ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עלייה לרגל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים עניני מועדים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


עלייה לרגל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

דבר מעניין ומפתיע במצוות העלייה לרגל, היא ההלכה הדורשת שיהא לאדם חלק בקרקע, כדי שיימצא ראוי לעלות לרגל. וכך אמר רב אמי:
"כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל". (פסחים ח, ע"ב)

לכאורה לא מובנת לנו תלות זו שבין מצוות העלייה לרגל ובין חלק בקרקע. ביחס להבאת הביכורים הדגיש הכתוב את שייכותו של האדם לגידולי אדמתו,
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כג, יט),
לא נאמר: 'ראשית בכורי האדמה' אלא "בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ", שלך תהא, למדנו על הצורך בקישור ובחיבור לקרקע! אבל מה צורך לאדם בקרקע, כדי שיעלה לירושלים? את הטעם וההסבר להלכה זו נתן המהרש"א (שם):
"דעיקר מצוה של עליית רגלים לשמוח שם במצות פירות הארץ שהם ביכורים ומעשר שני, ולשמח שם בהם את העני הגר והלוי באכילתן, והיא עלייתן לשם שמים. מה שאין כן מי שאין לו קרקע שלא יכול לקיים כל זה ועלייתו אינו לשם שמים".

אפשר לומר שהמהרש"א מעמידנו על שתי הבחינות של "שמחתי" ו"שימחתי". שמחה שישמחו הבעלים בהעלאת הפרות לירושלים, לשמוח בברכת ה'. דבר נוסף, לשמח בהם את הזולת, הביכורים - לכהנים, המעשר השני - לעני, לגר וללוי. כדי להגיע לאהבת ה', יש צורך בכלים שיכילוה. אי-אפשר לעלות לירושלים בצורה ערטילאית, לאהוב את ה' ולבוא לביתו, ללא ביטוי ממשי. רק בשעה שמביא מתנותיו לבית ה', יש כיסוי לאהבתו הגדולה שבלב, בדברים של ממש. אהבתו נתפסת ונאחזת במציאות המוחשית.

לכן כשיש לו קרקע והוא תלוי בחסדי שמים בגידולי הקרקע, בגשמים וברוחות, והוא מלווה את כל תהליך הצמיחה בחרדה שבכל שלב ושלב. שירדו גשמים בעתם, שלא יהיו שטפונות וקרה, ורוחות עזות לא יעקרו את הגידולים. ורק לבסוף כאשר הוא זוכה ליבול אדמתו, ומעלה את פרותיו לירושלים הוא מתעלה עימהם. הוא מכיר את חסדי ה' שליווהו לאורך כל הדרך, שבירך את אדמתו, ואת מעשה ידיו וזכה ליבולי השדה, והנה הוא בא ומודה ומקלס עליהן. זה בא לידי ביטוי באמצעות המתנות שהוא מעלה לבית ה'. אבל מי שאין לו קרקע אין עלייתו לשם שמים, כי אין הוא מעלה עמו את מתנותיו לבית ה'. במה יוכל לשמח את העני, הגר והלוי? במה ייבחן באהבתו לה'?
"ולזה נסמך כאן מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים וכו', דהיינו שלא תהא עלייתו שלא לשמה, אלא לשמוח עם הפירות שהביא לשם מצות ביכורים ומעשר שני, הגדלים בקרקע". (מהרש"א שם).


עליית הרגלים היא לא רק עלייה פיזית מהמקומות הנמוכים, הנגב, השפלה, עמק הירדן, לירושלים הגבוהה מכל ארץ ישראל, אלא התעלות רוחנית. התעלותו של האדם היא בזה שהוא מתרומם מעל צרכיו האישיים ומאנוכיותו הקטנה, והוא מוכן להעניק משלו לזולתו. חכמינו קראו ליתוש "בריה קלה" (גיטין נו ע"ב), משום שהיא רק מכניסה ולא מוציאה, נוטלת ולא נותנת. מעלת האדם במיטבו, היא בשעה שהוא משפיע ומטיב משלו לזולתו, על ידי כך הוא מתעלה מעולם החומר, כי עולם החומר יודע ומכיר רק את עצמו ואת הנאותיו. אולם בהתרוממות זו של ההטבה לזולת, נאחז האדם ונדבק במידותיו, בשפע טובו, שהוא "טוֹב ה' לַכֹּל" (תהילים קמה, ט) וכך הוא הולך ומתקרב לבוראו שהוא שופע ומשפיע חיים לכל, ודומה לו.

לכן בהבאת מתנות כהונה ולוויה, וכן במתנות לעניים ולגר, מתעלה האדם ונהפך מהיותו נוטל ומקבל - לנותן ומשפיע. ולכן רק מי שיש לו קרקע, ומתחייב בהבאת המתנות לזולתו, עלייתו לירושלים היא לשם שמים, כי נדבק הוא במידותיו של מקום, ולא חי רק בתועלתו והנאותיו האישיות. כשם שבעלי מומין פסולין לעלות לרגל, ישנו היקש של "יֵרָאֵה - יִרְאֵה" "כדרך שבא לֵירָאוֹת כך בא לִרְאוֹת" (חגיגה ב, א). צריך שיהא שלם ולא חסר, שיהיה עד כמה שאפשר שלם וללא מום, כדי שיהא יותר דומה לבוראו, בזיקתו למקור השלימות. כך צריך האדם להיות משפיע טובה לזולתו ודומה לבוראו בדרך השפעת הטובה לעולם (עיין תומר דבורה).

העלייה לירושלים צריכה להיות 'לשמה', כשם שהפגישה עם הא-לוהות, חייבת להיות ללא חישובים צדדיים. על כן לא נמצא את "פירות גינוסר" בירושלים, שלא יאמרו העולים עלינו ונהנינו "מפירות גינוסר" (פסחים ח, ע"ב). וכן לא מצויים "חמי טבריה" בירושלים (שם), שלא יאמרו העולים עלינו ונהננו "מחמי טבריה", אילו היו אלו מצויים בירושלים.

העלייה צריכה להיות נקייה, ללא תערובת של תועלת אישית והנאה גשמית. לכן המעניק משלו לזולתו היא עלייה שיש בה התעלות. לא משיכת ההנאות לעצמו, לטובתו ולתועלתו. כי מי שאין לו קרקע, אינו מתחייב במתנות, עלייתו לירושלים היא רק לגרמיה, עדיין הוא חי ומתנועע סביב המעגל האישי, הוא לא נהפך ממקבל - לנותן.
אין עלייתו לשם שמים, כי אין הוא מעלה מאומה לירושלים, הוא ימשיך להיות מקבל הפרות מזולתו, תלוי ביבולו של החקלאי.

העלייה לרגל - בחזון הנבואה

עד כמה גדולה היא מצות העלייה לרגל, נלמד מהתקופה בטרם זכה ישראל לנחלתו, כבר אז בתקופת האבות, הופיעה בחזון הנבואה העלייה לרגל. נראה שעלייה זו מבטאת את עומק הקשר והזיקה שבין עם ישראל לירושלים. עניין זה התגלה על ידי אבי האומה - יעקב. יעקב בדרכו לחרן הגיע אל הבאר וראה שם: "שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ" (בראשית כט, ב). מן הסיפור הפשוט נמצאנו למדים ש"קֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כחַ" (ישעיה מ, לא), על אף שהיה עייף מן הדרך, התגלתה גבורתו בהסרת האבן מעל פי הבאר יותר משלושת הרועים ועוזריהם, הצריכים להתחבר יחדיו, כדי לגול את האבן מעל פי הבאר (רמב"ן שם).

חכמינו במדרש (בראשית רבה ע, ח), מצאו הרבה פתרונות למפגש זה, שליד הבאר, ורמזו לנו בו מבחינת "מעשה אבות סימן לבנים". יעקב נרמז שיצליח בדרכו זו ויתגבר על כל המכשולים, כמו שהתגבר על כובד האבן לעומת כל הרועים על כן הוא יזכה שזרעו יירש את הארץ.

הנה הפרשנות הנרמזת:
"כי 'הבאר' - ירמוז לבית המקדש, 'וג' עדרי צאן' - עולי שלושה רגלים, 'כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים' - שמשם היו שואבים רוח הקודש".
ירושלים עיר הנבואה, והעולים אליה יזכו להשראת השכינה.
"'וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן... וְהִשְׁקוּ' - שמשם שואבים רוח הקודש. 'וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן' - מונח לרגל הבא'. או שירמוז 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה' (ישעיה ב, ג) - שנמשלה למים, 'ודבר ה' מירושלים'. 'וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים'- באים 'מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם'" (מלכים א, ח-סה). (רמב"ן)

בשני הרמזים שהביא הרמב"ן מחז"ל, מוזכרת ירושלים, כמקור ההשראה לרוח הקודש ולנבואה - או כמקור לסמכות התורנית הרוחנית העליונה של ישראל, והם הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית, שכל ישראל עולים אליהם לקבל מפיהם את הכרעת ההלכה. וכן הסביר ריה"ל את מעמדו ומעלתו של הארון אשר בקודש הקודשים,
המאציל על ישראל את שני הכוחות המרכזיים הללו:
"פה המקור לשתי החכמות, חכמת התורה שנושאיה הכהנים, וחכמת הא-לוהות שנושאיה הנביאים". (ריה"ל, הכוזרי מאמר ב, כח)

נבואת בלעם
לא רק בהשגת הנבואה של אבי האומה נראו ישראל בעליית הרגלים. אלא גם בנבואת בלעם עמד להתגלם הרצון לפגוע באומה, במרכזי הכוח שלה. גם הוא נפגש בקללתו עם ישראל העולים לרגל. כנראה שרצה לנתק את ישראל ממקורות חיותם. והנה בלעם מוזהר ונרמז על כך בסימנים שעל דרכו, למנוע את הליכתו. הוא מכה את האתון ג' פעמים, כדי להתגבר על המעצורים שבדרך. במדרש (במדרש רבה כ, יד) דרשו חכמינו את הפסוק:
"'וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים' רמזה לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים"!
למה נרמזת מצוות עליית הרגל, יותר משאר המצוות? כנראה שמצווה זו מבטאת את הקשר שבין העם והארץ, ובעלייה זו מתהדק הקשר שביניהם, והיה רצון לפגוע בקשר זה, ועל ידי כך להחליש את האומה.

מעניין הוא פיתוח המדרש בהגות החסידות. נביא את דבריו של ה'שפת אמת' (בלק תרמח):
"ולמה דוקא מצוה זו? אך דהג' רגלים שעלו בנ"י לרגל, היה עדות שהמה מיוחדים לירושת הארץ וביהמ"ק, כדכתיב: 'יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ' - 'בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר'. וכן הוא אומר: 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים' - 'עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל'".

וכך הוא מסביר את נבואת בלעם "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג, ט). היאך הוא רואה את ישראל מן הצורים והגבעות?
"לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בארץ ישראל מיוחד לבני ישראל. וארץ ישראל אשר הנחיל השי"ת לאבותינו ולנו, אינו במקרה רק כשברא את העולם והי' יסוד העולם - א"י וביהמ"ק. כמו כן בני ישראל - יסוד הנפשות. וכל הציור של א"י וביהמ"ק - הוא מכוון לציור של בני ישראל".
למדנו על הזיקה המיוחדת שבין ישראל והארץ, והוא מפרט עוד יותר את העניין, בתיאום המדויק שבין ההרים והגבעות עם הנפשות, עד לפרטי פרטים. והדגיש זאת בספירה המדויקת - ב"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (במדבר כג, ט).
"וכמו שנתן מידה ומנין לעפר הארץ, כדכתיב: 'מִי מָדַד' וכו', 'וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ', כן 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב', ולכל גרגירי עפר מארץ ישראל - מיוחדים נפשות פרטיות מישראל".
מתברר אפוא שהעלייה לרגל מבטאה ומגלה, את הקשר והתיאום שבין העם והארץ, מראשית היצירה.

היבט מוסרי - מסירתה לגבוה
פנינה נפלאה של מו"ר הרב אלימלך בר-שאול זצ"ל בנושא זה, מצאתי בספרו 'מצוה ולב' (עמוד 19).
"כך הורו לנו חכמינו: 'מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה', שנאמר: 'וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ' - כלומר הכתוב 'וְלֹא יַחְמֹד' - הבא בסמיכות למצות ראיה - אינו בגדר הבטחה גרידא, בשביל מי שיש לו קרקע ונכסים, כדי שלא ימנע עצמו מעליה לרגל, מחשש שמא יחבלו זרים ברכושו בימי שהותו בירושלים. אלא אותו כתוב יסוד לעיכובא בחיוב מצות ראיה, ומי שאצלו לא יוכל להתקיים הכתוב ההוא פטור הוא לגמרי מן המצוה. אעפ"י שגם מי שאין לו קרקע יכול 'לראות הדר קדשו ובית שכינתו' ולהודות לה' על כל חסדיו עמו ועם אחרים. והסבר הדבר: מפני ש'לא יחמוד' הוא חלק מהותי מעצם מצות ראיה, מן הראיה עצמה, ולא הבטחה וגם לא תנאי. המצוה היא כהדגשת הכתוב: 'לראות את פני האדון ה'', שהארץ שלו והוא אדון הקרקע. כאמרו 'כי לי הארץ' - היינו לראות בה את אדון אדמתו וכל רכושו ולהרגיש ולהדגיש במוחש את אדנותו של מקום, עד כדי נכונות לעזוב את אדמתו, בבטחון גמור ומוחלט שהאדמה נשארת אז ברשותו ושמירתו של אדונה האמתי אשר עיניו בה תמיד. וביתר העמקה: לא שהתורה דורשת שאדם מישראל יואיל לשכוח ולהפקיר לימים ושבועות את נחלתו, ויהיה בטוח שבכל זאת לא יבואהו נזק, בחינת שלוחי מצוה אינם ניזוקים, תפיסה זו שטחית היא. אלא התורה דורשת מן האדם שימסור לימים ושבועות של העליה לרגל, את חבל נחלתו לרשות בעלים האמתיים, לרשות גבוה. עזיבת האדמה היא ענין שלילי גרידא, ואילו מסירתה היא ענין חיובי גדול, ענין של הכרה עמוקה. ולא רק כדי שיהיה פנוי לעלייה לרגל, אלא מסירתו לגבוה היא עצמה כבר ממצות ראייה".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il