ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רכושנות, קידום עצמי וביטול לה' יתברך | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא בהר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ה

רכושנות, קידום עצמי וביטול לה' יתברך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

שני יסודות הפרשה
לאורך כל הפרשה הקצרה הזו בולט יסוד שחוזר ונשנה, יסוד בן שני פנים: רכושו של האדם והרפיית אחיזתו בו: נחלת שדה וכרם ומצוות שמיטתם, בעלות על קרקעות ועבדים ושחרורם ביובל, הלוואות לנצרך ואיסור ריבית וכן יחס אנושי לקניין אנושי, לעבדים.

ביחסו הרוחני של האדם לרכוש, לממון, קיימת מורכבות רבה. ידועה אמירתו של רבנו בחיי בדבר המתח בין הרוחניות לחומריות, אמירה שתוכנה הוא שככל שירבה הגוף בניין ירבה השכל חורבן, כלומר שלא תתכן 'שכנות טובה' בין החומר לרוח. רק אחת הידיים תוכל להיות על העליונה.

אלא שמאידך, בארץ ישראל הדבר חייב להיות שונה. הארץ זוקקת גם לחומריות, היא דורשת בנין ממשי כלומר, עבודה, פיתוח, לעיתים מלחמה, בניית כלכלה ומשק לכלל, ופרנסה לאדם הפרטי, בניית בית ורכישת אמצעים.

זו הרי אינה גנות מוחלטת, שהרי חז"ל קבעו ש'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים' (ברכות ח') והם אף אמרו שם כי 'שלשה מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים' (בדף נ"ז). ברור אם כן, שדרכה של תורה אינה דרך התיחסות שלילית לחומר, אך איך יסתדרו דברי חז"ל והכרחי החיים עם הכלל של בעל 'חובות הלבבות'? וכי בכך לא 'ייחרב השכל', האם לא תיפגם מסורת האמונה, לא יימוטו בנייני התורה?

לא רק רוח
והנה, לא רק מקום בחיים מצאו חכמים לחומר אלא הרבה יתר על כן. בלא חומריות מסוימת, עלול היחיד ועלולה האומה 'להתאדות' מרוב רוחניותם, להתקשות במציאת הביסוסים שהחיים תובעים. את אחת מהסברותיו לגבי מצבה הרוחני של האומה כיום, מצב של חומרנות עודפת, בנה הרב קוק זצ"ל על העדר ביסוס חומרי לאומה:
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ-ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה... השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע...
הצורך למרידה זו היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להיוולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית... " (אורות, עמוד פ"ד).

נמצא לפי הרב, שלא רק שיש מקום לפעולה החומרית אלא יתירה מכך: אם יקרה ולא ימצא לה מקומה כפי שהיה במציאות שבגלות, יביא הדבר לתגובת טלטלת מוקצנת - אותה אנו חווים זה זמן רב.

כי לולא היה יחסה של תורה גם - אם כי לא רק - יחס חיובי לממון, היא לא היתה מבטיחה שכר גשמי בפרשיות ההתניה המרכזיות בעבודת ה', פרשת בחוקותי ופרשת והיה אם שמוע. העובדה ששכרה של אהבת ה' הוא גשמים בעתם ויבול אדמה ואילו עונשה של עזיבת ה' הוא "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם", מראים כי ממונו של אדם אינו סתם בעל חשיבות משנית אלא הוא ציר מרכזי במערכת השכר והעונש.

כיון שכן, על ציר האפשרויות של היחס לממון, בין הקצה האחד של מוקצה מחמת מיאוס למקבילו בקצה הקשת, אלוהי זהב, יחסה הבסיסי של תורה לממון הוא ממשי, לא מנותק מהחיים.

לעצור את מירוץ הרווחים והמעמדות

כיון שכן, ממילא נשאלות שאלות רבות לגבי מצוות פרשתנו.
ממהלך הפרשה והלכותיה ברור באופן נחרץ שכשם שיש לתורה יחס חיובי לממונו של אדם, לרווחתו הכלכלית וזאת אף בלי להגביל את כמות רכושו (מלבד הציווי למלך 'שלא ירבה לו...' ) ברור לעומת זאת שהתורה שומטת מתחת רגלי בעל הנכסים כל תחושת בעלות מוחלטת על אשר לו. כל כמות נכסים אפשרית אך לא כל עצמת הבעלות היא שלך - העשיר או הגביר בישראל.

לו היו פניה של תורה רק לחיוב שבממון, "ודאי" היתה 'חסה' על האפשרות להרויח עוד ולא מבטלת אותה בשנה שלמה של שמיטה. מן הסתם היתה מותירה בידי המרויח המוכשר את קרקעותיו לעולם ולא מבטלת את הבעלויות ביובל. בטח היתה התורה מביעה שביעות רצון מהבנקאי הממולח שמרבה את ממונו על ידי נשך וריבית ממי שקיבל ממנו הלואה, ואותו מסכן שמך ונקנה על ידי אחיו לעבד, היה נותר כזה, ולא היה משתחרר ביובל ושב למשפחתו ולנחלתו.

ברור ששיקול על מרחף מעל כל היחס לממון, ו'משטח' אלוקי פרוס תחת כל הרווחים והמעמדות שבין עשיר עברי לעני יהודי, שאם לא כן מדוע מחייבת התורה שוויות בין עבד לאדונו:
"כל עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור שנאמר 'כי טוב לו עמך'. שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר, או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך, שנאמר 'ויצא מעמך'.
מכאן אמרו, 'כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו' וחייב לנהוג בו מנהג אחווה שנאמר 'וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לא תִרְדֶּה בו בְּפָרֶךְ". (רמב"ם - הלכות עבדים פרק א' הלכה ט')

פסוק זה האחרון הלקוח מפרשתנו מוכיח שלמרות יחסה החיובי של תורה לרכוש - אסור להסיק מכך ולהסכים עם מציאות בלתי נסבלת שקיימת אצלנו בפרט ובעולם בכלל, בה יש פערים חברתיים עצומים בין עשיר לרש.
העבד אינו פחות אדם מן האדון, הגם שזה רש ונקלה וזה גביר ובעל אחוזה.

ממוני, שלי או שלו יתברך
שני פסוקים סכמניים הנמצאים בפרשה מלמדים את עקרונות היסוד ביחס לחיים כולם - החברתיים כמו הכלכליים:
"וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתושָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה כ"ג)

ובסוף הפרשה:
"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוצֵאתִי אותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אלוקיכֶם".

כאן פורשת התורה את הסיבה והטעם לתביעותיה הממוניות מהאדם בעל הממון: אתה, המרויח, אתה 'גָר', 'נושם', נמצא 'בתוך' המציאות האלוקית המקדימה את מציאותך והמאפשרת את כל פעילותך ואת פרטי חייך. בזכות אותה מציאות בה אתה חי, אתה מקבל את הכח לפעול, שם אתה פועל את הישגיך, וכיון שלו נשמטה הקרקע הזו מתחתיך, לו ינותק פתיל פעלתנותך - לא יוותר כלום מפועלך, אזי המסקנה ההגיונית והמוסרית היא: 'שלם שכירות לבעל הבית', אל תחוש אדנות על מי שבעצם אינך עדיף עליו - שהרי בראייה הכללית שניכם גרים, אתה ועבדך, ובאותה ראייה כל הקרקע לה' היא, וכל רווחיך ממנו הם. וכיון שנכסיך אינם בבעלותך הטוטאלית - תן 'משלך' הזה, שאם לא כן, תופעל מידת הדין וישוב הכל לבעליו העקרוניים - שהרי 'לה' הארץ ומלואה'.

וענווים יודעים לומר, כדברי מלכנו דויד:
"וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה'... לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת... וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוד מִלְּפָנֶיךָ... כִּי מִמְּךָ הַכּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א' פרק כ"ט)

לחיות בתובנה שכזו אינו אומר הקלשת האנרגיות והמוטיבציות האנושיות. לחיות בתובנות שהאדם פועל במרחב האלוקי וכוחותיו כולם ממנו יתב' זה אומר לחיות באוירה מדוייקת מבחינת 'יחסי הכוחות' בין אדם לאלוקיו, בין הצלחה לבין הברכה המבוקשת:
"כי ה' אלוקיך ברכך". יכול אפילו אתה יושב ובטל? תלמוד לומר "בכל מעשה ידך" - אם עושה אדם הרי הוא מתברך ואם לאו אינו מתברך". (ילקוט שמעוני דברים - פרק ב' - רמז תת"ח)

האדם מוציא לפועל את כשרונותיו על פי מידת האמביציה שבו, אך מכל מקום כיון שהוא חי בבית ה' שהוא העולם כולו, ממילא לא יצלח בידו כל בלא ברכת ה', בלא תפילה וייחול לבואה.

בלא הבנה זו, עלול הממון באמת להשחית, עשויים להתממש דברי חז"ל על כך ש'מרבה נכסים מרבה דאגה' ו'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו' אלא ירצה תמיד עוד ועוד, כי "אוהב כסף לא ישבע כסף".
רק חיי כלכלה מתוך אמונה עשויים להשקיט את המיית הנפש ולהניח לה ברכה ומרגוע.
לכך יפים דברים שכתב אחד מגדולי המעמיקים בש"ס, בעל ההפלאה:
"הברכה הוא שיתן ה' שביעה להיות שמח בחלקו והוא העושר האמיתי וכן הוא אומר בפרשת נצבים "והותירך ה' בכל מעשה ידיך" שיהיה די והותר... שיהיה לו שביעה בעשרו שלא יתחסר יותר... ומה יועיל אם יוסיף על דאגתו... אלא העיקר שיתעשר ולא יתחסר כי ישבע וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "ה' רועי לא אחסר" שזהו עיקר המתנה מהש"י שיהיה לו שביעה ולא יחסר". (ספר הפלאה על כתובות - דף ס"ז עמוד א')

וכיון שרק ברכת ה' היא תעשיר, עשויה להיות פתוחה יד העשיר, להיות ענוה ממלאת לב הגביר, סבלנות תמתיק את השמיטה מעל החקלאי, ועדינות רכה תלווה את המלווה לרש, תפיג את הלחץ להשיג עוד ועוד ועוד.
כך נבנָה עולם כלכלי עדין יותר, עולם חברתי מתוקן יותר, ועולם אלוקי שלם יותר.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il