ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

והגית בו יומם ולילה - ואספת דגנך | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה מצוות לימוד תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ז

והגית בו יומם ולילה - ואספת דגנך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

א. ואספת דגנך - והגית בו
ברכות דף לה, ב:
ת"ר: "ואספת דגנך" (דברים יא, יד). מה תלמוד לומר לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א, ח) יכול דברים ככתבן (שלא יעסוק בדרך ארץ - רש"י)? תלמוד לומר "ואספת דגנך" הנהג בהם מנהג דרך ארץ (שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה - רש"י) דברי ר' ישמעאל. ר' שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמם. ...אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם.

בתוס' ד"ה כאן כתבו וז"ל: 'דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כ"כ, דאינם צדיקים גמורים.
ויש לדקדק בגמרא וברש"י כמה דקדוקים.

א. מה ראה רש"י להוסיף טעם שלכן ינהג מנהג דרך ארץ שאם לא ינהג מנהג דרך ארץ יצטרך לבריות וסופו ליבטל מן התורה? ונראה כאילו בא רש"י להסביר טעם התורה, ואין זה דרך רש"י במקומות אחרים. אם כי יש לפרש שבא רש"י ליישב איך מתפרש הפסוק: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" לדעת ר' ישמעאל. לזה פירש רש"י, שאדרבה על ידי שיעסוק בדרך ארץ לא יצטרך לבריות ולא יתבטל מדברי תורה, ועל ידי כך מתקיים לא ימוש.
ב. בשאלת ר' שמעון בן יוחאי, תורה מה תהא עליה? נראה שבא להוכיח דעתו בסברה חיצונה ואין זה דרך התנאים.
ג. לא נתברר מה כוונת ר' שמעון בן יוחאי באמרו שמשתנה חיוב המצוה בין עושין רצונו של מקום אז לא ינהג מנהג דרך ארץ, ובין אין עושין רצונו שאז מודה לר' ישמעאל שצריך לנהג מנהג דרך ארץ. היכן מצינו חילוק מצוה בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור.
ד. דברי אביי אינם ברורים. הוא בא להוכיח שהלכה כר' ישמעאל ממה שראינו שהרבה שעשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם. סוג הוכחה כזו בהלכה, לא מצאנו בשאר מחלוקות שבש"ס.

ב. דין, ולפנים משורת הדין

נראה שיש לבאר על פי מה שמצינו בש"ס ופוסקים כמה דינים שהם משום לפנים משורת הדין. כגון להחזיר אבידה לאחר יאוש בעלים שחייב משום לפנים משורת הדין וכדאיתא בב"מ דף כד, ב ובעוד מקומות בש"ס. ויש לעיין אם חייב אדם לעשות לפנים משורת הדין, א"כ מה בין דין לבין לפנים משורת הדין? ואין לומר שההבדל ביניהם לעניין כפייה שעל חיוב מהדין כופין, ואילו על חיוב שלפנים משורת הדין אין כופין, שהרי גם על לפנים משורת הדין כופין, וכמו שפסקו הראשונים שהביא הש"ך בשולחן ערוך חו"מ רנט, ג:
מרדכי פרק אלו מציאות בשם ראבי"ה וז"ל: האגודה פ' אלו מציאות, וכן אנו נוהגים להחזיר. וכן פסק ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוציא עשיר.

ביאור הדבר הוא על פי מה שכתב המגיד משנה ברמב"ם הל' שכנים יד, ה:
וענין דין בין המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב). והכוונה כמו שאמרו לקדש עצמך במותר לך (יבמות כ, א), שלא יהא שטוף אחר תאוה, וכן אמרה "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יא). והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה ראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצוות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור, ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל, ולזה אמרו (עבודה זרה לה, א) חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה, שנאמר כי טובים דודיך מיין.

ונראה מדברי המגיד משנה שמצוות שנאמרו בתורה בפרטיו, כמו לא תגנב או להשיב אבידה וכדומה, הם נוהגים בכל אדם, ובכל זמן, אבל מצוות שנאמרו בכלל, כמו ועשית הישר והטוב, שנכללו בזה שיתנהג הנהגה ישרה וטובה, וממילא חייב בר מצרא שלא יקנה שדה שיש לאחר מיצר אחד על השדה, מאחר שאין פרט זה של בר מצרא מפורש בתורה, בזה יש לחלק, שיש אנשים שאינם חייבים בזה, וכגון אלמנה וכדומה פטורה ממצוה זו (בבא מציעא קח, ב).

ומה שרמז המגיד משנה לפסוק קדושים תהיו, כוונתו למה שכתב הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים (ויקרא יט, ב):
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, וא"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסואבי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה. והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחר שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי. וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט במשגל וכו'. ויקדש עצמו מן היין במעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט, וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה וכו'. וגם ישמר פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה, ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי. וכן דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין, וכל מו"מ שבין אדם לא תגנב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב שיכניס בעשה, היושר וההויה וכל לפנים משורת הדין, לרצון חביריו, וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות.

על פי כלל זה שיש מצוות שהתורה פירטה, שבזה בכל ענין ובכל מקום חייב במצוה, ואין חילוק בין עני לעשיר, שלשניהם הגניבה אסורה, ושניהן חייבין במצות השבת אבידה וכן באיסור מאכלות אסורות אין הבדל בין בריא לחלש, כל שלא חלה והגיע לסכנה אסור באכילה. אבל במצות שאסרה תורה דרך כלל, כמו קדושים תהיו, שיפרוש אדם מדברים המותרים כמו מיין ובשר וטומאה, בזה יש לחלק בין בריא לחלש וחולה, וכן יש לחלק בין לאכול מעט בשר ובין לזלול בשר הרבה ויין הרבה. בזה נבין מה שהבאנו לעיל מהאגודה שכופין לעשיר להחזיר אבידה אחר יאוש בעלים, ומשמע שלעני אין כופין, וזהו הטעם לחלק בין עשיר לעני, וכן מצינו שדעת רש"י בבבא בתרא דף ה, א בד"ה ארבעה שעני אינו חייב במצות בר מיצרא.

וכן יש לחלק במצוה כללית בין אדם פשוט לאדם צדיק, שכל שגדול מחבירו חייב במצות "קדושים תהיו", ובמצות "ועשית הישר והטוב", ביותר פרטים מאדם פשוט, וכמו שראינו ברמב"ן שהביא מר' חייא שלא שח שיחה בטלה, וכן בגמ' בבא מציעא פג, א על רבה בר בר חנה שחייב היה לשלם שכרם של הסבלים ששברו לו חבית, וכתבו התוס' בבבא מציעא דף כד, ב ד"ה לפנים, שרק רבה בר בר חנה חייב בזה ולא אדם אחר, וכל זה שייך במצוה כוללת, אבל במצוה בפרטות אין לחלק בין האישים. ומה שכתבו התוס' שם שבמקום שלא כל האישים חייבים נלמד מפסוק "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ), ולא מקרא "ועשית הישר", היינו רק שלמדים כמה דרגות בחיוב ועשית הישר הטוב, אבל עיקר המצוה הוא מקרא ועשית הישר והטוב, וכמו שכתב המגיד משנה בסוף דבריו שהבאנו לעיל שהחכמים כתבו קצת פרטים, ומהם שעשאום כדין גמור ומהם כמידת חסידות. ובזה נתבאר מה שנתקשינו, מה הפרש בין דין לבין לפנים משורת הדין. שזה הוא ההפרש, דין הוא בדבר שציוותה תורה בפרטות שאין הבדל בין האישים והזמנים והמצבים, לבין לפנים משורת הדין שהוא מצוה כללית ואין חיובם של כל האישים והזמנים שווה בזה.

ג. מצות תלמוד תורה
והנה במצות תלמוד תורה, יש לומר שאינה מצוה מפורטת, אלא היא מצוה שציוותה תורה דרך כלל, ולכן לא כל האישים שווין בחיוב לימוד תורה, ודבר זה מפורש בספר אור שמח הלכות תלמוד תורה פרק א, ב, בד"ה ביומא (באמצע הדיבור):
ונראה לי לבאר דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע"ה, דתורה אחת תהיה לכם כתיב, וחיוב המצוה גבול יש לה כמו נטילת לולב בניענוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיו"ב. ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז. דלמשל מדת הנקמה כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר ומלך שמחל וכו' ולכך אין זה חוק בפרטות שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה דממון, זה שוה בכל אחד, וכן בגאווה וכיו"ב, וכן בלפנים משורת הדין וכו'. ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בודאי אם יבקש האדם טרף ומזון, בכל זאת אינו נחשב למפריע מצות תלמוד תורה ואספת דגנך כתיב. וכן למשל אדם חלוש המזג וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם. כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה, איש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש שאר כוחות נפשו נרפים ועצלים. לכן איך היה מחוק הבורא, לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל ונתן תורת כל אחד בידו וכו', אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המידות המגונות אשר נפרדו זה מזה.

והנה עיקרי דבריו אמורים ברמב"ן ובמגיד משנה שהבאנו ופלא על האור שמח שלא הביאם לחזק דבריו.

ועתה שזכינו לכל זה נבא ליישב הדקדוקים שהבאנו בראשית מאמרנו, שבעיקר הדבר שחיוב תלמוד תורה אינה מצווה מפורטת אלא מצוה כללית, ואין בזה מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' שמעון בן יוחאי, וכולם סוברים שמצות תלמוד תורה אינו אוסר לאדם לבקש טרף ומזון. ולכן מודה ר' שמעון בן יוחאי שבזמן שאין עושין רצונו של מקום כ"כ כצדיקים גמורים בזה נאמר ואספת דגנך, ורק בזמן שעושין רצונו של מקום לגמרי כצדיקים גמורים, אז חייב אדם לקיים לא ימוש ספר התורה מפיך ככתבן. ומזה נראה כסברת האור שמח שמצוות תלמוד תורה מצוה כללית ואינה שווה בכל האישים ובכל הזמנים, שאל"כ איך יתכן שישתנה המצוה בין זמן שהם צדיקים גמורים ולזמן שאינם צדיקים גמורים, זולת אם נאמר שהותר לאסוף דגן ולחרוש בשעת חרישה בגלל פיקוח נפש שלא ימות ברעב, ואינו נראה כך מהגמרא שבגלל פיקוח נפש הותר, וכל זמן שלא הגיע לזה אסור לעסוק בדרך ארץ, אלא ע"כ כדאמרן. ומסתבר שגם ר' ישמעאל מודה שבזמן שהם צדיקים גמורים אז צריכים לקיים לא ימוש ספר התורה מפיך ככתבן.

וכן נראה ממה שפסק הרמב"ם בהל' מלכים יב, ד-ה:
לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה. ולא יהי להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא. ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיהו יא, ט).

ופשטות הם דברי ר' שמעון בן יוחאי שבזמן שהם צדיקים גמורים "ועמדו זרים ורעו צאנכם" ( ישעיה סא, ה), והמעיין שם יראה שכל הפרק הוא נבואה על ימות המשיח וכן תחילתו "רוח ה' אלוקים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, שלחני לחבש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור" (סא, א) (וברש"י שם כלומר לבשר להם בשורת הגאולה). וגומר "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכורמיכם. ואתם כוהני ד' תקראו משרתי אלוקינו יאמר לכם". (ישעיהו סא, ה-ו). וברד"ק שם פסוק ו: ואתם לא תהיו צריכים לעבוד עבודתכם, כי בני נכר יעשו אותם, ותהיו פנויים לעבוד את השם, כמו הכהנים שהיו מוכנים ומזומנים לעבוד את עבודת בית המקדש, כן תהיו פנויים מעסקי העולם, ותתעסקו בתורת אלוקים ובדברי חכמה לדעת את ד'. ובפסוק ה' ברד"ק: ועמדו זרים. ועמדו מעצמם יקומו ממקומם ויבואו לעבוד אתכם ורעו צאנכם. ובהמשך הרד"ק שם: והחכם אבן עזרא פירש, והנה יהיו העכו"ם כנגד ישראל, כישראל כנגד בני אהרן הכוהנים, על כן חיל העכו"ם כנגד המעשר.

ובזה נראה לפרש לשון הרמב"ם שהבאנו "שבאותו זמן לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה'" וכל העולם כולל נכרים יהיה עסקם לדעת ד' היינו שיעסקו לצורך ישראל, וממילא ידעו את ד', ולכן השתמש בביטוי עסק ואילו אצל ישראל כתב לפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וכו' פנויים בתורה וחכמתה.

והנה על זה בודאי אין ר' ישמעאל חולק שכך יהיה החיוב של לא ימוש ספר התורה בימות המשיח. יש לעיין במה נחלקו ר' ישמעאל ור' שמעון בן יוחאי. ונראה שבזה נחלקו, שדעת ר' שמעון בן יוחאי שחייב אדם להשתדל להגיע לדרגה כזאת שלא יעסוק בדרך ארץ והשתדלות זו תהיה על ידי שיגביר עצמו במידת הסתפקות במועט וכמו שראינו בדעת ר' שמעון בן יוחאי במסכת שבת לג, ב. כשנתחבאו במערה הוא ובנו ונעשה להם נס ונבראו להם חרוב ומעין מים. ושתים עשרה שנים חיו רק מחרובים ומים, והיו מתכסים בחול במקום בגדים, ורק בשעת התפילה לבשו בגדיהם, ולכן כשיצאו מהמערה וראו בני אדם שחורשים וזורעים, אמרו "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". ונראה שקפידתן היתה על שאינם מסתפקים במועט בקב חרובים ומים, שלזה אין צורך בחרישה ובזריעה, ואין לומר שהקפידו על שאינם סומכין על הנס, שיברא להם פרנסתן, כמו שנברא להם שהרי אסור לסמוך על הנס. וכדאיתא בשבת לב, א: לעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכים לו מזכויותיו.

ולכן לדעת ר' שמעון בן יוחאי מי שאינו מסתפק במועט כל כך, עובר על מצות תלמוד תורה. ועל כך פליג ר' ישמעאל ואומר שאין כל אדם חייב כל כך למעט במותרות. אבל זה מודה ר' ישמעאל, שבזמן ימות המשיח שגם המעדנים יהיו מצוים, וגם יעמדו זרים אין המצוה מתקיימת אלא במקיים לא ימוש ככתבו, וכדחזינן שר' שמעון בן יוחאי בעצמו חזר בו מדעתו וכאיתא בשבת לג, ב, שאחר שיצאו מהמערה פעם שניה וראו בני אדם שחורשים וזורעים, אמר ר' שמעון בן יוחאי לבנו, די לעולם אני ואתה, וברש"י שם, די לעולם בעוסקי תורה אני ואתה. ובזה מובן מה שאמר ר' שמעון בן יוחאי בסוכה מה, ב ראיתי בני עלייה והן מועטים וכו' אם שנים הם, אני ובני הן.

ובזה נתיישבו כל הדקדוקים לעיל. מה שפירש רש"י כדעת ר' ישמעאל, שלכן ינהג מנהג דרך ארץ כדי שלא יצטרך לבריות וסופו ליבטל מן התורה, שלא בא לפרש טעמא דקרא, אלא מאחר שמצוה זו של תלמוד תורה היא מצוה כללית, וכמצות קדושים תהיו, ובמצוה כזאת צריך לדון עליה בגדר חיובו לפי סברה חיצונית שלנו, מאחר שאין כל האישים והזמנים שווין, מסביר רש"י שבסברה חיצונה אנו יודעין שצריך לנהוג מנהג דרך ארץ, ולכן מובן גם טענת ר' שמעון בן יוחאי אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, שגם הוא בא להגדיר מצוה בסברה חיצונה. וכן מובן מה שאמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, שמצות כאלו המסורות לכל אחד ואחד להגדירם בודאי סומכין על ראיה זו, שהרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם. וכבר פירשוה שאמר אביי הרבה עשו בר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, היינו דוקא רבים, אבל מועטים בני עליה עלתה בידם.

ד. מצוה כללית ופרטיה
ומעתה מאחר שמצוה כללית היא על האדם בעצמו להגדירה, נמצא שהרבה יותר קשה לפסוק שאלות במצוה כזאת מאשר במצוה מפורטת, ולכן במצות קדושים תהיו ובמצות ועשית הישר והטוב ובמצות תלמוד תורה שהם מצוות כלליות, צריך האדם להכיר עצמו בטוב, ולהחליט, ומ"מ מצאתי לנכון לכתוב הגדרות כלליות, ממה שמצאתי ללמוד מהתורה ומהחז"ל.

וראשונה נתחיל בדברי הירושלמי שהביא הבית יוסף באורח חיים סימן רפח ופסקה הרמ"א בסימן רצ:
ר' חגי אומר לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה. ר' בריכה אמר לא נתנו שבתות וימים טובים, אלא לעסוק בהם בדברי תורה, ובתנחומא מפרש לא פליגי, מה דא"ר ברכיה לתלמוד תורה לפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבוע, ובשבת הם באים ומתעסקים בת"ת, ומה דא"ר חגי להתענג, לתלמידי חכמים שהם יגיעו בתורה כל ימות השבוע, ובשבת הם מתענגים. ומסיים הבית יוסף ומה דאמר רבא בפסחים דף סח, ב בהכל מודים בשבת דבעינן לכם כמו שנתבאר בסימן רמב. י"ל התם לר' אליעזר ור' יהושע קאמר, א"נ התם בעונג קצת והכא לעסוק כל היום בתענוג.

ובדרישה שם כתב להסביר תירוצו הראשון של הבית יוסף, שרבא איירי בשאר בני אדם שלומדים ג"כ בשאר ימי השבוע וקובעין עיתים לתורה שבזה נחלק ר' אליעזר ור' יהושע, שר' אליעזר סובר או כולו לכם או כולו לד', ור' יהושע סובר חציו לד' וחציו לכם ועל זה אומר רבא שהמחלוקת ביו"ט, אבל בשבת כולו מודים לר' יהושע שצריך גם כן לכם. אבל בפועלים צריכים לעסוק בתורה בשבת כל היום, אכן מהרמ"א נראה שפוסק כתירוץ של הבית יוסף.

ובירושלמי חגיגה ד, ג: כלום אסרו לעשות מלאכה בחול המועד אלא כדי שיאכלו וישתו ויגעין בתורה.
הירושלמי הובא בהגהות מיימונית בהל' יו"ט פרק ו אות מ, וכתב על זה:
כתב ראבי"ה הא דאמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים (איזה מלאכות אסורות בחול המועד ואיזה מותרות) וכו' הכל תלוי שישמח במועד, ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות רגל, וכדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. עד וכן לדברי תורה. הלכך טרחה יתירתא אסור, שלבו עצב מן הטורח, וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד, או כשאין לו מה שיאכל כדי שיהיה שמח במועד, ועל דרך זו הולכים כולם, ע"כ וצ"ע.

(ולפי מה שהארכנו לעיל יש לפרש גם באיסור מלאכות במועד שאמרינן שמסרן הכתוב לחכמים, דהיינו שאיסור מלאכה במועד היא בגדר מצוה כללית. וכן יש לפרש כל מקום שאומרו בו מסרן לחכמים ואכמ"ל).

עוד יש ללמוד פרטים במצות בתלמוד תורה ממה שציותה מצות מעשר שני, ומצות מעשר בהמה, ומצות ונטע רבעי, ששונים משאר מצות מתנות כהונה ומתנות עניים. שכל שאר המצות מצותן ליתן לאחרים, ואילו מצות מעשר שני ונטע רבעי ומעשר בהמה, אוכל אותם הבעלים בעצמם. ויש למצוא מה טעם במצוות אלו. בטעם מצות מעשר שני כתוב בתורה בפירוש, דברים יד, כב-כג:
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ד' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ד' אלוקיך כל הימים.

אבל עדיין צריך ביאור איך יביא מה שיעשר הפירות ויאכל בירושלים, ללמוד ליראה את ד'? וכתבו התוס' בבבא בתרא כא, א ד"ה כי, על מה שנאמר שם שהתקינו שיהיו מושבים מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש "כי מציון תצא תורה" וכתבו התוס':
לפי שהיה רואה קדושה גדולה בירושלים, וכוהנים עוסקים בעבודה, היה מכוין לבו יותר ליראת שמים, וללמוד תורה, וכדאיתא בספרי למען תלמד ליראה וגומר, גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים, עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה.


ובספר החינוך מצוה שס, מצות מעשר בהמה:
משרשי המצוה שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל, וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו, ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו ויקחו מוסר, כי יודע אלוקים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו, ונתן להם מקום, שידעו הכל דברי תורתו, על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה, במקום שעסק החכמה והתורה שם, והיא ירושלים, ששם הסנהדרין, יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו, בארבע שני שמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה או ישלח לשם אחד מבניו שם ויהיה ניזון באותו פירות. ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל, איש חכם יודע תורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם. כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה, יהיו הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה או אפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע ילכו לבתיהם וישליכו כל דברי החכם אחר גיום. אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב בוקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרים ועומדים ולא ימצאו בהם שום דבר חטא ועון, ויזכו למה שכתוב: "ונתתי משכני בתוככם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוקים" (ויקרא כו, יא-יב).

והנה אף שאין למדים הלכה מטעמים שכתבו המפרשים, אבל בטעם מצוה זו של מעשר שני כיון שהטעם מפורש בתורה למען תלמד ליראה, ובודאי נוכל ללמוד פרטים בכללות מצות תלמוד תורה, והם שני אופנים בלימוד התורה. או שכל אדם יפריש עשירית ממונו לשם אפשרות לימוד תורה, דהיינו עשירית ממה שהוציאה שדהו וכרמו ועשירית ממה שהולידו בהמותיו. ואם כי מצות מעשר שני אינה נוהגת אלא בארבע שנים מתוך שבע שנים, אולם אם ניקח בחשבון מצות נטע רבעי שנוהג בכל פירות של שנה רביעית, וכן בשביעית שאין זרע וקציר יוצא בחשבון יותר מעשירית ממונו, והיה מקום לומר שזהו גם טעם התורה במצות שנת השמיטה שה' נותן הברכה בשנה השישית ובשנה השביעית, אין צורך לעסוק במלאכה ופנוי האדם ללימוד התורה. (אכן בחינוך מצוה פד ובתומים סימן סז, נתנו טעם אחר למצות שמיטה עיי"ש). אופן שני שיש ללמוד ממעשר שני הוא שאחד מבניו יקדיש אדם כולו ללימוד התורה ויתפרנס ממעשר שני של כל המשפחה.

וכמו שנראה מהחינוך שהבאנו, עוד יש ללמוד ממה שכתב החת"ס או"ח סימן רח:
משה רבינו אמר בברכתו על שבט לוי יורו משפטיך ליעקב וכו' והכתוב מזכיר בכל עת חזון ודיבור אצל נביא, ותורה אצל כהן ולוי וכו', והפשוט דהכתוב דיבר בהווה, כי כשישראל יושבים על אדמתם מלאים כל טוב כל אחד פונה לכרמו ולזיתו. הבדיל הקב"ה שבט הנבחר והמציא להם פרנסתם בריוח בלי שום עבודה חרישה וקצירה. וכל שבט אין לו חלק אלא אחד משנים עשר, מה שהמוציא האדמה, דגן ותירוש ויצהר, ואותו שבא נוטל חלק העשיריות, דגן ותירוש ויצהר, בלי שום עמל ויגיעה, כדי שיהיו פנויים לעבודת ד' ולהורות נתן אע"ג דתרומת פירות לאו דאורייתא, מ"מ סגי להן בדגן ותירוש ויצהר ובריוח ותענוגים כלל לא, לכן הטיל עליהם ההוראה. ושבט ישכר הפנוים ג"כ על ידי שמצוי להם פרנסה מזבולון על כן ידעו בינה לעיתים, אבל הוא הדין כל מי שעושה מלאכתו עראי ותורתו עיקר ומטיל על עצמו עול תורה ועול ציבור. ומסתפק במה שהציבור מזמינים לו פרנסתו. ואינו רודף אחרי רהבים שטי כסף הן המה הכוהנים הנגשים אל ד' בכל עת ובכל זמן ובכל מקום מקטירים ומגישים לד' ריח ניחוח יהיה ד' על גבי השופט.

וכבר כתבנו לעיל מהרד"ק ואבן עזרא שבימות המשיח יהיו כל ישראל כשבט הכוהנים לכל העולם, ודברי החת"ס אלו מתאימים עם מה שהעלינו מהחינוך לעניין להקדיש בן אחד במשפחה שיתפרנס מפרות מעשר שני והוא למשפחתו כשבט לוי לכל ישראל.

ועיקר דברי החת"ס הם הם מה שכתב הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל יג, יב-יג:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, ומפני שהובדל לעבוד את ד' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין בכח גופם לעצמם, אלא הם חיל השם שנאמר: "ברך ד' חילו" והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: "אני חלקך ונחלתך". ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו לדעת את ד' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי' ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד המלך ע"ה אומר ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.


ואחר שהארכנו בכל זה נעתיק מה שנפסק הלכה פסוקה בשו"ע אורח חיים סימן קנח וסימן קנט:
אחר שיצא מבהכנ"ס ילך לביהמ"ד ויקבע עת ללמוד וצריך שאותו עת יהיה קבוע ולא יעבירנו אף אם הוא סובר להרויח הרבה. אח"כ ילך לעסקיו דכל תורה שאין המה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו, ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו וכו'. וכל מה שהארכנו הוא בשיעור הקביעות שבזה אין כל האישים והזמנים שוה.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il