בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה
ל' סיון תשע"ז

שמחה ועצבות חלק א'

undefined

בשביל הנשמה

ל' סיון תשע"ז
5 דק' קריאה
השמחה הטבעית
הַשִּׂמְחָה הִיא אַחַת מֵהַנְּטִיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת לָאָדָם, הָאָדָם הַבָּרִיא בְּנַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ יִהְיֶה תָּמִיד עָלֵז וְשָׂמֵחַ, וְזֹאת הִיא הַצּוּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבְּרִיאָה. אָמְנָם הַצִּיּוּר הַפְּנִימִי שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית, כָּל זְמַן שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת רַק בְּשִׁפְלוּתָהּ הַטִּבְעִית הִיא בְּנוּיָה עַל דְּבָרִים כָּל כָּךְ דִּמְיוֹנִיִּים, עַד שֶׁבְּהַגִּיעַ בָּהֶם יַד הַשֵּׂכֶל יֵלְכוּ תֶּמֶס* וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ*, וְהַשִּׂמְחָה תֵּהָפֵךְ לְתוּגָה. כִּי כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּכְנָסִים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם בְּטִבְעוֹ הַפִּרְאִי שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִבּוֹ לִשְׂמֹחַ בַּעֲבוּרָם, אֵינָם כְּדַאי* כְּלָל לִשְׂמֹחַ בָּהֶם.

מילוי השמחה בציורים טבעיים
הַשִּׂמְחָה הַגַּסָּה שֶׁל מְלֹאת סֶפֶק* הַתְּשׁוּקוֹת הַמֻּרְגָּשׁוֹת, לֹא יְמַלְּאוּ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם בֶּאֱמֶת, וְאַחֲרִיתָן תָּבֹא מַפַּח נֶפֶשׁ, כִּי סוֹף כָּל סוֹף הֲלֹא יַעֲמֹד הָאָדָם עַל הַשֶּׁקֶר וְהַתֹּהוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. אָמְנָם לֹא מִפְּנֵי זֶה נוּכַל לַהֲפֹךְ אֶת הַמְּצִיאוּת לְאַיִן, וּלְהַכְחִישׁ בְּטֶבַע* הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא מַתְּנַת אֱלֹהִים לַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית, כִּי אִם אָנוּ צְרִיכִים לָקַחַת אֶת הַנְּטִיָּה הַבְּרִיאָה הַזֹּאת וּלְמַלֹּאתָהּ בַּצִּיּוּרִים* הָאֲמִתִּיִּים, וּלְהוֹדִיעַ לַנֶּפֶשׁ אֶת מַטְּרַת נְטִיָּתָהּ* זֹאת לְמַעַן תַּחַת הֱיוֹתָהּ נִשְׁעֶנֶת לְפִי הַטֶּבַע הַפִּרְאִי עַל יְסוֹדוֹת דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא, תִּהְיֶה מְיֻסֶּדֶת עַל אַדְנֵי אֱמֶת וּדְבָרִים הַקַּיָּמִים לָעַד. וְתַחַת הַשִּׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה, הַטִּבְעִית בַּנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּמַעֲלוֹת הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, לֹא יַעֲבִיר הָאָדָם מִמֶּנָּה אֶת הַנְּטִיָּה הַזֹּאת, רַק* אֶת הַצָּהֳלָה וְהַשִּׂמְחָה הַיַּלְדוּתִית יִקַּח עִמּוֹ בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ*, כִּי אִם יָבֹר* לוֹ אֶת הַתְּעוּדָה* הַשִּׂכְלִית שֶׁלָּהּ, שֶׁהִיא הַשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַשִּׂמְחָה בְּהַשָּׂגַת הָאֱמֶת, בְּדַעַת ד' וְתוֹרָתוֹ, בְּשִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לַעֲשׂוֹת צֶדֶק וּמֵישָׁרִים, וּלְמַלֵּא אֶת כָּל הַחוֹבוֹת הַתּוֹרִיּוֹת* וְהַשִּׂכְלִיּוֹת* הַמֻּטָּלוֹת עָלָיו בְּמַעֲשֶׂה וּבְשֵׂכֶל, בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב, שֶׁאָז אַחֲרִית וְתִקְוָה גְּדוֹלָה נִשְׁקֶפֶת לְשִׂמְחָתוֹ הַטִּבְעִית, וְרַק אָז בִּהְיוֹתָהּ מִתְחַבֶּרֶת אֶל הַתְּכוּנָה הַשִּׂכְלִית תַּעֲמֹד עַל עֶצֶם טִבְעָהּ.

"ושיבחתי אני את השמחה"
עַל כֵּן אָמַר "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה", כְּלוֹמַר הַשִּׂמְחָה הַיְדוּעָה וְהַטִּבְעִית לָאָדָם בְּעֶצֶם טִבְעוֹ הַיַּלְדוּתִי, הִנְנִי מְשַׁבְּחָהּ שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהִשָּׁאֵר חַיָּה וְעֵרָה בְּטִבְעוֹ שֶׁל אָדָם וְעֹמֶק נַפְשׁוֹ, אַחֲרֵי כָּל עֲלִיּוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבַחֲסִידוּת, בְּמוּסָר וָצֶדֶק. אָמְנָם לְשִׂמְחָה כָּזֹאת שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית כְּשֶׁמִּתְחַבֶּרֶת אֶל הַיֹּשֶׁר הַשִּׂכְלִי וְהַהֶגְיוֹנִי רְאוּיָה הִיא לָשֶׁבַח. אֲבָל כְּשֶׁהַטֶּבַע יִשָּׁאֵר בְּשִׁפְלוּתוֹ, וְרַק עַל פִּי רִגְשׁוֹתָיו הַעִוְרִים יָשִׂים דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים, הֲלֹא לֹא יָקוּם לְאֹרֶךְ יָמִים, כִּי הַחַיִּים וְהַשֵּׂכֶל יִטְפְּחוּ עַל פָּנָיו וְיֹאמְרוּ לוֹ "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁעָלָיו נוֹסְדָה הַצָּהֳלָה הַיַּלְדוּתִית הֲלֹא הוּא כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וָתֹהוּ, הַדָּבָר הַנּוֹצֵץ מֵרָחוֹק מִמַּרְאֵה עֲלִיזַת הַחַיִּים הַחִיצוֹנִית יְאַמֵּת הַבֵּרוּר הָאֲמִתִּי אֶת שִׁקְרוֹ. אִם כֵּן "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".

להעמיד השמחה על יסודה הנכון
אֶלָּא עַל מָה הַנְּטִיָּה* הָעֲדִינָה וְהַנֶּחֱמָדָה הַטִּבְעִית הַזֹּאת עוֹמֶדֶת בָּאָדָם, כִּי אִם לְהַעֲמִידָה עַל יְסוֹדָהּ הַנָּכוֹן, עַל יְסוֹד שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת דְּבֵקָה עִם הָאָדָם תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּיו. "וַאֲנִי בַּד' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי". שִׂמְחַת הַהַשָּׂגָה הַשִּׂכְלִית, שִׂמְחַת הַהַדְרָכָה הַמּוּסָרִית בִּנְטִיּוֹת מִדּוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת לְצַד הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הַמִּתְבָּאֵר בְּדַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שִׂמְחַת הַמַּעֲשֶׂה בַּעֲשִׂיַּת כָּל הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת* וְהַשִּׁמְעִיּוֹת* שֶׁמְּכִילוֹת מַטָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת נִצְחִיּוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת, שֶׁהֵמָּה רְאוּיוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת הַחוֹתָם שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית עַל הַחַיִּים בֶּאֱמֶת, "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ד'".
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק ב, פִּסְקָה צח)
______________________
תֶּמֶס – יימסו. וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ – ייעלמו לגמרי. כְּדַאי – ראוי. מְלֹאת סֶפֶק – מילוי סיפוקים. בְּטֶבַע – בנטייה הטבעית. בַּצִּיּוּרִים – מחשבות, רגשות ודמיונות. נְטִיָּתָהּ – נטיית השמחה. רַק – אלא. בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ – כמו שהיא (בשלמותה). יָבֹר – יבחר. הַתְּעוּדָה – ייעוד, מטרה. הַתּוֹרִיּוֹת – של התורה. וְהַשִּׂכְלִיּוֹת – הרוחניות. הַנְּטִיָּה – נטיית השמחה. הַשִּׂכְלִיּוֹת – מצוות שהשכל מחייבן. וְהַשִּׁמְעִיּוֹת – שהשכל אינו מחייבן אלא השמיעה בקול ה' מחייבת לקיימן.


הקדמה
כל אדם בעולם מחפש להיות שמח. השמחה היא רגש יסודי באדם, שנוגע לעצם החיים. אם נשים לב, נראה שהרבה מהרצונות ומהשאיפות של האדם נובעים מחיפוש השמחה.
גם בתורה מצינו שהשמחה היא דבר חיובי: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח]. הרמב"ם, כשהתייחס לפסוק זה, כתב שהשמחה בעבודת ה' "עבודה גדולה היא" [סוכה ולולב פ"ח הלכה טו]. אף הנבואה אינה שורה "אלא מתוך שמחה" [שבת ל:].
אך המעניין בשמחה הוא שהמציאות כולה "נוגעת ולא נוגעת" בה. מצד אחד היא כל כך פשוטה, משום שכל אדם נולד עם שמחה ויודע מה היא, ומצד שני – מכיוון שהיא חלק משטף החיים, מעטים האנשים שעצרו להתבונן על מקומה הנכון של השמחה ועל מטרתה. לעתים גם נדמה שהשמחה מפריעה ל"רצינות" – הרי בניין העולם דורש מחויבויות, כמו ללכת לעבודה ולהקים משפחה. זה לא תמיד הכי "משמח" לקום מוקדם בבוקר...
בקטעים שנלמד בנושא מדברי הרב קוק, תיחשף בפנינו הסתכלות על עניין שנדמה לנו כמוכר – אך למעשה יש הרבה מה ללמוד בו: עניין השמחה. למה ברא ה' את השמחה? במה ראוי לשמוח? או שאולי בעצם נוטה השמחה להביא לליצנות והוללות, ולכן ראוי לשומר נפשו למעט בה?
הרב, כדרכו, פותח בפנינו אפיק והסתכלות על השמחה, ומראה איך אפשר להתחבר אליה בצורה מלאה וגבוהה, יחד עם שמירה על עצמתה ותמימות הילדות שבה. הוא מסביר איך דווקא מתוך השמחה אפשר להגיע למדרגה גבוהה יותר, אפילו בעניינים רציניים ורוחניים כמו תורה ומצוות.

ביאורים
שלמה המלך בספרו, ספר קהלת, היטיב לבחון ולבדוק מה עניינו של כל רגש. כשהגיע אל רגש השמחה, הייתה המסקנה: "ולשמחה מה זו עושה" [קהלת ב, ב]. הרב קוק מסביר ששאלה זו מנקרת ומעיבה על השמחה גם אצל כלל האנושות, משום שהיא חשה שיש בשמחה הטבעית תחושה של ריקנות מסוימת, תחושה שנובעת ממסקנת השכל, שאותה מתאר שלמה: מה התועלת בשמחה ובסיפוק ההנאות גרידא?
מאידך, השמחה היא אחד ממציאויות הנפש היותר חזקות שברא ה' לאדם, וכבר בימיו הראשונים של האדם היא מופיעה בצורה גדולה ושלמה כל כך. מכך נראה שמתנת השמחה אינה בּכְדִי, אלא היא תכונה מרכזית בחיי האדם.
אף שלמה המלך בסוף ספרו מגיע למסקנה הפוכה: "ושבחתי אני את השמחה" [ח, טו]. ואכן, חז"ל ביקשו לגנוז את ספר קהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה [שבת ל:]. הרעיון שעומד מאחורי הרצון לגנוז את הספר, הוא שאין תירוץ פשוט לסתירה הזו, כי שלמה המלך הרי מדבר על אותה שמחה, על אותו רגש, על אותו תהליך נפשי! ומשום כך לא עשו חז"ל חלוקה בין דרגות שונות של שמחה, אלא דיברו על מה מוסבת השמחה בכל אחד מהפסוקים: "כאן בשמחה של מצוה כאן בשמחה שאינה של מצוה". אם-כן, שומה עלינו להבין: מה הוא עומק ההבדל בין שמחה של מצוה לבין שמחה שאינה של מצוה?
הרב קוק מסביר שאכן השמחה היא חיונית ומרכזית לאדם – היא מטביעה ומחזקת באדם רגשות חיובים וכוחות חיים, ולכן אל לו לזנוח את עצם רגש השמחה בתמימותו ושלמותו. אבל על השמחה הטבעית בלבד, שנובעת מדברים כמו הנאות של סיפוקי הגוף – יאמר השכל ששקר הוא לשמוח בשמחה זו, משום ששלמויות אלו זמניות וחולפות, ואינן מספקות את הנפש המרוממת, ואם מרכז חייו של האדם נמצא ברצונות נמוכים אלו – יתמודד האדם בשמחתו רצוא ושוב עם תחושות ריקנות ותסכול. וכאן עולה השאלה וההתמודדות לאדם אשר בוחר להתעלות בחיי רוח: האם לזנוח את רגש השמחה ולמעט בו?
הרב קוק מבאר שלא כך, אלא אדרבה: יש לקחת את הרגש הגדול של השמחה, ובהגיע האדם לבגרות – לתת לו את הפירוש והמקום הנכון אל דברים שבאמת ראוי לשמוח בהם, כקניית האמת ושלמות המידות. ואז השמחה אף תרומם את האדם רוממות רוח גדולה יותר. על כך אמר שלמה: " ושבחתי אני את השמחה" – לא רק שהיא מותרת, אלא שכאשר שמחים בדברים רוחניים, היא מעלה את מעלת האדם. כי השמחה מטביעה באדם את השלמויות הרוחניות שבהן הוא עוסק – ולייעוד נעלה זה נועדה השמחה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il