ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בזכות נשים צדקניות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר משעבוד לגאולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ה

בזכות נשים צדקניות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

תהליך השיעבוד
בהתחלה אף אחד לא דיבר על כך שבני ישראל יהיו עבדים למצרים. רק דרשו מהישראלים לעבוד למען קיומה של הממלכה המצרית, ואף שילמו להם שכר עד שהרגילום בעבודה. בהדרגה התביעות הלכו וגברו. מן הסתם אמרו להם שאין ברירה, כך הם צרכי הממלכה, ובתור עברים זרים שנתקבלו יפה במצרים ראוי שישתתפו בעול קיום הממלכה המצרית. ואמרו חכמים שגם פרעה מלך מצרים עשה עצמו כמשתתף בעבודה, ותלו לו לפרעה סרבל עבודה על צווארו, וכל אחד ואחד מישראל שהיה אומר איסטניס אני ואיני יכול לעבוד, היו אומרים לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה?! (סוטה יא, א-ב).

ועוד מספרים, שבתחילה נטל פרעה סל ומגריפה ועשה עצמו כיוצא לעבוד, וכל מי שהיה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים היה עושה עמו כל היום לפי כוחו. כיוון שהחשיך, העמיד עליהם נוגשים שהכריחום לעבוד בכל יום כפי שעבדו באותו היום עם פרעה (ילק"ש קסג). כך הלך שעבודם וגבר עד שנעשו עבדים גמורים.

ההדרגה שירתה את מטרתם של השליטים. הם מנעו בכך את הישראלים מלמרוד, מפני שבכל שלב היה נדמה כי בגלל החמרה קלה בתנאי העבודה ובמעמד האישי אין טעם לחולל מרד שתוצאותיו עלולות להיות חמורות. יתכן שהשליטים חששו גם שיהיו מצרים הגונים שיתקוממו כנגד הפגיעה בשכניהם הישראלים. אולם כאשר הדבר נעשה בהדרגה, נתיישבו הדברים בלבם, שאכן כך ראוי ונכון שיהיו הישראלים עבדים למצרים (ע' רמב"ן שמות א, י).

עבדים שפלים
בנוסף לרצון לנצל את העבריים לצורכיהם, היתה שם שנאה. ולכן התאמצו המצרים למרר את חייהם בחומר ובלבנים.

זה היה הגילוי הראשון של אנטישמיות בעולם. יש משהו פנימי רוחני בעם ישראל שמעורר את רשעי העולם לשנוא אותם. אמנם כשישראל יתגלו בשלמות, יכירו כולם בערכם, אבל כאשר שלמותם של ישראל אינה מתגלה - שנאתם של הרשעים גוברת מאוד. לכן לא הסתפקו בשיעבודם בלבד, אלא אף מררו את חייהם, כדי לשבור את רוחם עד שיאבדו את ייחודם ויעברו מהעולם.

עצמת החיים לא נחלשה
אולם היתה בהם אמונה. הם זכרו את אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, והאמינו כי יש להם תפקיד בעולם, ויום יבוא וה' אלוקי אבותיהם יגאלם. הם שמרו על מלבושיהם, לשונם ושמותיהם (שמו"ר א, כח). רצון החיים שלהם לא נחלש. ולכן, למרות שאיבדו את חירותם והיו נתונים בצער והשפלה, היתה להם אהבה. אהבה אמיתית שישנה לאנשים מאמינים, אהבה שבין איש לאשתו, ובין הורים לילדיהם, וכך הלכו והתרבו. "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". לצבור רכוש לא יכלו, לעסוק בפעילות ציבורית לא יכלו, ביצירה תרבותית לא יכלו, וכל החיוניות שפעמה בקרבם פרצה לכיוון אחד - לריבוי עצום. .

המצרים ניסו לאבדם

כאשר ראו המצרים שלמרות השיעבוד העברים הולכים ומתרבים, הוסיפו להכביד את עולם והעבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. העבודה נמשכה כל יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ולפעמים אף יותר. מי שלא עבד הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח. במשך ימים ארוכים הנוגשים לא נתנו להם אפשרות לחזור לביתם. הם נשארו לישון בשדות, רחוקים מנשותיהם וילדיהם. מטרת המצרים היתה כפולה: לנצל את כוח עבודתם, ותוך כדי כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם.

הגברים איבדו את רצון החיים
העבודה הקשה שברה את גופם, וההשפלה את רוחם. איך ישא הבעל את עיניו אל אשתו? הלא הוא אמור היה לפרוש את חסותו עליה, להגן עליה מפני מתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והוא עתה עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.
במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים. הם חוששים שאינן אוהבות אותם יותר. וכדי שלא לספוג השפלה נוספת, אינם מנסים לבדוק האם הנשים עדיין אוהבות אותם. גם ילדים אינם רוצים. לשם מה להולידם, כדי שגם הם יחיו חיים כאלה? רק רצון קלוש נותר בהם - לשרוד, למען עתיד מעורפל, שאולי יהיה טוב יותר. במצב כזה אי אפשר לבנות עם. המשפחות מתפוררות, ואין דור המשך.

האם הנשים יתבוללו?
באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה, התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להן ולילדיהן כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו נשואים או תכננו להינשא לאישה מבנות עמם, היה מקום לקוות שיקחו להם אישה נוספת מבנות המנוצחים (נשים אלה היו יותר צייתניות וחרוצות, כדי להבטיח את מעמדן).

אין לגנות את הבנות על זה, כך הוא צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם.

גם במצריים היה ניתן לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני מצריים מבוססים, כדי להינשא להם, ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד שהם יואילו בטובם לקחתן.

בין ישראל לעמים
כך אכן קרה לכל העמים: בדרך זו כל העמים המנוצחים נעלמו מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד. אבל לעם ישראל הדבר לא קרה. הניצוץ הנשמתי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים העבריות שנותרו בנאמנותן לבעליהן, ולמרות היותם מושפלים בעבדות המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם.

בזכות נשים צדקניות
וזהו שאמר רב עוירא: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים" (סוטה יא, ב). שכיוון שראו הנשים שאין המצרים נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו באות אליהם לשדות. והיו יוצאות לפני כן לשאוב מים לחמם לבעליהם, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.
כאילו אמרה כל אישה לבעלה, בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות
ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הכום והשפילום. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה היה מחזיר כנגדה אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים.

אלו חביבים עלי מן הכל
וכשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן? עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן במצרים. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שזעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהן, שהעיזו להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכול. טול אותן ועשה מהן כיור נחוושת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח). ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

מרים
וכשראו המצרים שעם ישראל ממשיך לגדול, גזר פרעה: כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו. ואז גבר הייאוש מאוד. ואמרו חכמים (סוטה יב, א): עמרם גדול הדור היה. כיוון שראה גזירת פרעה, אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו מרים: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק - בוודאי שגזירתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. הושיבה ליוכבד באפיריון של כלות, ואהרן ומרים בניהם היו מרקדים לפניה, ומלאכי השרת אמרו: אם הבנים שמחה. ומתוך כך נולד משה רבנו מושיעם של ישראל.

ויהי רצון שכשם שגאלנו ה' בימי צאתנו מארץ מצרים (למרות שהגברים נתנו גוום לשעבוד) כך בזכות נשים צדקניות שלנו, יגאלנו ה' גאולה שלמה במהרה בימינו.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il