ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חינוך הילדים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ה

חינוך הילדים

"קול צופייך" - גיליון 311



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

פרשת השבוע פותחת בפסוק:
"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א).

שואלים המפרשים מדוע התורה כתיבה בלשון "אמור אל הכהנים בני אהרן", מן הראוי לכתוב "אמור אל בני אהרן"? אלא כדי להדגיש לכל כהן וכהן שהוא מזרע אהרן הכהן, ועליו לשמור מצוות הכהונה, וכן "וקדשתו" בעל כרחו.

רש"י ביאר, וז"ל:
"אמר אל הכהנים - אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים".

רש"י לא כתב באיזה גיל של קטנים מדובר, האם קטן ביותר כגון בן יומו או בן חודש, או שמדובר בקטן שהוא בעל שכל, ואולי בן שלש עשרה או אפילו בן עשרים שנה? הפשט הוא, שצריך לשמור מטומאה אפילו תינוק בן יומו. וכיום שניתן לדעת אם העובר זכר, יש שמחמירים אפי' לאישה בהריון שכבר תחשוש לסברת המחמירים ולא תטמא למת.

ונראה לומר, שכוונת רש"י באומרו "להזהיר" אינה מלשון אזהרה, אלא מלשון זוהר, שצריך להאיר ולהזהיר פניו לבניו ולחנכם באהבה, וכך הדברים יחלחלו בלבם. ואם האב יקיים מצוות במאור פנים וינהג בביתו במאור פנים, אזי הבנים ילמדו מדרכיו וישפרו גם את דרכיהם.

פרשת השבוע מלמדת אותנו מחד, שיש מצווה מיוחדת לחנך את בניו למצוות. ומאידך, שההצלחה בחינוך תלויה בדוגמה האישית שהאבא מקרין לבניו. למשל, אם רואה שבניו מדברים בבית הכנסת בשעת התפלה, והוא רוצה לחנכם שלא ידברו בבית הכנסת - אם הוא עצמו אינו נזהר בכך, לא יועילו כל דברי המוסר שידבר עמם בעניין זה, אבל אם הוא עצמו נזהר בזה מאוד, הדוגמא האישית של מעשיו מקרינה על בניו, ובודאי שהחינוך שלו יועיל, ויראה ברכה בעמלו.

ומסופר בשם מרן בעל הבא"ח, מעשה בילד אחד שבא לביתו, ואימו הגישה לו לחם לאכול ובקשה ממנו שייטול ידיו ויברך כדין, אך הוא סירב ואכל בלא נט"י ובלא ברכה, ואמרה לו אמו שכשיבוא אביו היא תספר לו מה שעשה. אותו האב בעצמו לא הקפיד כל כך על נט"י ועל ברכה, כך שלא היווה דוגמה אישית במעשיו לבנו. כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים, והוא קרא לבנו ורצה להכותו, החזיק האב את ידו של בנו בתוך ידו שלו, ובידו השנייה הרים את המקל להכותו, אך הבן שפחד מהמכה סילק מיד את ידו אחורנית, והאב קיבל את המכה, ונתמלא כעס על חוצפתו של בנו. אמר לו הבן: ראה נא אבא, הרי חרצת את משפטך בעצמך, שכן קבעת שמי שלא נוטל את ידיו לפני האוכל ראוי לקבל מכה במקל, והרי אתה עצמך לא מקפיד בכך, ולכן קיבלת את העונש המגיע לך על פי דבריך שלך. הרי שללא דוגמא אישית, אין אדם יכול לחנך את בניו.

קדושת בית הכנסת ובית המדרש

בית הכנסת ובית המדרש נקראים "מקדש מעט", ובזהר הקדוש (תרומה דף קל"א ע"ב) הפליג בחומרת מי שמדבר דברים בטלים בבית הכנסת, כי הוא מראה ח"ו שאין השכינה חשובה בעיניו (ועיין לכה"ח סי' קנ"א ס"ק ב,ג, ז, ח).

הייתה תקופה שנזהרו מאוד שלא להכניס מאכלים לתוך בית הכנסת, גם לא בימי אזכרה וכדומה, כיום, ברוב המקומות הפך בית הכנסת לבית המדרש, כיון שקובעים בו שיעורי תורה, ולמרות שמעלתו וקדושתו של בית המדרש גדולה משל בית הכנסת, אף על פי כן, התירו לאכול ולשתות בו בשעות הלימוד כדי שלא לבטל תורה.

בזמנם, נהגו שלא להכניס את ספר ההפטרות להיכל שבבית הכנסת, כיון שההיכל נבנה על דעת להכניס בו ספרי תורה. כיום, בונים את ההיכל מלכתחילה על דעת שיכניסו בו גם את ספר ההפטרות.
יש שנוהגים להניח בארון הקדש חומשים או מחזורים שלא קוראים בהם (כגון בראשית, שמות, במדבר, דברים, כשקוראים בספר ויקרא וכדומה), ולמעשה, אם בנו מלכתחילה את ארון הקודש על מנת כן - מותר, ואם לאו - אסור.

פעם היו הכהנים אוכלים בתרומה (ותרומה אסורה לזרים), והם היו מניחים את הפירות בארון הקודש. והיו מקרים שהיה בא ישראל ורואה את הפירות ואוכל מהם, וכיון שראו שעלול לצאת מזה מכשול, וגם לעיתים היו באים עכברים ואוכלים גם את ספרי הקדש, לכן גזרו טומאה על ספרי הקדש כדי שלא יכניסו שם אוכל. ועל כן הכהנים הפסיקו להניח פירות תרומה בתוך ארון הקודש.

דואג רק לעצמו - רשע כעכבר
חז"ל מספרים, מעשה במלך אחד שהייתה לו טבעת יהלום יקרה מאוד. יום אחד היא אבדה, וכל החיפושים אחריה עלו בתוהו. באו יועצי המלך וחכמיו והסיתוהו להאמין שיד היהודים במעל. ציוה המלך על היהודים להחזיר את הטבעת היקרה, ואם לאו, אחת דתם למות. הלכו היהודים וסיפרו זאת לרבי פנחס בן יאיר, והוא הלך לארמון וגזר על כל העכברים שבארמון להתייצב בפניו, ואמר להם שמי שלקח את הטבעת יחזירנה מיד, והיה שם עכבר אחד שפלט את הטבעת מבטנו.

ואומרים חז"ל שעכברים הם רשעים, כיון שעכבר אוכל לבדו, ורק כשהוא שבע, הוא קורא לחבריו לאכול גם כן (ומובא במדרש אגדה בראשית פי"א:
"משל לאדם שאבד אבידה ומבקשה באשפה והביא עכברים שהם צוברים באשפה עד שמצאו האבידה", עכ"ל).

החסידים מספרים מעשה, באדם אחד שהיה לו שטר כסף (למשל שטר של 200 ₪) ורצה להחביאו מבלי לחשוש לגנבים. מה עשה? הניחו בתוך חומש, בפרשה שכתוב "לא תגנוב", ואמר שאם יבוא גנב, הוא בודאי יקרא בחומש "לא תגנוב" ולא יקח את הכסף. לאחר זמן בא אותו אדם וראה שהשטר נעלם, אך שטר אחר בשווי 100 ₪ מונח במקום שכתוב "ואהבת לרעך כמוך".

אם אדם נמצא בבית חברו, לא ייטול ספר מהספרייה ללא רשותו, שמא חברו הניח שטרות או מכתבים חשובים בין הספרים ואינו רוצה שיגעו בהם, ויש להזהר בדבר הזה מאד.

מעשה עם הרש"ש (רבי שמואל שטראשון)
הרש"ש על הש"ס (רבי שמואל שטראשון) השיא את בתו לבנו של עם הארץ בגלל מעשה שהיה. הרש"ש היה ממונה על גמ"ח של כספים, וכיון שהיו אלו כספי הקדש הוא הקפיד מאוד שהלווים יחזירו את ההלוואה בזמן. יום אחד, בא אחד הלווים והחזיר את הכסף לרש"ש, אלא שבאותה שעה היה הרש"ש שקוע בסוגיא בגמרא, והוא לקח את הכסף שנמסר לו ובלא משים הניחו בין דפי הספר. לאחר שסיים את חוק לימודו בלילה, הוא עיין בפנקס הלווים וראה שפלוני היה צריך להחזיר את החוב ולא בא, וחשב שמא אין לו ממה לשלם, והמתין לו כמה ימים. לאחר כמה ימים ראה הרש"ש שהלה לא בא, ואפילו לא בא לבקש הארכה או להתנצל, והקפיד עליו, והוא שלח שליח לביתו של אותו אדם שעליו לסור ולשלם את החוב מיד. בא אותו לווה ואמר לרש"ש שהוא כבר שילם את הכסף, ומסר אותו במו ידיו לרב, אך הרב לא האמין לו בטענה שהוא רושם בצורה מסודרת כל כסף שהוחזר. בינתיים יצאה שמועה בכל העיר כי אותו אדם לא משלם את הגמ"ח, ומחמת הבושה הגדולה הוא נאלץ לעקור מאותה העיר עם משפחתו, ועבר לגור בעיר אחרת. והנה, כעבור כמה חודשים פתח הרש"ש את אותה הגמרא ומצא בה את השטרות של אותו פלוני, והבין שהלה צדק לכל אורך הדרך. מייד הוא קרא לו והתנצל בפניו. אמר לו אותו אדם, מה תועיל ההתנצלות והרי כל העיר מחזיקים אותי לגנב ולרשע. אמר לו הרב שהוא מוכן להתנצל בפני כל הקהילה בשבת הקרובה. אמר לו אותו אדם, הרי יאמרו כולם שכדי לפייסני אתה עושה כן. אמר לו הרש"ש, יש לו בת ואני מוכן להשיאה לבנך, ובכך ידעו כולם שהצדק עמך, שאם לא כן כיצד יסכים הרב להשיא את בתו שכל גדולי הדור רצו לכלה לבנם, וכך היה.

אין לתת מאכל אסור לקטן
הלכה פסוקה היא שאין לאכול ביצה שיש עליה דם (שו"ע יו"ד סי' סו ס"ג). על כן, נהוג בכל בית ישראל לפתוח את הביצה ולבודקה, ואם יש בה דם זורקים אותה ואם לאו, היא מותרת באכילה. יש אנשים שחושבים שאם יש על הביצה דם, מותר לתת אותה לקטן לאכול במקום לזרוק אותה, וטעות חמורה היא בידם, שכן אסור להאכיל לקטן כל מאכל האסור באכילה לגדול. ואיסור זה, לא חל רק על ילד גדול בעל שכל, אלא אפילו על תינוק קטן בן יומו, כי כל מאכל אסור, משפיע ומטמטם את הלב ואת המח של מי שאוכלו, ושליליות זו משפיעה אפילו על תינוק קטן בן יומו. ובלאו הכי אין להאכיל קטן בידיים דבר האסור אפי' מדרבנן, ועיין לקמן.

יש החושבים שאפשר לבדוק דם שעל הביצה על ידי שמניחים צמר גפן רטוב על גבי הדם, והיה אם הדם מתנתק בקלות, הביצה מותרת, ואם לא, היא אסורה, וטעות בידם.

מעיקר הדין אין לאסור ביצה אלא אם הדם נמצא על החלמון, אבל אם נמצא על החלבון, מותר, שכן האפרוח מתהוה מן החלמון ולא מן החלבון. אבל למעשה, אנו מחמירים כדעת הרמ"א שכל דם שנמצא בין על החלמון ובין על החלבון אסור. וז"ל מרן בשו"ע (שם):
"נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא בחלבון, אבל אם נמצא בחלמון, כל הביצה אסורה. הגה - וי"א דאם נמצא על קשר החלבון וגם מבחוץ, דהיינו שנתפשט מן הקשר, דכל הביצה אסורה. ויש מחמירין עוד, דכל שנמצא על הקשר של חלבון אפילו לא נתפשט כלל, אסור. ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון", עכ"ל.

חלב עכו"ם
תינוק בן יומו ואפילו בן שעה אחת, ואין לאימו חלב, וצריכים להאכילו חלב, יש להקפיד להאכילו מאבקת חלב ישראל, ולא מחלב עכו"ם, אע"פ שאבקת חלב ישראל יקרה יותר.
ורק אם האוכל הכשר אינו בריא לתינוק - מותר לתת לו חלב עכו"ם.

חסידותו של מרע"ה מגיל ינקות
כשנולד משה רבנו לששה חודשים ויום, ולא יכלה יותר אמו להצפינו, כיון שהמצרים חישבו תאריך לידה לתשעה חודשים, היא הניחה אותו בתיבה על פני היאור, ומרים עמדה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו. והנה באה בת פרעה עם שפחותיה לרחוץ ביאור, והיא רואה דבר מוזר, שיש תיבה על היאור, ואע"פ שהגלים חזקים, מסביב לתיבה הם רגועים ואינם נוגעים בתיבה, והבינה בת פרעה שיש דבר מיוחד בתיבה זו, "ותשלח את אמתה ותקחה" - אומרים חז"ל שנמשכה ידה ונתמתחה, והנה היא רואה שיד אחת שלה ארוכה והשניי קצרה וחששה שמא יישאר לה מום זה, אבל אח"כ חזרה ידה להיות כבראשונה, וככל שקירבה את ידה אליה, חזרה ידה למימדיה הרגילים ולא נשארה באורכה (עיין שמות רבה פרק א' אות כ"ז). והנה היא פותחת את התיבה ורואה בתוכה ילד בוכה, והבחינה שהוא מן העברים כי נולד מהול. ולמרות צוואת אביה היא לא השליכה אותו ליאור, כי כשהיא באה ליאור היא הייתה מצורעת, והנה כשנגעה בתיבה מיד נתרפאה. וכתוב במדרש, ששמעה "נער" בוכה, שהיה קולו כנער. וקשה, וכי נעשה משה רבנו בעל מום שנהפך קולו כמו של נער? אלא אמרו במדרש, שהנער היה אהרן אחיו שבכה כשראה את בת פרעה לוקחת את התיבה. בת פרעה הביאה את התינוק לארמון פרעה, ואמר לה פרעה להשליך אותו ליאור, אך היא אמרה לו שהוא ילד מיוחד וסיפרה לו כל הקורות אותה. עוד אמרה לו, שהיא הביאה לו נשים מצריות להניק אותו ולא רצה לינוק מהם, אבל כשבאה נערה (מרים אחותו) והציעה לו מינקת מן העבריות הסכים לינק, וכל זה למרות שהוא היה תינוק בן ג' חודשים בלבד. וסיפר חכם מנשה שלו מה ששמע מפיו של בעל הבא"ח זיע"א, שאמו של משה רבנו הייתה זקנה, וכשבאה אליה הייתה הולכת כפופה ותשושה ועל קביים, וכשראתה אותה בת פרעה כעסה ואמרה וכי את זו את מביאה לי? ואמרה לה מרים תנסי ותראי, ובאמת מייד ינק מרע"ה והיה הדבר לפלא בעיני בת פרעה.

ואם מקטנותו היה משה כבר מבין, כיצד כתוב שהביאו מניקות מצריות להניקו ולא רצה, לכאורה מותר לו לשתות חלב גויה, שהרי הוא במצב של פיקוח נפש? אלא שמקטנותו הוא נהג בחומרות לעצמו, ואמנם מותר היה לו לשתות חלב גויה (במצב שלו), אבל הוא ידע שזה מכניס תכונה רעה באדם. ויש מבארים, שאמר משה רבנו, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק חלב גויה?! אומר משה רבנו, אני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, כלומר מובטח לי לחיות עוד שמונים שנה ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא אדם לא יסמוך על הנס. ועיין מסכת סוטה דף י"ב).

מעלת האדם לעומת הבהמה
הבדל גדול קיים בין אדם לבהמה, והוא בעניין צורת ומהות הגדילה שלהם. השור מקטנותו עומד על רגליו והולך כשור לכל דבר, ואילו תינוק מתפתח לאט ובשלבים, ומלמדים אותו לעמוד וללכת על רגליו. וטעם הדבר הוא, כי השור נשאר בשכלו כפי שהיה בעת שנולד, ואין שכלו מתפתח במאומה, ורק גופו גדל ונעשה בעל בשר ותו לא. אבל הילד מתפתח בשכלו, וככל שהוא גדל, לא רק גופו גדל אלא גם שכלו והבנתו, ויכול להגיע להישגים שהם למעלה מהמלאכים בעצמם. אשר על כן, ההתפתחות שלו צריכה להיות על אדני הקדושה והטהרה, וכל גדילה שאינה על בסיס זה, מזיקה, וממילא התפתחותו לקויה. יש אנשים שהם בעלי שכל בריא והם קולטים מהר, ויש לעומתם אנשים עם קשיי הבנה, אך לא יאמר אדם זהו טבעי ואין לי סיכוי ליותר מזה, אלא יעמול וישנן את לימודו עד שיתפתח ויגדל אפילו יותר מבעלי הכישרונות הברוכים.

וידוע המעשה עם רבי פרידא שהיה לו תלמיד קשה קליטה, והוא היה משנן לו את החומר ארבע מאות פעמים עד שהבין את העניין. פעם אחת, באמצע הלימוד באו ושאלו את רבי פרידא באיזה ענין והדבר הסיח את דעתו של התלמיד והוא לא הצליח לקלוט את הנלמד, אע"פ שלמד כבכל יום ארבע מאות פעמים. ורבי פרידא למד עימו שוב ארבע מאות פעמים. בשמים ראו את המעשה של רבי פרידא, שמסר נפשו ללמוד עם אותו תלמיד, שמונה מאות פעם את אותו הנושא, עם אותה הסבלנות כמו שלמד עמו בפעם הראשונה, ושאלו אותו אם ירצה לחיות ארבע מאות שנה מדה כנגד מידה, או שמא בזכותו יזכו כל בני דורו לחיי העולם הבא. רבי פרידא עשה חשבון שאם הוא יבקש לחיות ארבע מאות שנה לא ירויחו בני דורו מזה שום דבר, על כן ביקש שיזכו לחיי העולם הבא. אמר להן הקדוש ברוך הוא, תנו לו זו וזו - גם תוספת חיים של ארבע מאות שנה, וגם שיזכו בני דורו בזכותו לחיי העולם הבא (עיין עירובין דף נ"ד ע"ב).

גזירת עליון קיימת לעד
את דאגתו של רבי פרידא לכלל ולפרט ירש מאבותיו, ורואים זאת מהמעשה המובא בגמרא (סנהדרין קד ע"א), שם הגמרא דנה בשאלה מי זכאי לחיי העולם הבא, ומי ניצל בזכות אנשים אחרים או בזכות מעשיו, וז"ל הגמרא:
"מנשה נמי לא נמני מפני כבודו של חזקיהו, ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא, דכתיב ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל, אין יצחק מציל את עשו (כלומר שכשמגיעים לרמת רשעות כשלהם, אם עושים תשובה מה טוב, ואם לא, אין להם הצלה אפילו לא בגלל זכות אבות). השתא דאתית להכי אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו. ומפני מה לא מנו את יהויקים (הוא היה מלך על ישראל), משום דרבי חייא ברבי אבויה, דאמר רבי חייא ברבי אבויה כתיב על גולגלתו [של] יהויקים זאת ועוד אחרת (כך הייתה מסורת בידם, שעל גולגלתו של יהויקים כתוב "זאת ועוד אחרת"). זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים, וכתיב בה זאת ועוד אחרת (זקנו של רבי פרידא מצא גולגולת שחרות עליה "זאת ועוד אחרת" שהייתה זרוקה בשערי ירושלים). קברה ולא איקברא, קברה ולא איקברא (ניסה לקבור אותה, וכל פעם שקבר אותה חזרה וצצה מהאדמה ולא נקברה), אמר גולגלתו של יהויקים היא, דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך. אמר, מלכא הוא, ולא איכשר לזלזולי ביה (אמר כיון שסוף סוף הוא מלך ולא יתכן שכך תהיה גולגלתו מזולזלת). כרכה בשיראי, ואותיבה בסיפתא (עטף אותה במטפחת שהייתה עמו, ונטל אותה לביתו על מנת להביאה לקבורה באופן שלא תצא שוב מהאדמה, ובהגיעו לביתו הניח אותה בארון ויצא, ולא סיפר כלום לאשתו מאותו העניין). חזיתא דביתהו, סברא, הא דאיתתא קמייתא הוה, דהא לא קא מנשי לה (ראתה זאת אשתו ואמרה כנראה זו הגולגולת של אשתו הראשונה שנפטרה, והוא עדיין זוכר אותה ואפילו מביא אותה לבית). שגרא תנורא וקלתה (הדליקה את התנור וזרקה לתוכו את הגולגולת ונשרפה הגולגולת באש). היינו דכתיב זאת ועוד אחרת (כשחזר בעלה הביתה וספרה לו את המעשה, אמר, עתה מובן מדוע כתוב על הגולגולת "זאת ועוד אחרת", על שם העתיד להיעשות בה, גם לא להיקבר וגם להישרף).

מהמעשה הנ"ל עלינו ללמוד שהעולם אינו הפקר, והכל מונהג בהשגחה מסוף העולם ועד סופו, ולכל דבר יש תכלית וסיבה, והכל מאתו יתברך שמו ויתעלה.

פתח ליבי בתורתך
בהיותי תלמיד בישיבת 'פורת יוסף' למד עמנו בחור תלמיד חכם מבוגר מאיתנו, שהיה לומד בשקידה עצומה. לימים כשהוא נפטר הספדתי אותו ואמרתי עליו משמת רב זה בטלו השקדנים. כשהיינו ילדים היינו צוחקים עליו, כי מה שהיינו מבינים בקלות הוא לא היה מסוגל להבין, והיינו לועגים לו.

יום אחד הוא קם והלך לבית הכנסת ונעל את הדלת אחריו. הוא פתח את ההיכל והתחיל לבכות בדמעות שליש. והוא היה בן יחיד ואביו היה אב בית דין, והלכו וספרו לאביו ואמו והם באו לבית הכנסת, ובקשו שיפתח את הדלת, אך הוא המשיך לבכות ולא נענה לפתוח להם, עד שנאלצו לקרא לשמש חכם מימון ז"ל והוא שבר את הדלת, ומשנכנסו דברו על ליבו והרגיעו אותו.

כשהתחלנו ללמוד מסכת עירובין, אני הכנתי נייר ועפרון כדי לרשום את החישובים השונים שיש בגמרא, אך הוא היה מחשב הכל בעל פה. אמרתי לו זכית שה' יתן לך בינה להבין ולהשכיל בזכות הבכיות שלך. מכאן אנו רואים שאסור להתייאש, ולעולם שערי שמים פתוחים לתפילתנו ואין תפלה שחוזרת ריקם. חנה לא הייתה ראויה להביא בכלל ילדים כמו שרה אמנו (ועל שרה כתוב 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד', אומרים חז"ל שלא היה לה רחם) אבל על ידי התפילה חנה הצליחה לשנות את הגזרה.

פתחו לי פתח כחודו של מחט
היה אדם אחד שכל ימיו היה מתפלל להקב"ה שיפתח את לבו להבנת דברי התורה, אך כיון שראה שתפלתו לא נשמעת, הוא הלך לחפץ חיים וטינה בפניו את צרתו. אמר לו הח"ח אמשול לך משל, למה הדבר דומה. משל, לאדם שהיה זקוק להלוואה בדחיפות, והוא הלך לעשיר אחד וביקש ממנו הלוואה. אמר לו אותו עשיר שהוא מוכן לכתוב לו לאלתר צ'ק על הסכום שהוא צריך. אמר לו אותו האיש שאין הוא מעוניין בצ'ק אלא הוא צריך כסף מזומן. אמר לו אותו עשיר תבוא בעוד שעתיים ואני אכין לך כסף מזומן. והנה אותו אדם לא בא אחרי שעתיים, וגם לא בכל אותו היום. למחרת הוא בא שוב לפני העשיר והתחנן בפניו שיתן לו הלוואה, אמר לו העשיר, מדוע לא באת אתמול והרי הכנתי לך כסף מזומן? ואם תרצה אתן לך מייד צ'ק. אך שוב הלה לא רצה צ'ק אלא מזומן. אמר לו העשיר תבוא בעוד שעתיים ואני אכין לך את הכסף, אך הלה שוב לא הגיע, וכן נשנה הדבר כמה פעמים. כעס עליו העשיר ואמר לו, הלוא הכנתי למענך בכל יום את מבוקשך, ומדוע לא באת לקחת!

והנמשל, אדם מתפלל ומבקש מהקב"ה "פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" וכו', אם הוא רוצה שהדבר יתקיים, עליו לשבת וללמוד, אבל אם אינו עושה כן כיצד תתקיים הברכה?!

ואל תתייאש מן הפורענות
חז"ל אומרים "ואל תתייאש מן הפורענות" (אבות א, ז). פשט הדברים הוא שאדם שבאה עליו פורענות, לא יתייאש, אלא יתלה בטחונו בהקב"ה שיושיעו מאותה הצרה. עוד נראה לבאר, שאדם שב"ה לא באה עליו פורענות ולא מחלה ולא עוני, לא יחשוב בדעתו שלעולם לא תשיגהו הרעה, כי לא לעולם חוסן. ולמרות הטובה והברכה שקיבל בזה העולם, לא יפסיק מלהתפלל להקב"ה ולהתחנן בפניו שלא יביא עליו פורענות. וזהו "אל תתייאש מן הפורענות", כלומר, אל תתייאש מהסיכוי שיכולה חלילה להשיגך הפורענות, כי ללא הודאה להקב"ה על ההווה, ותפילה מעומק הלב על העתיד, אין שום הבטחה שלא תשיגהו שום רעה. והקב"ה השומע תפלת עמו ישראל ורוצה בטובתם, ישמע לתפלתו ויתמיד ברכתו ובריאותו שיוכל לעובדו בלבב שלם.

הרי אני כבן שבעים שנה
רבי אלעזר בן עזריה אומר "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות" וכו. חז"ל מבארים, שגם אם אדם יתפלל שבעים שנה ברציפות והלילה יפסיק להחשיך ויהיה אור, לא יעלה הדבר בידו, אבל אם ילמד תורה, יזכה לראות את האור הגנוז בתורה, שהוא מאיר מסוף העולם ועד סופו ,ולילה אצלו יהיה כחשכה כאורה.

החשד שהביא עמו ברכה
בישיבת 'פורת יוסף' היה תלמיד חכם זקן הרה"ג חכם אברהם ענתבי זצ"ל, והוא היה עמקן גדול.
יום אחד הוא ביקש מהבחורים שיבארו לו תוספות אחד, וכל אחד ענה לו תשובה, אך הוא דחה את כולם. עד שאמרו לו הבחורים אתה לא מבין. אני ניגשתי אליו, עיינתי בתוספות, ואמרתי לו שבאמת התוספות קשה, ואדרבה אשמח לשמוע כיצד כבודו מבאר את דבריו. אך הוא הלך למורנו ורבנו ראש הישיבה הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל והתלונן בפניו שהבחורים אינם מתנהגים בדרך ארץ. ראש הישיבה קרא לי והתחיל לומר לי מוסר. לאחר שסיים את דבריו, אמרתי לרה"ג רבי אברהם ענתבי זצ"ל, מה עשיתי? והוא ענה: אתה לא עשית כלום, אלא התכוונתי לשאר הבחורים, והוא הלך והבהיר זאת לראש הישיבה. קרא לי מורנו ראש הישיבה זצ"ל ואמר לי מדוע לא אמרתי לי מתחילה שאין לך כל קשר לתלונותיו של רבי אברהם, ומדוע שתקת? אמרתי לו ששתקתי כיון שרציתי לקבל ברכה, שהרי אומרים חז"ל כי מי שחושדים בו בדבר שאין בו, הוא מתברך וצריך החושד לברכו (עיין ברכות ל"א ע"ב), ועל כן אני ראוי לברכה. ובאמת ברכו אותי בחום גם ראש הישיבה וגם רבי אברהם זצ"ל.

שלא לצוות לקטנים דברים אסורים
הגמרא אומרת (יבמות קי"ג ע"ב):
"רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא (אבדו לו המפתחות של בית המדרש ברחוב בשבת), אתא לקמיה דרבי פדת (בא לפני רבי פדת לשאול אותו מה יעשה וכיצד יפתח את בית המדרש). אמר ליה, זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו (אמר לו רב פדת, קח אח ואחות קטנים ותשלח אותם לטייל במקום שנפלו לך המפתחות והם ימצאו אותם, ויחזירום לך). אלמא קסבר קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו".

רואים מהגמרא שגם במקום שיש ביטול תורה דרבים וביטול בית המדרש, לא יצוה את הקטנים לעשות איסור, אלא ישלח אותם ואם הם יבינו מעצמם, מה טוב, ואם לא, לא יצוה אותם כלל ועיקר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il