ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני ריבית | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מידות ובין אדם לחברו צדקה והלואה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ה

דיני ריבית

"קול צופייך" – גיליון 312



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

המלווה בריבית - אינו קם בתחיית המתים
התורה הסמיכה את האיסור החמור של ריבית, למצווה של עזרה ותמיכה בזולת שלא יפול, וכ"כ בפרשה (כה, לו) "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". ומבאר בעל הטורים את הסמיכות של הדברים ללמדנו חומר איסור ריבית, שכל מי שמלוה בריבית אינו חי בתחיית המתים, וז"ל:
"וסמיך ליה וכו' רמז שכל המלוה ברבית אינו חי וכו' נשך בגי' "זה נחש", לעתיד לבוא אין הנחש מתרפא כדכתיב ונחש עפר לחמו כן הלוקח רבית לא יחיה", עכ"ל.

דמי קבורה של מי שלא קם לתחיית המתים
מספרים על אדם אחד שהיה מלוה בריבית גבוהה ולא היה חס ומרחם על הבריות. לימים כשנפטר הזמינו את אנשי החברא קדישא, ואמרו להם שאינם יכולים לקחת אותו לפני שהם שואלים את ראש החברא קדישא. לא הבינו מה יש לשאול, הרי המת מוטל לפניהם ולא נותר אלא לקוברו. כשחזרו, אמרו שראש החברא קדישא ביקש ליטול עבור הקבורה של אותו אדם סכום עתק של תתקפ"ד דינרים. הלכו בני המשפחה לקיסר והתלוננו בפניו שמפלים אותם לרעה. הזמין הקיסר את ראש הח"ק לשמוע ממנו מדוע הם נוהגים כך. אמר ראש הח"ק, אדוני הקיסר, אנו מתפללים ומקוים בכל יום שיבוא המשיח, וקבלה ביסוד אמונתנו שעתידים המתים לחיות, וכל המתים יקומו ויפנו את מקומם כך שיישאר בית הקברות פנוי ונקי. אבל יהיו כמה מתים שלא יזכו לקום לתחיית המתים, וביניהם מי שהלוה בחייו בריבית, ואדם זה שעליו התלונה, היה כל חייו מלוה בריבית ולא הועילו שום הסברים ושכנועים שיחדל מעושק ידיו, וכיון שכך, הוא ימשיך להחזיק בשטח מקום קבורתו מעבר לזמן של כל עם ישראל, ועל כן אנו צריכים לגבות עבורו סכום גבוה יותר מכולם. וזוהי הסמיכות שבפרשתנו, שמי שלא מלוה חלילה בריבית, הוא נקרא "וחי אחיך" שיזכה לקום בתחיית המתים.

חומרת ריבית
על חומרת איסור ריבית אנו למדים מהגמרא (ב"מ דף ס' ע"ב) שאומרת שהתורה הוציאה את הריבית בשני לשונות שונים כדי לחייב את מי שלוקח ריבית בשני לאוים, למרות ששניהם שוים, וז"ל:
"אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין".

ושואלים התוס':
"וא"ת, ולמה שינה בלשון, לכתוב כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך? ויש לומר כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר".

כלומר, שבעצם התורה יכלה לכתוב נשך פעמיים וגם כך היינו לומדים שהלוקח ריבית חייב בשני לאוין? אלא שהתורה שינתה בלשונה כדי שתהיה לשון נאה.

ונראה לבאר על פי דברי חז"ל, כשקרא פרעה ליוסף לספר לו על חלומותיו, אמר לו "שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", ומסביר מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי ע"ה, שאמר לו פרעה 'שמעתי עליך "לאמר" תשמע חלום', כלומר שמעתי שאתה מאלה שמפרסמים את עצמך במודעות ובכרוזים האומרים "אני פותר חלומות" - ואמר יוסף לפרעה, אינני נוהג כך כלל ועיקר אלא "לאמור בלעדי", אבל אלקים יענה את שלום פרעה". או אז אמר לו יוסף לפרעה, אתה חלמת פעמיים, "כי ממהר האלקים לעשותו", וזהו גם כמו שהתורה פעמיים כותבת נשך ומרבית ללמד על חומרת העניין. (ואז התנהל ויכוח בין פרעה לבין יוסף בעניין קביעת הזמנים והמועדים בדתות השונות, והוכיח לו יוסף שראש השנה אצל היהודים הוא אמיתי, שכן בנצרות ובאיסלאם זה תמיד משתנה כי הם קובעים זמנים על פי החמה בלבד). והקשו המפרשים מי ביקש מיוסף להשיא עצות ולומר "ירא פרעה איש חכם ונבון" וכו', ואומרים שזה חלק מהפתרון של החלום לומר לו שכיון שהוא מלך, בידיו לנקוט בפעולות אלו כדי להציל את ארצו (עיין לרמב"ן שם).

פעם אמר ראש ישיבת 'פורת יוסף' שפרעה הוא שאמר "ועתה" שבשפה הערבית פירושו "מה עושים כעת?", ואז אמר לו יוסף "ירא פרעה" וכו'. אני מצאתי פירוש זה בראשונים והראיתי לו את זה, הוא שמח מאוד ואמר שאם כך, בודאי שפירוש זה נכון ואמיתי.

וכתב הבא"ח, וז"ל:
"צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו, שהמלוה עובר בששה לאוין: הא' לא תהיה לו כנושה, הב' את כספך לא תתן לו נשך, הג' ובמרבית לא תתן אכלך, כי באמת אין חלוק בין נשך כסף לנשך אוכל, ולא חלקן הכתוב אלא כדי לעבוד בכל אחד בשני לאוין, והד' אל תקח מאתו נשך ותרבית, והה' לא תשימו עליו נשך, והששי לפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשלשה לאוין: הא' לאחיך לא תשיך, והב' לא תשיך לאחיך, ששני לאוין אלו יש בהם אזהרה ללוה ג"כ שלא לגרום למלוה לישוך, והג' לפני עור לא תתן מכשול. והערב והעדים והסופר עוברים בשני לאוין: הא' לא תשימו עליו נשך, והב' לפני עור לא תתן מכשול. והסרסור וכל המסייע בדבר או המורה מקום ללוות או להלוות עוברים בלאו דלפני עור וכו' (ש"ש ואתחנן אות א', וכ"כ בשו"ע יו"ד סי' ק"ס סעי' א').

הקרן שהלכה לצדקה

מסופר על עשיר גדול שהלך לחסידא ופרישא הבבא סאלי זיע"א ואמר לו שהוא רוצה לתת לו סכום גדול מאד, ואת הכסף הזה יפקיד בבנק ויגבה מהם ריבית, ואת כל הריבית יתרום לעניים. בענוותנותו שלח הבבא סאלי את השמש שלו אלי לשאול אותי בענין. עיינתי בדבר מבחינת ההלכה מכל צדדיה, ואמרתי לשמש שמהדין מותר (עיין לשו"ע יו"ד סי' ק"ס סעי' י"ז י"ח), ומיהו, הוספתי ואמרתי לו, שהבבא סאלי לא יסכים לעשות כן. חזר השמש ואמר לבבא סאלי 'הרב אליהו אמר שמותר'. שאל אותו הבבא סאלי: מה אמר הרב אליהו? והשמש חזר ואמר את דברו, ושוב הבבא סאלי שאל אותו: מה אמר הרב אליהו? אמר לו השמש 'הוא אמר שמותר'. אמר לו הבבא סאלי: ולא אמר לך עוד? ענה לו, נכון, הוא הוסיף ש'הבבא סאלי לא יסמוך על ההיתר הזה ולא יעשה מעשה'. אמר הבבא סאלי אם כן הרי שזה העיקר, ומדוע לא אמרת לי בהתחלה שכך אמר הרב אליהו? (ומנין ידע? אלא רוח אלוקים דבר בו ואמר דבריו ברוח הקודש) ולא אסכים לעיסקה של העשיר, וכך עשה. הלך השמש לאותו עשיר ואמר לו שהבבא סאלי לא מסכים. שאל אותו עשיר מדוע? אמר לו השמש שהוא שאל רב אחד ושמו הרב מרדכי אליהו.לאחר זמן, הגיע אלי אותו עשיר ושאל אם אני הרב אליהו, ומשעניתי לו שכן התחיל לצעוק: אתה?! אתה?! אתה?! אתה תחליט בשבילי מה לעשות בכסף שלי?! לא ידעתי בתחילה למה כוונתו והתפלאתי על ההתפרצות, ומשהזכיר לי את המעשה פניתי אליו ואמרתי לו אתה?! אתה?! אתה?! אתה תקבע לבבא סאלי מה לעשות?! אתה תעשה תנאים לבבא סאלי, אינך מתבייש?! נעלב אותו עשיר ואמר לי שאין הוא רגיל שכך פונים אליו כי הוא עשיר גדול, ואמרתי לו שגם אני עשיר גדול. הושבתי אותו והסברתי לו מדוע כך אמרתי, התרכך אותו האיש, ובאותו היום הוא נתן את כל הכסף שחשב לתרום לבבא סאלי, והבבא סאלי באותו היום חלק את כל הכסף לצדקה, לת"ח ולישיבות.

לאחר יומיים בא אותו עשיר ואמר לי 'שמעתי שאתה אומר שהנך עשיר גדול, אבל הרי אתה לא עשיר, ואל תאמר לי דרשות איזהו עשיר השמח בחלקו'. אמרתי לו אני לא עשיר?! אתה מכיר את המלון 'קינג דיויד' ומלון 'הילטון' זה שלי, אך כיון שאני רוצה לעסוק בתורה, מסרתי אותם לאנשים אחרים (וכך אמרתי לו בבדיחה והוא קבל זאת ברצינות).

שאלת קמח או סוכר והחזרתם
מהדין, אשה ששאלה מחברתה כוס סוכר וכדו', וחברתה נתנה לה כוס שאינה מלאה עד הסוף, צריך להזהר להחזיר לה במדויק, שאם תחזיר לה כוס גדושה, זה ריבית כיון שזה דבר קצוב, ובדבר קצוב יש איסור ריבית (סאה בסאה אסור).

כיום ישנם ביצים בגדלים שונים (מס' 1, 2 ,3), ואם ביקשה משכנתה כמה ביצים, והיא הביאה לה ביצים מס' 3 שהם קטנות, יש להזהר להחזיר מאותו הגודל, שאם תחזיר לה ביצים מספר 1 שהם גדולות, הרי שזה ריבית.

כמו כן, אם בקשה ככר לחם מחברתה והיא הביאה לה ככר לחם שלם, יש להחזיר לה מאותו סוג, שאם תחזיר לה לחם פרוס הרי שיש בזה ריבית, כיון שמחירו יקר יותר.

ולמעשה, כיום שיש שפע גדול, והשאלת קמח וסוכר אינה נחשבת לדבר יקר, לכן מותר להחזיר לא בצורה המדויקת ביותר כיון שלא מדקדקים בזה. אבל אם נתנה לה שכנתה סוכר בכוס צר או קטן, לא תחזיר לה בכוס רחב או גדול, וכן אם הביאה לה פיתה קטנה לא תחזיר לה פיתה גדולה וכדו' כלומר במקרים שהשינוי הוא גדול יש בזה בעיה של ריבית (ועיין לבא"ח ש"ש פרשת עקב אות א', ב').

הלואה בשקלים צמודה לדולר
פעם היה אסור מבחינה חוקית לאדם פרטי להחזיק דולרים, ולכן אסור היה מבחינה הלכתית לתת לחברו הלואה בשקלים צמודה לדולר. אבל כיום, מותר לגמ"ח או לאדם פרטי לתת הלואה בשקלים צמודה לדולר, כיון שמותר לכל אדם להחזיק דולרים, וזה נחשב במדינה מטבע סחיר.

ואפילו אם אסור להחזיק מטבע זר, אך הממשלה אינה מקפידה על כך ומעלימה עין - מותר (ועיין לבא"ח עקב אות ז').

פעם היה כנס במוסד הרב קוק ודברתי בענין החזקת כספים, ובין הנוכחים היו שר האוצר ושר המשפטים, ואני אמרתי שכיום הממשלה אינה מקפידה על החזקת דולרים, ואמר לי שר המשפטים שכן מקפידים. והשבתי לו שבשער שכם ישנו ערבי שפורט דולרים לשקלים, ואין פוצה פה, משמע שהממשלה אינה מקפידה, ואני לא אומר לכם שגם יש יהודים במקום פלוני (ולא אציין את המקום כדי לא להלשין עליהם) שמחליפים כספים ומחזיקים דולרים ואתם מעלימים עין, ומשמע שהממשלה אינה מקפידה.

כתיבת הסכום בכתובה
בנוסח הכתובה כתוב שהחתן נותן לכלה מאתיים זוז (בזמנם היה ניתן בסכום זה להתקיים שנה שלמה ולכן קבעו 200 זוז), וכן הוא מוסיף עוד סכום כסף, ואם למשל הוא רוצה להוסיף עוד 20,000 ₪, לא יכתבו בכתובה וסך כל הסכום הוא כך וכך, מכיון שעלול להיות פיחות והמטבע יכול להשתנות, ואסור לאדם להשאיר את אשתו ללא כתובה. אלא יכתבו והוסיף לה איהו מדיליה סכום כך וכך, מלבד סך הכתובה דלעיל או מלבד מאתיים זוז.

זהירות בשם ה'
בדולר יש מעט קדושה, כי כתוב בו 'אנו בוטחים בהשם' בלועזית, ולכן יש להזהר שלא להכנס עימו לנוחיות, אלא"כ יכסנו בשני כיסויים.

וכבר הזכרנו שאסור להכנס לנוחיות עם כיפה או חולצה שכתוב עליהם המילה 'שלום' כיון שזה שמו של הקב"ה. אבל אם כתוב על החולצה 'שלום עכשו' - מותר להכנס עמה לנוחיות, כיון שזה צירוף של שתי מילים. יש מאחינו האשכנזים שלא כותבים את המילה 'שלום', אלא כותבים שולם או שלו' (עיין שו"ע יו"ד סי' רע"ו סעי' ג'). ויש שנזהרים לקרא למי ששמו שלום, בשם שולם. בשכונת 'בית ישראל' היה בלן ששמו רבי שלום ויש שהיו קוראים לו ר' שולם, כיון שיש להזהר שלא לומר שם ה' בבית המרחץ.

דודי ראש ישיבת 'פורת יוסף' הרה"ג הרב יהודה צדקה זצ"ל, אף פעם לא היה כותב את שמו עם ה"א - יהודה כדי שלא יהא חלק משם ה', אלא היה כותב עם אל"ף יאודה.

לפני שסופר כותב ס"ת או מזוזה או תפלין, הוא צריך לומר 'לשם קדושת מזוזה/ תפילין / ספר תורה', ואם הפסיק באמצע כתיבתו והלך לנוחיות, וחזר, י"א שצריך לחזור ולומר 'לשם קדושת מזוזה' וכו' כי זה הפסק. כמו כן, שוחט שעובד במשחטה ושוחט כמה מאות עופות בזה אחר זה, מברך פעם אחת ביום, ואם הפסיק באמצע כדי לאכול ובירך ברכת המזון וכדו' זה הפסק, וכשחוזר לשחוט יברך שנית.

לקיים מילי דברכות
הגמרא אומרת (ב"ק ל' ע"א)
"אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות".

וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא (עיין ברכות ל"ה ע"א).

כל אדם חייב לדעת היטב את ההלכה בכל מה שנוגע לענייני ברכות, כדי שלא יכנס לספקות. ואם אינו יודע מה הברכה הראויה לדבר שהוא חפץ לאכול, לא יאכל עד שיברר אצל חכם מהי הברכה הראויה.

מרק פירות - יש מקומות שמגישים מרק פירות לפני ברכת 'המוציא' - ויש לדעת מה לברך עליו, האם 'העץ', 'אדמה', או 'שהכל', ולמעשה: מברך על כל פרי שרואה כברכתו. ועל המיץ - אם יש בו טעם הפרי, לא מברך. ואם הטעם הוא מסוכר מברך שהכל.

בוטנים אמריקאיים - פעם הוצאנו חוברת קטנה ובה כל דיני ברכות בקצרה, ושמה כתוב שעל בוטנים אמרקאיים מברכים 'מזונות'. ופעם שאל אותי רב אמריקאי מה הכוונה בוטנים אמריקאיים, אין כזה דבר באמריקה? אמרתי לו שהכוונה לבוטנים מצופים בקמח, וכך הם נקראים בארצנו. אדם צריך להיות בקי גם בשמות של כל דבר כדי שידע את ברכתו.

בננה - על בננה - מברך 'אדמה' אע"פ שהיא עץ. ואם טעה ובירך עליה 'בורא פרי העץ', יצא ידי חובה. אבל אם בירך על בוטנים 'העץ' - לא יצא ידי חובה.

הגמרא אומרת (שם דף נ' ע"ב):
"ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרה"ר (היינו לפנות אבנים). מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר, ומצאו חסיד אחד אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך (שמא אתה עתיד למכרה) לרשות שלך (רשות הרבים כל ימיו היא שלו), לגלג עליו. לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".

הגמרא הסמיכה את מילי דברכות למילי דנזיקין, ללמדך שמי שאינו שומר מילי דברכות, סופו מגיע למילי דנזיקין. הרמב"ם כותב שהחיוב לברך הוא מדרבנן, ועוד כתב שהמברך ומשבח את הקב"ה זה גורם ליראת שמים, וז"ל (פ"א מהלכות ברכות ה"ג):
"וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד".

ובהלכה ד' הוסיף:
"כדי לזכור את הבורא תמיד ליראה ממנו".

האוכל דבר כברייתו
כתוב בשו"ע:
"ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב (בלי חרצנים) או של רימון שמברכין לאחריו אע"פ שאין בו כזית,לכן נכון להזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית" (עיין שו"ע סי' ר"י, ולכה"ח ולמש"ב שם).

כיום יש צימוקים ללא חרצנים, ואם אוכל צימוק שלם זה בריה ויש ספק אם יברך לאחריו ברכה אחרונה ולכן יחתכנו בפיו כדי שלא לאוכלו שלם (וכן מאותו טעם אסור לאכול למשל גרגיר אחד של שומשום) או יאכל שיעור ממש.

אמירת שלום למלווה
כתוב בשו"ע (יו"ד סי' ק"ס סעי' י"א) שאם לווה כסף מחברו והחזיר לו, והוא רוצה להודות לחברו על כך או שהוא פוגש אותו ברחוב ורוצה לומר לו שלום, אסור משום ריבית. וכל זה אם אינו רגיל ללמר לו שלום, אבל אם רגיל בזה, מותר.

אבק לשון הרע
יש ריבית, ויש אבק רבית, כמו כן יש איסור לשון הרע, ויש אבק לשון הרע. מסופר על רב אחד שלא היה נזהר בלשונו והיה כותב בספריו 'ונתעלמה מפלוני גמרא זו' וכדו'. יום אחד בא אליו חברו וביקש ממנו מסכת מסוימת והיה עליה אבק, אמר אותו חבר: תראה יש על המסכת הזו אבק. אמר הרב: לא נורא. אמר לו חברו: אולי זה אבק ריבית? ענה לו הרב: אינני מלווה בריבית. אמר לו החבר ברמז: אולי זה אבק לשון הרע?!

"כי באפם הרגו איש" – לה"ר ברמז
לעיתים עלולים "להרוג" אדם לאו דוקא בדיבור של לשון הרע, אלא אפילו בעיקום אף, וזהו שנאמר "כי באפם הרגו איש".

לדוגמא, אם אדם מברר אודות אדם אחר לצורכי שידוכים או לצורכי מסחר אצל חברו, והלה מעקם את אפו, הרי שהוא כבר נתן תשובה שלילית מספקת ומושלמת לשאלה, וירד לחייו "והרגו". כמובן, שיש לדעת את הגבול של הדברים, ולא לבא לידי אמירת שקר כשחברו שואלו על אדם אחר, ואם למשל שואלים אדם בענייני שידוכין, מה דעתו על בחור פלוני או בחורה פלונית שגרים בשכנותו, אזי אם באמת אינו מכירם יאמר 'אני מתנצל אינני מכיר אותם', אבל אם אומר 'אני לא יודע', השומע יכול להבין מדבריו שאותו בחור או בחורה אינם בסדר. וכתב החפץ חיים בספרו 'שמירת הלשון', אם אדם רוצה להלוות כסף לאדם מסוים והוא בא לחברו ושואל אותו אודות אותו אדם, והלה אומר לו 'תעזוב אותי מלשון הרע' – זה גם לשון הרע.

פעם היו שני אנשים שקיבלו על עצמם שלא לדבר לשון הרע, האחד קבע את חייו בלימוד תורה והיה גורס בדברי תורה כל היום, וכך היה מקדש את דיבורו. והשני, התרחק מבני אדם ומן היישוב, וכל זאת על מנת שלא יבוא במגע עם איש שלא ייכשל בלשון הרע. ולמעשה סמוכים הדברים בפסוק "האמנם אלם צדק תדברון" (תהלים נח, ב). ואומרת הגמרא בחולין (דף פ"ט ע"א):
"אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר צדק תדברון" וכו'.

ולכאורה, מה ההוא אמינא בשאלת הגמרא 'יכול אף לדברי תורה'?אלא שלא יחשוב אני לא אלמד תורה כדי שלא אבא לזלזל בחברי, כי לפעמים אדם באמצע הלימוד עם חברו הוא מטיח בו 'לא הבנת נכון' או 'אין לך שכל' וכדו',ואין זה נאה לומר כן לחברו. אבל אם זה נאמר מתוך ריתחא דאורייתא, ובסוף הלימוד הוא מתנצל בפניו על מה שאמר, על זה נאמר "את והב בסופה", וכמאמר הגמרא בקידושין (דף ל' ע"ב):
"אמר רבי חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה אל תקרי בסוּפה אלא בסוֹפה"(הגמרא בברכות דף נ"ד ע"א אומרת שאת והב בסופה היו שני מצורעים עי"ש).

ואומרת הגמרא (ב"ק דףצ"ב ע"ב):
"חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש" (אם חברך קרא לך 'חמור', טול אוכף של חמור ושים אותו על גבך, כלומר אל תענהו).

מאן בעי סם חיי
הגמרא מספרת (ע"ז י"ט ע"ב) על רבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז "מאן בעי חיי, מען בעי חיי" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) התקבצו מסביבו הרבה אנשים לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה להם את הפסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע". מי האיש החפץ חיים אוהב ימים - בעולם הזה, לראות טוב - בעולם הבא.

והדרת פני זקן
כתוב "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכתוב "ואת יראי ה' יכבד" (תהלים טו, ד). אדם צריך לכבד תלמידי חכמים וכן זקנים. ואם הוא יושב באוטובוס ועלו זקן או זקנה, יקום לכבודם ויתן להם לשבת. הרב בעל הבא"ח שואל: מה הדין אם אדם יושב בגזוזטרא שגבוהה מעל י' טפחים, ולמטה ברחוב עובר רב - האם חייב לקום לכבודו או שנאמר שזה רשות אחרת ואינו חייב לקום לכבודו? וענה : שחייב. ועוד שואל הבא"ח: ומה הדין אם אותו רב נוסע בעגלה – האם חייב לקום לכבודו? וענה שמהדין אינו חייב, כי הרב לא רואה אותו, אבל טוב לקום (ועיין בא"ח כי תצא אות יג, יד). וכן מה הדין אם הוא נהג אוטובוס או מונית, ועלה רב – האם חייב לקום לכבודו או לא? מהדין לא חייב, אבל רצוי.

פעם היו שני אחים למשפחת בבאיוף נהגי אוטובוס בקו 3, וכשהיה הרב המקובל חכם אפרים כהן זצ"ל נכנס לאוטובוס הם היו קמים לכבודו. ומהדין הם לא חייבים כי הם באמצע עבודתם, אבל הם אמרו כשאנו עוצרים בתחנה אנו מחכים לאנשים שיעלו וממילא יש לנו זמן לעמוד. בפסוק כתוב "מפני שיבה תקום וכו' ויראת מאלוקיך" – מי שרוצה לזכות ליראת שמים יקיים והדרת פני זקן.

אשת רב
בגמרא ישנה מחלוקת אם חייבים לקום בפני אשת רב או לא. ובגמרא במסכת שבועות (דף ל' ע"ב) מסופר על אשתו של רב הונא שהיה לה משפט לפני רב נחמן, ורב נחמן לא ידע כיצד ינהג שהרי אם יעמוד בפניה יסתתמו טענותיו של בעל הדין, ומאידך אשת חבר הרי היא כחבר ואני צריך לקום לכבודה. מה עשה? אמר לשמש שלו לך ותביא בר אווזא ותפריח אותו עלי וכתוצאה מכך אני אעמוד וכך לא יבין בעל הדין השני שבשבילה עמדתי (אבל עיין בא"ח ש"ש פרשת כי תצא אות יז).

מפני שיבה – לפני ימי הזקנה
ובזהר הקדוש כתוב "מפני שיבה תקום", אל יאמר אדם כשאני אצא לפנסיה אני אשב ואלמד תורה ואחור בתשובה, אלא מפני שיבה – לפני שיבה, תקום ותלמד, ואח"כ תזכה ל "והדרת פני זקן". ומספרים על אדם אחד שהיה גר במקום מרוחק מבית הכנסת, ומכל מיני סיבות שהיצר הרע הביא לו הוא היה מתפלל ביחיד בביתו, והיה אומר כשאצא לפנסיה ולא אהיה טרוד בעבודה אוכל ללכת להתפלל בבית הכנסת. וכשיצא לפנסיה כבר לא היה לו כח ללכת ברגל. אם אדם מתרגל בצעירותו ללכת כל יום לבית הכנסת, אזי גם בזקנותו ימשיך כן. ועכ"ז אומר הרמב"ם אדם לא ימנע עצמו מן התשובה, ואפילו עד יומו האחרון יכול אדם לשוב בתשובה.

וכתוב על מנשה שעשה הרע בעיני ה' והיה רשע גדול, והוא העמיד צלם בהיכל ולו ארבע פנים כדי שמכל צד שהשכינה תבא היא תראה את הפסל, ואעפ"כ בסוף ימיו עשה תשובה והקב"ה קיבל את תשובתו שנאמר ויעתר לו. ונחלקו בגמרא האם מנשה חזר בתשובה או לאו, ואם נתקבלה תשובתו. י"א: שחזר בתשובה שנאמר "ויעתר לו" (שכשהניחוהו הבבלים בתוך דוד נחושת ושרפוהו מלמטה, צעק מנשה לכל הע"ז של מואב עמון וכו' שיצילוהו, אך אין עונה, והזכיר כל שס"ה עבודות זרות שהיה עובד אותם, ולא עזרו לו. נזכר מנשה שלימדתו אמו לומר שמע ישראל והתחיל לצעוק שמע ישראל, וגם אמר ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים, וכן אמר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד - אלא שלא אמר זאת מכל לבו, ועשה תנאי, אם הקב"ה יציל אותו אז הוא מודה בדברים, ואם לא, אז חלילה…באותה שעה התחיל קטרוג נורא עליו כיצד גם בשעה שנפשו יוצאת ממנו אומר כן? ורצו המלאכים לזורקו, אך ה' חתר חתירה תחת כסא כבודו וקיבל את תשובתו).

ומובא בגמרא שדנו החכמים האם למנשה יש חלק לעולם הבא או לא. ואחד מהם אמר שאין לו חלק לעוה"ב. בא אליו מנשה בחלום ואמר לו: מי אמר לך שאין לי חלק לעולם הבא?! ושאל אותו מנשה: מהיכן בוצעים את הפת, אך אותו רב לא ידע. ענה לו מנשה: במקום שנאפה יפה. וכיון שלימדו הלכה אמר לו אותו חכם למחר אדרוש בבית המדרש הלכה זו ואומר שאמרה "מנשה חברנו". אמר לו "חברא דאבוך אנא"? אמר לו החכם: הכיצד יכלתם לעבוד ע"ז? אמר לו מנשה אילו היית בתקופתי היית אוחז בשולי גלימתי ורץ אחרי, עד שבא עזרא הסופר והעביר את כל הע"ז (עיין סנהדרין דף ק"א וק"ב).

נמצינו למדים דבר גדול, שלעולם אסור לאדם להתייאש, ותמיד תשובתו יכולה להתקבל, וכמו שכתוב "תשב אנוש עד דכא" (תהלים צ, ג) ודרשו חז"ל עד דכדוכה של נפש. היינו עד הרגע האחרון של חייו יחזור בתשובה והיא תתקבל, אבל אינו דומה לשב בצעירותו.

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעם ק-ל
בלעם הרשע ניסה לקלל את ישראל, בשליחותו של בלק, אך ללא הועיל, ויצאו מפיו הדברים שהקב"ה קבע, וברך את ישראל. בנסיון השני, כשאילץ בלק את בלעם הרשע לקלל, נשא בלעם את משלו ואמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל' (במדבר כג, כג). ידוע שבשעה שמברכים צריך להזכיר את שמו של המתברך, וחשב בלעם שגם בקללה צריך להזכיר את שם המקולל, ורצה להזכיר בתחילה את שמו של יעקב אבינו, ואמר 'כי לא נחש ביעקב', אך כיון שלא היתה תגובה, ניסה להזכירו בשמו שהוחלף - 'ישראל', ואמר 'ולא קסם בישראל', אך גם זה לא הועיל. הבין בלעם שככל הנראה לא שונה שמו של יעקב ל'ישראל, אלא הוא קיבל זאת כתוספת לשמו, על כן אמר בנשימה אחת 'כעת יאמר ליעקב ולישראל', אך גם זה ללא הצלחה. אמר לבלק, עתה מובן מה שכתוב 'וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם קֵ-ל בֵּית קֵ-ל' (בראשית לה, ז) - הנה מתחילה לא ידע בלעם אם יעקב אבינו הוא שקרא למזבח בשם "ק-ל בית ק-ל", או שהקב"ה קרא ליעקב אבינו בשם "ק-ל בית ק-ל" - ומזה שלא הועילו "ברכותיו" עם השמות שהזכיר עד אז, הבין שהקב"ה הוא שקרא ליעקב אבינו בשם "ק-ל", ואז אמר 'מה פעל ק-ל'. אך כפי שראינו נסיונותיו לא צלחו, ובמקום לקלל בירך כפי שהקב"ה שם בפיו (עיין לקול אליהו להגר"א בפרשת בלק אות צ"ז).

רסן וחכה בפי בלעם – כדי להפוך למדת רחמים
כשבאו שליחי בלק אל בלעם אמר להם שהוא אינו יכול להחליט על דעת עצמו מאומה, אלא הוא יעשה ככל אשר יצוה עליו ה' וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה' (במדבר כב, יח). פשט הדברים הוא שאמר להם שכל דבריו על פי ה'. עוד הסביר בעל הבא"ח (ועיין לקול אליהו להגר"א אות צ"ו) על פי מה שחז"ל מביאים שהקב"ה שם בפיו של בלעם רסן וחכה. הרסן והחכה נועדו לבעלי חיים שונים, ותפקידם שונה זה מזה. את הרסן מניחים בפיו של הסוס, והוא נועד לעצור את הסוס בעת דהרתו. ואילו את החכה מחברים לאפו של הגמל, וכשרוצים שהוא יקום וילך, מושכים בחכה שבאפו. והנה ידוע ששם י'ק'ו'ק' הוא שם של רחמים, וכן שם של ק-ל הוא שם של רחמים כמו שכתוב חסד ק-ל כל היום. ואילו שם י' ק' לבד או א-לקים הוא שם של דין. וידע הקב"ה שבלעם ירצה להשתמש בשמות של דין כדי לקלל את עם ישראל, והיה צריך לשנות אותם לשם של רחמים, ועל כן כשרצה בלעם להשתמש בשם "א-לקים" שהיא מדת דין ולקלל בו את ישראל היה צריך "לרסן" אותו ולעצור את המלה א-לקים' כך שאמר רק 'ק-ל, ואמר 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה קֵל' במקום לומר לא קבה א-לקים. וכשבא לומר 'וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' רצה לומר לא זעם י'-ק', והיה צריך למשוך בחכה את אותו השם להשלימו למדת הרחמים, שלא יעמוד על מדת הדין.

כוונה בעת הזכרת ה'
כתוב בשו"ע (סי' ה' סעי' א'):
"יכוון בברכות פירוש המילות, כשיזכיר השם יכון פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוון בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה הווה ויהיה, ובהזכירו אלוקים יכוון שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם".

ומי יכול לכוון בכל פעם שמזכיר את האזכרות של שם ה' במשך היום? ועל כן טוב שיכוון לפחות פעם אחת ביום בברכת על נטילת ידיים שהיא הברכה הראשונה שמברך בתחילת היום, ויאמר שכל כוונתו בברכות שיברך במשך היום, יהיו על דעת מה שכיוון בברכה זו.

ואנו מתפללים לקב"ה ומבקשים ממנו שיאמר די לצרותינו, ונזכה לראות פני משיח צדקנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il