל התקופה הכנענית, והיא מגיעה עד לבריכת מים הסמוכה למעיין. יש המתייחסים למנהרה זו כאל ה'צינור'.
^ 25.ראה במאמרי 'וחרב אין ביד דוד', עיר דוד, אסופת מאמרים למדריך כרך א', 189-200; נמצא גם באתר 'לב לדעת'. המחשה להבחנה דומה שהייתה לחז"ל ביחס לדוד נמצאת בדברי הגמרא על הפסוק "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב, ח טו). וכך דורשת הגמרא: "וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו" (סנהדרין ו', ע"ב). התיאור הוא לעשיר התובע עני, במצב בו דין הצדק הוא עם העשיר. דוד היה עושה משפט - מזכה את העשיר בכספו, ומאידך הוא עשה גם צדקה - בשלמו מכיסו לעני את הסכום שנתן לעשיר.
^ 26.ברור שלא מדובר על הרחקה של שני אלו מארמונו, ותוכיח העובדה שבערוב ימיו הוא מזמן את מפיבשת בנו של יהונתן שהיה נכה ברגליו, להיות מאוכלי שולחנו (שמואל ב ט', ז).
^ 27.כינויים כיבוסים על אף העובדה שמדובר בחתיים מושתת על העובדה שבטענתם מייצגים החתיים את עמדת היבוסים.
^ 28.המשמעות של אמונה באלילים רבים היא ראיית הכוחות הקיימים בעולם באופן מפוצל וחלקי - כשכל כח מחויב לראייה קטנה וחלקית ולא לתמונה הרחבה. כך קיימים אלילים השייכים לעמים שונים, חלקים שונים מהטבע (ים, שמיים, יבשה) ותחומים שונים בעולם הרגש והמעשה (אהבה, מלחמה ועוד).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il