ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמחה, הודאה וגם ביקורת | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה מדינת וממשלת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ה

שמחה, הודאה וגם ביקורת


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

שאלות ליום העצמאות
שאלה: בשבוע שעבר עסק המדור 'רביבים' בהרחבה בעניין יום העצמאות. אמנם כן, ביום העצמאות זכינו לקיים את מצוות יישוב הארץ, אולם מדוע צריך היה להרחיב כל כך בזה. הלא ידוע שאת המדינה הקימו והנהיגו אנשים שאינם משלומי אמוני ישראל, ומדוע צריך להרחיב כל כך בעיסוק בדברים שנעשו על ידם. הלא בעקבות זאת הציבור עלול להיגרר אחר דעותיהם, וכפי שקרה לרבים מבני 'המזרחי'?

חובת ההודאה
תשובה: ראשית, מצווה עלינו להודות לה' על כל החסדים שגמל עמנו בקיבוץ הגלויות, ביישוב הארץ ובשחרור מעול זרים. וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה (שו"ת קול מבשר ח"א כא): "מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל", כפי שקבעו "רוב גדולי הרבנים, לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו".

מודים אין זוכים לישועה וגאולה
ואמרו חכמים, כל המודה בנסו זוכה ונעשה לו נס אחר. ומנגד, אם לא נודה, נרחיק את הגאולה ח"ו. וכן מסופר על חזקיהו המלך, שהיה צדיק גדול וזכה להרבות תורה בישראל. ובאו עליו ימים קשים, שסנחריב מלך אשור עלה על ירושלים בראש צבא עצום כדי להחריבה, וחזקיהו עצמו נפל למשכב במחלה אנושה. ואע"פ כן לא איבד את אמונתו, והתפלל לה', ועשה לו הקב"ה נס גדול וריפאו ממחלתו, והמית את כל חיל סנחריב בלילה אחד. באותה שעה ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב לגוג ומגוג ולהביא גאולה לעולם. אך חזקיהו לא אמר שירה, היינו הלל, על גאולתו. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו את כל הניסים הללו ולא אמר שירה, תעשהו משיח?! לכך נסתתם הדבר". והיה צער גדול בכל העולמות, והארץ רצתה לומר שירה במקומו, ושר העולם רצה לסנגר עליו, אך לא נתקבלו דבריהם ואבדה השעה, ואמר הנביא: "אוי לי אוי לי עד מתי?" (סנהדרין צד, א).

זהירות מלהיות מושפע מעוברי עבירה
אכן נכון, יחד עם ההודאה והשמחה ביום העצמאות, יש צורך להיזהר שלא להיות מושפע מהחסרונות ומהחטאים של המנהיגים שהיו שותפים במעשה הגדול של הקמת המדינה.

יש להודות על האמת כי בקרב הבציבור הדתי לאומי היו מי שחל אצלם טשטוש בין המעשים הגדולים שנעשו, בעזרת ה', לבין אותם האנשים שהיו כלים ביד ההשגחה לקיום ההבטחה האלוקית. הם אמנם זכו להיות כלים לגאולת העם והארץ בזכות מסירות נפשם, אך אין לטשטש את החסרונות שהיו בהם.

לא להסתכל בפני אדם רשע

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה חוזר ומלמד את דברי הגמרא במגילה (כח, א), שכאשר שאל רבי יהודה הנשיא את רבי יהושע בן קרחה: "במה הארכת ימים?" ענה: "מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע". ומבארת הגמרא שאמר רבי יוחנן: "אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר: לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך".

וביארו המפרשים שרבי יהושע היה בנו של רבי עקיבא, וקראו לו 'בן קרחה' מפני שאביו רבי עקיבא היה קרח. וביאר הרב צבי יהודה שאפשר היה לחשוב כי ניתן ללמוד מתמיכתו של רבי עקיבא במרד בר כוכבא, שיש מקום לוותרנות וטשטוש גבולות כלפי חוטאים וחטאים, כל זמן שהם פועלים למען העניין הלאומי. שהרי מנהיגי המרד לא היו ידועים כיראי שמיים, ואף היו לבר כוכבא ביטויים קשים של כפירה, עד שאמר כלפי ה' אל תעזור לנו ואל תפריע לנו. ועוד ביקרו אותו חכמים על שהטיל מומים בבחורי ישראל, שהיה כורת את אצבעותיהם כדי לבחון את גבורתם וכושר סיבלם. ואפשר היה לחשוב שרבי עקיבא, שתמך במרד, אהב לשבת עם אותם המנהיגים בשיחת רעים ולחזות בפניהם. לכן הדגיש רבי יהושע בן קרחה שזכות אריכות הימים שלו, כפי שלמד מאביו הגדול, היתה דווקא מפני שלא הביט בפניהם.

כלומר, רבי עקיבא ידע להפריד בין טוב לרע: הוא תמך בקוממיות ישראל, בהשתחררות מעול זרים, וראה בזה פתח לגאולה, ולכן אמר על בר כוכבא "דרך כוכב מיעקב". אבל באופן אישי לא היה לו עסק עימו.

וראה רבי יהושע צורך לומר זאת לרבי יהודה, שמתפקידו כנשיא היה צריך להיפגש עם אנשים שונים, וביניהם רשעים, שעליו להיזהר שלא להתחבר עימהם יתר על המידה.

חולשה בציבור הדתי הלאומי
כמדומה שההתעלמות מהחסרונות של המנהיגות, וחוסר הדגשה מספקת של העזרה משמיים, גרמו במידה מסוימת לחולשה בקרב חלקים מהציבור הדתי-לאומי. כאילו היה נדמה שישנן שתי רשויות, דתית ולאומית, ויש למצוא איזו פשרה ביניהם. זה גרם לחולשה בצד הדתי, מפני שאין שתי רשויות, אלא ה' אחד מנהיג את העולם, והכול מכוחו. זה גרם גם לחולשה לאומית, מפני שההערכה מופרזת למנהיגות, שלא היתה בעלת חזון מספיק, מנעה ביקורת בונה שיכלה להועיל לבניית הארץ.

הנה דוגמא קטנה לנמיכות קומה. בשבוע שעבר התפרסמו בעיתונים מודעות גדולות על עמוד שלם: "הכיפה הסרוגה חוגגת את יום העצמאות". ובתוך המודעה, במקום המרכזי ביותר - שלוש תמונות גדולות של הזמרים שיופיעו לפני הקהל. שלושתם ללא כיפה סרוגה. כך הכיפה הסרוגה חוגגת? הלא הכיפה הסרוגה מבטאת דרך חינוכית, חלוצית. האם הזמרים הללו שותפים לדרך הזו? האם ישלחו את ילדיהם להתחנך במוסדות ברוח הכיפה הסרוגה? האין זאת בושה? (אחרי כתיבת הדברים העירו לי שלאחד מהשלושה יש כיפה, שבצילום מוסתרת היטב מאחורי פדחתו. חבל שאי אפשר גם להראות את הכיפה)

השמחה והביקורת
יש לשמוח ביום העצמאות על הישועה שעשה ה' לישראל, ולהעריך את מי שהיה שותף בזה על כל הדברים הטובים שעשה, ועם זאת יש לבקר את החסרונות הרוחניים, שללא ספק גם גרמו לחסרונות בבניין הלאומי. ללא היכולת לבקר אי אפשר לתקן ואי אפשר להנהיג.

הטעויות הקשות של מנהיגי התנועה הציונית
אכן צריך לדעת כי מנהיגי הציונות עשו טעויות רבות. כמעט לא היה מכשול שלא נכשלו בו, וכמעט לא היתה טעות שניצלו ממנה. באמת ובתמים אפשר לומר כי לולי ה' שהיה לנו לקיים בנו את השבועה שנשבע לאבותינו, דבר לא היה מצליח להיבנות בארץ ישראל.

ב-12 השנים הראשונות לשלטון הבריטי, משנת תרע"ז ועד שנת תרפ"ט, היתה אפשרות ליהודים להיכנס לארץ באופן חופשי. אולם מנהיגי התנועה הציונית לא עודדו עלייה המונית, וכך אבדו השנים היקרות והטובות הללו. ויצמן, שהיה ראש ההסתדרות הציונית, טען שראוי להעלות לארץ רק אנשי מעלה תרבותית, ועל כן ויתר על עלייה המונית של פשוטי העם, בעלי משפחות גדולות ועניות. הוא סלד מהיהודים שגרו בגטו. הוא לא הציב יעד ברור של הקמת מדינה לכל היהודים, אלא שאף להקים בארץ מרכז תרבותי בלבד. לכן ויתר על ההבטחה האנגלית להקמת בית לאומי לעם היהודי משתי גדות הירדן, והסכים שיהיה לשבטי הערבים הנוודים שגרו אז בארץ זכות שווה ליהודים. ובאותן שנים המפלגה הסוציאליסטית, בראשות בן גוריון, עסקה בעיקר במלחמה מעמדית למען הפועלים. רק סמוך להקמת המדינה שינה בן גוריון את עמדתו והעמיד את הייעוד הלאומי מעל המלחמה המעמדית.

כשלים בקליטת העלייה
כאשר הגיעו העליות הגדולות מארצות האיסלאם (ובמידה מסוימת גם פליטי השואה), עיני המנהיגות היו מופנות אל הקיבוצים, שהם יקלטו עלייה, והם יישבו את הארץ, והם יהיו הדגם התרבותי והכלכלי לכל חברה. כל השאר הוזנחו למעשה, וכך נבנו בהזנחה משוועת שכונות מצוקה ועיירות פיתוח. ההון האנושי הנפלא בוזבז. דור או שניים של עולים גדל בתחושה קשה של קיפוח וזלזול. רק אחרי שנים, כאשר מנחם בגין עלה לשלטון, נעשה ניסיון רציני לשקם ולתקן את המעוות.

יהודים מגיעים לארץ וליבם גואה מהתרגשות: דורות ציפו לכך, ימים ארוכים המתינו לרגע הגדול. והנה הם כורעים על האדמה הקדושה כדי לחבקה ולנשקה, ובאותה שעה ממש באים נציגי השלטון ומתיזים עליהם חומר חיטוי (די די טי). איזו תמונה מזעזעת.

כשלים בבניית הצבא והכלכלה
גם בבניית הכוח הצבאי היו כשלים רבים, שהתחילו עוד ממדינות ההבלגה לפני קום המדינה, ונמשכו בעצירת תנופת הניצחון במלחמת השחרור, ובאיבוד פירות הניצחון לאחר מלחמת ששת הימים. ולא כאן המקום להאריך בזה.

גם התפישה הסוציאליסטית הקיצונית הציבה מכשולים רבים בפיתוח הכלכלה. עד ימינו לא השתחררנו מכבלי התפישה הזו.

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת
אך למרות הביקורת, יש להכיר בזכויות של מי שפעל למען בניין העם והארץ.
מו"ר הרב צבי יהודה היה מספר על מנחם מנדל אוסישקין, שהיה אדם מסורתי ממשפחת חסידי חב"ד, והיה מראשי חובבי ציון ואח"כ מראשי התנועה הציונית. פעם, לאחר הצהרת בלפור, פנו אליו עסקנים מטעם 'אגודת ישראל' בבקשה לקבל חלק מהתקציב של המוסדות הלאומיים. ענה להם: "האין יודעים אתם את דברי חז"ל: שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מה אתם באים בשבת לבקש חלק ונחלה כאשר לא הייתם שותפים בטרחה שלפני כן".

למי עיקר הזכות
אולם הזכות העיקרית בבניין הארץ שמורה בעיקר ליהודים הפשוטים, שלחמו וחרפו נפשם על הגנת העם והארץ, שסיקלו אבנים וייבשו ביצות, שנטעו שדות וכרמים, שעשו כל זאת למען עמם ומולדתם, ודרכם הקב"ה הביא ישועה לעמו.

אם נוכל להכיר את המעלות והחסרונות של המנהיגים בלא חנופה ומשוא פנים, נזכה לראות יותר את גודל הישועה האלוקית, ומתוך כך נזכה להיות ראויים לפעול עם א-ל ולהנהיג את תקומת ישראל בדרך התורה ולאור חזון הנביאים.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il