ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת ארץ ישראל, בית כנסת ובית מדרש | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה התבוננות אמונית שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ה

קדושת ארץ ישראל, בית כנסת ובית מדרש

"קול צופייך" – גיליון 312



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

ארץ ישראל מתנת עולם לעם ישראל
פרשתנו מלמדת אותנו שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל מתנה וקניין עולם, ואין לשום אדם או ממשלה שום זכות על ארץ ישראל, ואינם יכולים לתת מארץ ישראל ולו פירור קטן לשום אומה ולשון.

הפרשה פותחת בפסוקים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, א-ב).

שואל בעל אור החיים הקדוש, מדוע הזכיר הר סיני במצווה זו? ומבאר, שהמתנה של ארץ ישראל נגמרה במתן תורה (היינו אר"י קשורה עם התורה), ועל מנת שנשמור את התורה נתנה לנו ארץ ישראל.

ועוד מבאר בעל האוה"ח הקדוש (שם, ד"ה 'והצצתי'), שהמתנה לא היתה על תנאי, משום שאם ח"ו יתבטל התנאי ממילא גם תתבטל המתנה, אלא רצה הקב"ה שתהיה זו מתנת עולם שאינה בטלה לעולם. עוד יש לבאר על מה שכתוב "אשר אני נותן לכם" שהקב"ה אומר שבעצם ארץ ישראל שייכת לו, הוא בראה והוא יצרה על כל מעלותיה וחשיבותה, והוא הוא שנותן אותה לנו במתנה גמורה. וכיון שכן, אין לנו ולא לשום גורם בעולם רשות לתת שום חלק מארץ ישראל כי נותן המתנה קבע את כללי המתנה והקניין, וזהו "לכם" ללמדך שנתן אותה דוקא לעם ישראל ולא לשום אומה ולשון בעולם.

ועל ענין הכפילות שבפסוק ב' "דבר...ואמרת", אומר בעל אוה"ח הקדוש, וז"ל (ד"ה "עוד ירצה"):
"עוד ירצה לצד שמצווה זו של שביתת הארץ יש בה ב' דברים: הא' דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והב', הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב לעשותו כפי הדין כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים, וכמו כן האדון ב"ה בשעת המתנה מנתה תנאים כאומר "אשר אני נותן" ולא אמר אשר נתתי, אשר ע"כ אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר דבר וכנגד היות הדבר מתחייב מהמשפט אמר ואמרת פירוש בלא טעם גזירת מלך יקבלו המאמר", עכ"ל.

מתנה שיש בה שיור
וכתוב (שם, ד) "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". אומר בעל אוה"ח הקדוש, עצם המצווה מעלה שאלה, מדוע הארץ צריכה לשבות, וכי הארץ היא מבני האדם? אלא מזה אנו למדים באיזה אופן נתנה לנו הארץ במתנה. הנה הקב"ה מצווה לשמור שמיטה, ללמדנו שהארץ היא שלו, והוא נתן אותה לנו על מנת כן, ושלעולם לא נאמר כיון שקיבלנו אותה במתנה הרי היא שלנו ונוכל לעשות בה כטוב בעינינו (כדוגמת מסירתה או חלק ממנה לאחרים ח"ו), לכך עשה הקב"ה מצות שמיטה שהיא מראה שהארץ קשורה לנותן אותה במתנה, והאור החיים הקדוש כותב על זה (ד"ה "אכן") שהשאיר לו "שיור" שלא תהיה מתנה חלוטה לצמיתות (ושיור זה הוא שגורם לארץ את החיות והקדושה המיוחדת שבה, ואם לא היה שיור זה מה יתרון יש בה יותר משאר ארצות), וממילא ודאי הוא שלא נוכל לעשות בה כטוב בעינינו ואין לנו האפשרות למסור ממנה ולו פירור קטן ממנה.

מעלת הדר בארץ ישראל

מעלתה של ארץ ישראל גדולה ועצומה, ושכר הדר בה גדול לאין ערוך, והוא שהקב"ה משרה שכינתו עליו, וחומרת מי שיוצא ויורד ממנה כה גדולה שהוא נחשב כאילו עובד עבודה זרה. התורה כותבת: (שם, לח):
"אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹקִים".

וכתב רש"י:
"להיות לכם לא-לקים - שכל הדר בארץ ישראל אני לו לא-לקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה".

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "כי גרשוני מלהסתפח בנחלת קל" (שמו"א כו, יט). ולמעשה, אין היתר לצאת מהארץ לחוץ לארץ אלא אם כן יוצא לצורך פרנסתו או לצורך רפואה, ובכל ענין יש לשאול חכם.
היו רבנים פוסקים וגדולי עולם שבנו קהילות לתפארת בחוץ לארץ, ולא עלו לארץ ישראל, מהחשש שמא יגיעו לארץ ישראל וישתקעו בה ולא יוכלו לשוב לקהילתם בחו"ל.

וכתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' מלכים הל' יא - יב):
"אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו, כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו", עכ"ל.

ערובה לקיומנו מול האומות
קשר הדוק קיים בין עם ישראל לישיבתם בארץ ישראל, וניתן לראות במוחש בסייעתא דשמיא מיוחדת שהארץ מגיעה לידי התפתחות ופריחה מופלאים ומעל הטבע, רק בשעה שהיא מיושבת על ידי עם ישראל, מה שלא היה קיים ולא צלח מעולם בתקופות בהם היתה הארץ מיושבת על ידי בני עמים אחרים. מובן וברור, שצריכים להזהר שלא לתלות דבר זה בתפיסה המוטעית של "כחי ועוצם ידי", אלא בהשגחה פרטית ומיוחדת שמעניק לנו בורא העולם. בפרשתנו אנו למדים מהו התנאי המבטיח את קיום והמשך ההצלחה הזאת, וכך כתוב (שם, כה,יח-יט):
"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".

התורה מעמידה תנאי המבטיח קיום ליישוב הארץ ולהתפתחותה ולפריחתה, והוא: שמירת המצוות. והקשה בספר "משך חכמה" מדוע התורה כפלה בפסוק י"ח ובפסוק י"ט "וישבתם לבטח"? ועל זה ענה:
"וזת"ד, שיש שני דברים בלאום, יש הפרדה מצד שנאת הדת המפרדת בין העמים ששונאים אותנו על כך שאנו מחזיקים בדת שונה, מעולה ואמיתית משלהם - והשנית מצד הקנאה שמקנאים בנו על העושר והמעלה שלנו ביושבנו על אדמתנו. ועלינו לדאוג ולשאול מי ערב לבטחונם של היושבים בארץ ישראל מאחר ושני הדברים הנ"ל מעוררים שנאה וקנאה המביאים את האומות לתאווה ולרצון בלתי נשלטים לראות בהכחדתם של שונאיהם של ישראל? על זה התורה אומרת שהערובה והבטחון שלנו להמשך קיומנו בארץ ישראל הם בזמן שישראל בוטחים בהקב"ה ומקיימים את מצוותיו, ובאופן זה בלבד זוכים שהוא הוא "עזרם ומגינם הוא".

עזרה לזולת לפני ואחרי מצוקה
אחת מהמצוות החשובות שאדם צריך למסור נפשו עליה היא עזרה ודאגה לזולת, ומציאת דרכים לעזור לו לבל ייפול חלילה. בפרשתנו כתוב (שם, לה) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". ומבאר רש"י:
"והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו", עכ"ל.

מכאן אנו למדים שכאשר רואים אדם שנקלע למצוקה ל"ע, חובה עלינו לעשות כל מאמץ ולחלצו בכל דרך אפשרית, ולא להמתין עד שיפול, כי אז כבר יהיה קשה להקימו, אלא יש לסייע לו כבר בהתחלה.

שמונה דרגות בצדקה
כתב הרמב"ם (פ"י מהל' מתנות עניים הל' ז' - יד), וז"ל:
"שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך",

ועי"ש שאר המעלות.

אבן משכית - מקור הדין
אסור להשתחוות על קרקע המרוצפת אבנים מחוץ לבית המקדש. מקור ההלכה זו בפרשתנו (שם כו, א) "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם". ומבאר רש"י:
"ואבן משכית - לשון כסוי, כמו ושכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים. להשתחות עליה - אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפישוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש", עכ"ל.

הקדמת המשנה ברורה
כדי להבין לאשורו את העניין של נפילת אפים צריכים ללמוד היטב את דבריהם של בעל הכף החיים והמשנה ברורה שמאריכים בעניין זה. וז"ל המש"ב (סי' קלא סק"מ):
"אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב. והוא, דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים, דחדא מילתא היא. וכתבו הפוסקים דאין איסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא, דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידיים ורגליים וגם על רצפת אבנים דוקא, אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים, או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים, אסור רק מדברי סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה. אבל אם היה תרתי למעליותא, דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים, לא גזרו רבנן. וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה, דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידיים ורגליים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש, ג"כ מותר. ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים. אין שם אבן משכית - או רצפת אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי]. ודוקא נגד רצפת אבנים אבל רצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן. אם אין שם אבן משכית - אבל כשיש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים. כשנופלין על פניהם - ר"ל כשהם נופלים דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם. אם יציעו - צ"ל או יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי בשני האופנים אלו שציירנו" עכ"ל.

יש מקומות שעל גבי הריצוף מדביקים קרשים (מה שנקרא 'פרקט') או שטיח מקיר לקיר, ובזה אין איסור להשתחוות עליהם.

יסודות עם ישראל בציורים שבבית הכנסת
פעם ביקרנו בבית שערים, ונכנסנו לבית כנסת עתיק, וראינו שלקחו את רצפת בית הכנסת שהיה בה ציורים של אתרוג ולולב, וכן של מאזניים ושל טלה, ותלו אותה על הקיר. שאלתי את האחראי האם הוא מבין את משמעות הציורים הללו, וענה לי שאלו ציורים בעלמא והם פרי דמיונו של איזה צייר יצירתי באותה התקופה. אמרתי לו שטעות בידו, אלא ציורים אלו מהווים סמלים יסודיים במעגל השנה והחיים של כל אדם מעם ישראל, וכי יש בהם כדי להביא את המתבונן בהם לתשובה שלמה, ולאמונה תמימה בהקב"ה. הסברתי לו שהטלה מסמל את תקופת האביב, ואילו הלולב והאתרוג מסמלים את תקופת הגשמים והחורף. הטלה הוא הסמל של חודש ניסן שמזכיר את קרבן פסח ויציאת מצרים שהוא אחד העיקרים שאדם חייב להזכיר לעצמו מדי יום, כי הוא מהווה בסיס לאמונת עם ישראל. המאזניים הם הסמל של חודש תשרי שמזכירים את הימים הנוראים שבהם שוקלים את עוונותיהם של ישראל, וכל המתבונן בכך מתעורר לעזוב את דרכיו הרעים ושב בתשובה שלמה. ולכאורה, ביום כיפור איך השתחוו בשעת כריעה והשתחוויה? אלא ודאי שהם פרסו שטיח או עשבים. וסביר להניח שבכל השנה לא היו דורכים על הציורים כדי שלא יתקלקל צבעם, ולכן היו מניחים על גביהם שטיח או עשבים.

קדושת בתי הכנסת והכותל
מהפסוק "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה" אנו למדים שיש מצווה לשמור על קדושת בתי הכנסת, באותה מידה שאנו משמרים את השבת, וממילא עלינו להיזהר ביותר בקדושת בתי הכנסיות גם אחרי חורבנם. ואם בבתי מקדש מעט, הדברים אמורים, כל שכן במקום המקודש ביותר לעם ישראל, הכותל המערבי שהוא שריד מבית מקדשנו ותפארתנו, חובה עלינו להיזהר שבעתיים בקדושתו ובמוראו. יש מחלוקת בין הפוסקים אם הכותל היה חלק מהעזרה או רק חלק מהחומה של בית המקדש. מחלוקת זו גררה כמה נ"מ למעשה, לדוגמא, יש המקפידים שלא לנגוע בכותל עצמו, ואף לא מתקרבים אלא עד י"א אמות מהכותל ולא יותר. כמו כן, יש הנזהרים שלא להכניס פתקאות לחורים שבכותל כי אסור להכניס את היד למקום קדוש בטומאה. אותם מחמירים סוברים שהכותל הוא חלק מהעזרה, ועל כן מחמירים בחומרות הנ"ל.

ולמעשה, אנו נוקטים שהכותל הוא רק חלק מהחומה של בית המקדש, ולא חלק מהעזרה עצמה, ועל כן אין מקום להחמיר בחומרות הנ"ל. האור החיים הקדוש היה כותב את בקשותיו ופונה להקב"ה כאדם הפונה לחברו ופותח "לכבוד שכינת עוזנו". ומכל מקום לא כל אדם יכול לעשות כן.

פעם אמרתי להרה"ג המקובל ר' יהודה גץ זצ"ל, שהיה הרב של הכותל, שפעם בשבוע יאסוף את כל הניירות והפתקאות מהחורים שבכותל, יכניס אותם לשק ויקבור אותם. ויש להזהר ולהזהיר לאנשים סקרנים שלא לקרוא מהכתוב בפתקאות הללו כלל, ויש על פתיחת מכתבים של אחרים חרם דרבנו גרשום.

נפילת אפיים
נפילת אפים נתקנה לעשותה בשעה שמתודים כדי שהאדם ישוב מדרכיו הרעים ויתעורר בתשובה שלמה. מנהג בני ספרד שלא ליפול על פניהם ממש אלא יושבים כדרכם, ומנהג בני אשכנז וחלק מיוצאי תימן ליפול על פניהם ולהליט את פניהם בתוך הזרוע. בני ספרד לא נוהגים כן בגלל דברי הזוהר שמפליג בחומרת מי שנופל על פניו ולא מכוון כראוי (עיין כף החיים קל"א אות ל"א ול"ב).

הקטורת בלי דילוגים
פעם בא אדם אחד והתבדח על מנהג הספרדים שאומרים את פרשת הקטורת מספר פעמים ביום, בבוקר בקרבנות שלפני התפלה, ולפני עלינו לשבח, ולפני תפלת מנחה. ועל כך אמר לו ספרדי שנון, הטעם שאינכם אומרת פרשת הקטורת כמה פעמים הוא משום שאתם פוחדים ממה שכתוב בה "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה", וכיון שאתם כל הזמן ממהרים סביר להניח שתדלגו כמה וכמה אותיות בעת מניית סממני הקטורת, ועל כן אתם חוששים שתתחייבו מיתה, אבל אנו אומרים זאת בנחת, ותיקנו לספור את הסממנים באצבעות הידיים, על כן איננו חוששים מדילוגים ודומיהם.

החלבנה בסממני הקטורת
בסממני הקטורת מונים אחד עשר סוגי צמחים, כולם ריחם ערֵב ומפיח חיים חוץ מהחלבנה שריחה רע ביותר. רגילים בעלי המוסר להסביר שעלינו לקרב ולא להרחיק את ה"חלבנה" שבעם ישראל, אלו שלא זכו להסתופף בבית המדרש ולא טעמו מטעמה המתוק של התורה וקיום מצוותיה.

ומעשה בבית הכנסת אחד, שבליל התקדש היום הקדוש והנורא יום הכיפורים, היו בו עשרה אנשים, והנה אחד המתפללים יצא והתחיל לצעוק מנין! מנין! עשירי! יצאו אליו ואמרו לו שהוא לא ספר טוב, כי באמת יש להם כבר עשרה אנשים. אותו אדם היה שנון ואמר להם, כיון שיש ביניהם אחד שהוא "חלבנה" אי אפשר לצרפו למנין. אמרו לו והרי אפילו בקטורת צירפו את ה"חלבנה"? אמר להם נכון, אבל הוא הסממן האחד עשר...

ה"ראביי" והשמש
פעם הייתי בחו"ל ונסענו ברכב, והגיע זמן מנחה ואמרנו לנהג שיביא אותנו לבית הכנסת. אותו נהג היה כושי ותרגמו לו שאנחנו צריכים להגיע ל"סינגוג" (בית כנסת באנגלית). הנהג שלא ידע להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, הביא אותנו לבית כנסת של רפורמים. כשנכנסתי לשם ראיתי שאין שם היכל במזרח, אין קדושה ואפילו ריח של קדושה אין בו (בלשון המעטה). אנחנו היינו שמונה אנשים, והיו חסרים לנו עוד שני אנשים להשלים מנין לתפלה. והנה, יוצא אלינו ה"רביי" של המקום ושמשו, וביקשו להצטרף למניין. אני אמרתי שלא יכולים להתפלל כיון שאין אנחנו אלא תשעה וחסר לנו אחד. ה"רביי" שלהם פנה אליי ואמר לי בלעג, ממ"נ, אם אתה לא מחשיב אותנו כיהודים, הרי גם השמש הוא כמוני וחסרים לך שנים, ואם השמש יהודי בעיניך, הרי אנחנו עשרה שאני כמוהו. אמרתי לו שהשמש עדיף עליו, כיון שהוא ממלא את תפקידו בכזה מקום בגלל הכסף והמשכורת שהוא מקבל מדי חודש, אבל אתה גרוע ממנו ואותך אי אפשר לצרף למניין.

כריעה בפישוט ידיים ורגליים
כתב בשו"ע (או"ח קלא ס"ח), וז"ל:
"הגה - וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפילו אין שם אבן משכית. אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית. וכן יעשו ביו"כ כשנופלין על פניהם, אם יציעו שם עשבים (וב"ארץ החיים" סתהון מביא גירסה "או יציעו עשבים") כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין".

הנה ביום הכיפורים כשאנחנו כורעים ומשתחוים, אמנם אין אנו נוהגים לכרוע בפישוט ידיים ורגליים אלא כורעים על הברכיים ומורידים את הראש עד הקרקע, אבל עכ"פ איך עושים כן והרי הריצוף הוא מאבן, ויש איסור של השתחוויה מחוץ לבית המקדש על אבן מדין "אבן משכית"? ובאמת בדור הקודם הריצוף היה עשוי מחתיכות של אבנים ממש, והריצוף בימינו הוא אבנים חתוכות דק דק ומעורבבים עם מלט, וגם בהם יש איסור של "אבן משכית", ועל כן, טוב שגם איש וגם אשה יכינו מטפחת או אפילו מפית ניר וכדו' כשכורעים על הפנים בסדר העבודה, כיון שאסור להשתחוות על קרקע המרוצפת אבנים, ואנו מחמירים בכל ריצוף שהוא. ואם אין לו מטפחת או נייר או שבבית הכנסת אין שטיחים, יפסיק בטליתו או בדבר אחר (עיין כה"ח קלא ס"ק קיג).

תרגום ארמי בקול רם
באמירת קדושה דסדרא ב"ובא לציון" שלאחר עמידה, יש את התרגום שהוא בארמית, ויש נוהגים לומר אותו בלחש, וכך מובא בסידור הישנים. והמעיין בסידור שלנו יראה שלא כתבנו לומר את התרגום בלחש, אלא יכולים לומר אותו בקול רם. והטעם הוא, כיון שזה חלק מהתפלה אין שום חשש מלומר אותו בקול רם. ומיהו, אם אדם יהיה ש"ץ והדבר יהיה לזרא בעיני כל הציבור, או שהוא יתפלל לעצמו אבל ימשיך לומר את זה בקול רם והדבר יגרום לכעס בין המתפללים שסביבו, לא יאמר בקול רם, ולא משום שיש חשש בדבר, אלא כדי שלא יתגודד לעצמו בין כל המתפללים. ואם באים לשאול אותנו מה דעתנו בדבר, אנחנו אומרים כנ"ל שמעיקר הדין אין שום בעיה ואין שום חשש מלומר את התרגום הארמי בקול רם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il