בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מעמד הר סיני ומתן תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

יום הגשמים ומתן תורה

undefined

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

4 דק' קריאה 5 דק' האזנה
"אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנאמר: 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי' (דברים לב, ב). ואין לקח אלא תורה, שנאמר: 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ' (משלי ד, ב). רבא אמר: יותר מיום שניתנה בו תורה, שנאמר: 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי', מי נתלה במי? - הוי אומר: קטן נתלה בגדול"! (תענית ז, ע"א)

חכמינו הראו לנו את הקשר והזיקה שבין שפע הגשמים היורדים מלמעלה, לשפע הרוחני היורד גם הוא ושופע עלינו מלמעלה, להחיותינו מכוחה של תורה.

בשורה אחת העמידו לנו את גדולת 'יום הגשמים' והשווהו ליום נתינת התורה, זוהי דעתו של האמורא רב יהודה, שהוכיח את דבריו מהפסוק: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" (דברים לב, ב), עצם השוואתם במשל, באה ללמדנו שקיים יחס שווה ביניהם. ואילו האמורא רבא, הגדיל את יום הגשמים מיום שניתנה בו תורה, כיוון שתלו את התורה בגשמים, משמע שהם גדולים יותר, שנאמר: "'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי', מי נתלה במי? - קטן נתלה בגדול"! (תענית ז, ע"א). כיצד נבין השוואה זו שבין הגשמים והתורה, היאך אפשר להעז להשוותם ולהעמידם בשורה אחת?

אלא פירוש הדברים הוא לעניין שפע הטובה הבאה לעולם מלמעלה. כשם שבאור פניו ניתנה לנו התורה והאצילה חיים וטובה לנפשות להחיותן חיי עד, כך גם שופעים הגשמים ומקיימים את העולם החומרי, בחן בחסד וברחמים, להחיות את הבריות ולקיימן בחיי שעה. יסוד השוויון ביניהם - בשפע הטובה הבאה מלמעלה, הן הגופנית והן הרוחנית.

כיצד נבין דעתו של רבא, שהגשמים גדולים מיום שניתנה בו תורה? נראה שרבא בא לציין את מקור הטובה הבאה לעולם. מתוך שטובת הגשמים היא כללית ומקפת את הכול, לא רק את הצדיקים אלא גם את הרשעים,
משמע שהגשמים משתלשלים ונובעים מעולם עליון, גבוה יותר מאותו עולם של פרנסה. ממנו, פתוחה ידו של ה' להשביע לכל חי רצון. ואילו בשפע התורה זוכה רק חלק מסוים מן הברואים.

עניין זה מצאנו בביטוי דומה בתלמוד ביחס לגשמים ש"הם גדולים מתחיית המתים" (תענית ז, ע"א), במה שהם ניתנים לכול, לא רק לצדיקים אלא גם לרשעים, ואילו תחיית המתים היא רק לצדיקים (תענית ז, ע"א). 1

וכך מוכח העניין בלשון המדרש (שוחר טוב, קיז):
"גדולה ירידת גשמים ממתן תורה, שמתן תורה שמחה לישראל, וירידת גשמים, לכל העולם, לבהמה לחיה ולעופות".

על הזיקה והקשר שבין קבלת התורה וירידת הגשמים, מעמידה אותנו דבורה בשירתהּ:
"ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה, ד).

התלמוד (תענית כה, ע"א) מספר לנו על אחד האמוראים ששמע שיחת עננים השטים במרום, האומרים:
'נלך ונוריד גשמים בעמון ומואב'.
"אמר לפניו: רבונו של עולם! כשנתת תורה לעמך ישראל, חזרת על כל אומות העולם, (ביניהם גם עמון ומואב), ולא קבלוה, ועכשו אתה נותן להם מטר? - שפכו כאן! וכך היה, הורידו העננים גשמיהם בארץ ישראל".

לאחר שנתבררה לנו הזיקה שבין הגשמים לתורה, נעמוד על קשר נוסף שהזכרנו, ביחס לשני המוקדים החדשים התלויים בעונות השנה: ט"ו בשבט וט"ו באב. הסברנו שט"ו בשבט, מציין את המעבר מן החורף לאביב, ואילו ט"ו באב מציין את המעבר מן הקיץ לסתיו. התאריך המיוחד של ט"ו בשבט, מוסבר בתלמוד בכך שכבר ירדו רוב גשמי השנה, והאילן מתעורר מתרדמת החורף ומתחיל לשאוב ממימי הגשמים החדשים.
עתה נראה, שהמעבר העונתי יש לו ביטוי גם בתורה.

הפרשה הנקראת בשבת שלאחר ט"ו בשבט, היא פרשת 'יתרו' העוסקת בקבלת התורה, וכך יהיה תמיד באופן קבוע, כפי סדר הפרשיות, לפי המסלול השנתי. הפרשה המספרת לנו על השפע הרוחני שהתגלה במעמד הר סיני ובקבלת עשרת הדיברות, תיקרא תמיד לאחר ט"ו בשבט, כשכבר ירדו רוב גשמי השנה. וכן הדבר בפרשת 'ואתחנן', שבמשנה תורה, המתארת לנו גם היא את מעמד הר סיני וקבלת התורה. קריאת פרשה זו תחול גם היא תמיד לאחר ט"ו באב, המציין את המעבר לקראת החורף. שתי הפרשיות הללו, העוסקות במתן תורה, נקראות בעת המעבר מתקופה לתקופה.

קשר זה בא ללמדנו שעם תחילת פריחת האביב בט"ו בשבט, מתחילים חיים חדשים בעולם, וכי עלינו להתחדש ולפרוח גם בתורה, עם חידוש קריאת פרשת מעמד הר סיני, ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (פסיקתא זוטרתא על דברים ו, ו), הנה לקראת האביב גם אנו מתעוררים לחיים חדשים ומקבלים את התורה מחדש, ברון, יחד עם כל שירת האילנות והצמחים הפורחים באביבם.

בקיץ, בט"ו באב, בעת המעבר לקראת החורף הננו נכנסים שוב בעול התורה מחדש, כי הלילות הולכים ומתארכים, ומגיע הזמן העיקרי והמיוחד לקניין התורה בלילה. על מי שלא מתחיל להרבות בלימודו בתורה מט"ו באב ואילך, ישנה גערה חמורה בתלמוד:
"דמוסיף יוסיף, ודלא מוסיף - יאסף"! (תענית לא, א).
רש"י: "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה - יוסיף חיים על חייו,
ומי שלא מוסיף לעסוק בתורה בלילות - ימות בלא עיתו".

זכינו לפגישה מעניינת בין הגשמים והתורה. כשם שעצי השדה זוכים לחיים חדשים עם ירידת המטר, ומט"ו בשבט ואילך מתחילים לספור לאילנות תקופה ועדנה חדשה להם, מן הגשמים של השנה החדשה, כן אנו, בבואנו לזכות בתורה שיערוף כמטר לקחה, עלינו לקולטה מחדש, "כדיוטגמא חדשה" (ספרי, ואתחנן). כשם שהגשמים מוציאים מן הכח לפועל את הגנוז באדמה, כן יפעל מטר לקחהּ של התורה בנפשנו, להפריח את הגנוז והטמון בקרבנו. כמו שהנביטו הגשמים את הזרעים שבאדמה והאילנות הוסיפו בכל שנה טבעות בגזעם, כן תעורר התורה את רוחנו בקרבנו לפתוח מעגלי חיים חדשים בתורת עץ חיינו, להתחדש ולפרוח בחצרות בית א-לוהינו!


^ 1 הערה מכת"י: למה לא הזכירו בדיון במסכת ברכות (ד, ע"ב) ביחס למעלת 'אשרי' (תהלה לדוד, תהלים קמה) על 'הלל הגדול', את מזמור קיא, אף שגם הוא ערוך לפי סדר א"ב, וגם בו מוזכרת הפרנסה? השיב הגר"א: מאחר שנאמר בו (תהלים קיא, ה) על 'טרף' שניתן רק 'ליראיו', ולא כמו 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון' (תהלים קמה, טז), ואף לא כמו ב'הלל הגדול' שנאמר בו: 'נותן לחם לכל בשר' (תהלים קלו, כה), נשאר 'אשרי' ביתרונו הכפול.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il