ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קיום מצוות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ה

קיום מצוות

"קול צופייך" – גיליון 313



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

השתוקקות לקיום כל המצוות
פרשתנו פותחת בחשיבות עמל התורה ושמירת המצוות, והשכר העצום המובטח למי שמקימם (וגדול לאין ערוך שכרו של מי שמקיים הכל לשם שמים, ללא כוונה ומטרה לקבל שכר). בפסוק הראשון של הפרשה נאמר "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו,ג). רבנו חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש כתב מ"ב פירושים עמוקים ומאלפים על פסוק זה, ופירושים אלה אינם דרשות בעלמא, אלא יש בהם מוסר ודרכי הנהגות שמהם אנו יכולים לגדול ולהתעלות בתורה ובמצוות. לדוגמא, על הפסוק "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" אומר בעל אוה"ח הקדוש, שזה מלשון ציפייה והשתוקקות לשמור ולקיים את כל המצוות. וכמו שכתוב בפסוק 'ואביו שמר את הדבר' ופרש רש"י (בראשית לז, יא) וז"ל: "שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא". כלומר, למרות שגער יעקב אבינו ביוסף הצדיק בשעה שבא לספר לו את דבר חלומותיו, וזאת כדי שלא יקנאו בו אחיו, אבל הוא "שמר" את הדבר, הוא ציפה והשתוקק לראות מתי יתקיימו החלומות. כך גם כאן, האדם צריך לצפות ולהשתוקק מתי תגיע לידו הזכות והאפשרות לעמול בתורה ובמצוות.

ואומרים חז"ל שחייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב. וכי אדם יכול להגיע למעשי האבות הקדושים? אלא הפשט הוא, שאדם צריך להשתוקק ולצפות מתי באמת יגיעו מעשיו למעשי אבותיו, ועצם הציפייה וההשתוקקות יש בהם מעלה וחשיבות מיוחדת.

גדלותו של בעל אור החיים הקדוש
בביאור הפסוק של 'אם בחוקותי תלכו' כתב רבנו חיים בן עטר זיע"א בעל האור החיים הקדוש מ"ב פירושים מאליפים. ידוע שהאור החיים הקדוש קיבל על עצמו גלות בחייו, ונדד ממקום למקום. באחד ממסעותיו הגיע לנהר הסמבטיון (שמאחוריו נמצאים עשרת השבטים. ועיין למרדכי בתחילת מסכת חולין סי' תקע"א), והמאפיין המיוחד של נהר זה הוא שכל ימות השבוע היה זועף ושוצף וזורק גחלי אש כך שאי אפשר לחצות אותו בשום פנים ואופן, ובשבת היה נח, אלא שבשבת אסור לחצות אותו, כי הוא נהפך לנהר רחב. אוה"ח הקדוש הגיע בערב שבת לנהר והנה הוא שוצף וגועש, והוא אמר שם קדוש וחצה אותו. מאחורי נהר הסמבטיון חיים אנשים שכל חייהם מתנהלים על פי התורה הקדושה וכל משפטיהם על פי דיני התורה, ובראותם שהגיע אדם זר (הם לא ידעו שזהו האור החיים הקדוש ששמו הלך לפניו בכל מקום בעולם), הובילו אותו לפני רב העיר בחשד שהוא עבר את הנהר בשבת שכן אין שום אפשרות לאדם רגיל לעבור אותו ביום חול, והביאו אותו לדין תורה. הרב אמר להם להמתין עד אחרי שבת, ואז יראו מה לעשות עמו, ואותה שבת היתה שבת בחוקותי. והנה בליל שבת עמד הרב לדרוש, ואמר שמשמים גילו לו עשרה פירושים של הגאון הגדול הקדוש וכו' בעל האור החיים הקדוש, והוא יאמר להם שבעה פירושים כי שלשה פירושים נשכחו ממנו. באומרו כך, אמר לו האור החיים הקדוש שהוא יכול לומר לו את שלושת הפירושים החסרים של חיים בן עטר, כי הוא שמע אותם, ולא הוסיף לשמו שום תואר. כעס עליו הרב מאוד ואמר לו שהוא חצוף גדול להזכיר כך את שמו של האור החיים הקדוש ללא תוספת תארים, והזהיר אותו לבל יחזור על חוצפתו. למחרת אחרי תפלת שחרית של שבת קם הרב ואמר לציבור שגילו לו משמים עוד עשרה פירושים של הגאון הקדוש וכו' אור החיים הקדוש (וכל פעם היה מאריך בתארים מאוד), אלא שגם עתה נשכחו ממנו שלושה פירושים ואין הוא זוכר אלא שבעה. וכמו בערב, אמר לו האור החיים הקדוש שהוא מוכן להשלים לו את שלושת הפירושים הנוספים של חיים בן עטר כי הוא שמע אותם. כעס עליו הרב והזהירו שזו הפעם האחרונה שיתבטא כך. אחרי תפלת מנחה שוב קם הרב וסיפר שגילו לו עוד עשרה פירושים אלא שהוא אינו זוכר אלא שבעה, ושוב אמר לו האור החיים הקדוש שהוא ישלים לו את שלושת הפירושים של חיים בן עטר. מייד ציוה הרב לחבוש אותו בבית האסורים במקום חשוך, וכי הוא ידון אותו מייד במוצאי שבת ללא שום דיחוי. והנה במוצ"ש רצה הרב להבדיל, אך בכל פעם שהדליק את הנר לברך עליו, הוא כבה ללא שום סיבה, ולא הבין הרב את פשר העניין. יצא הרב לשאול בשמים מדוע קורה להם כך, ואמרו לו שכל עוד האור החיים הקדוש לא הבדיל הוא לא יוכל להבדיל, וכששאל מה יעשה, אמרו לו שהוא חבוש בבית האסורים. נבהל הרב מאוד והוציאו מבית האסורים אחר בקשת מחילה, ואז בעל 'אור החיים הקדוש' לימדו אל כל מ"ב הפירושים שלו. צא וראה כמה גדולה מעלתו של ה"אור החיים" הקדוש גם במערכות השמים. ואמרו לאותו רב שיאמר לאור החיים שהגלות שקיבל עליו נגמרה, והוא יכול לחזור לירושלים.

אליני סרק לעתיד לבא

כתוב בפרשה (שם, ד) "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". לכאורה יש כאן כפילות, שכן אם הארץ נותנת יבולה, ממילא כלול בזה שעץ השדה יתן פריו? וביאר רש"י, וז"ל: "ועץ השדה - הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות". כלומר הכפילות באה ללמדנו שלעתיד לבוא גם עצי סרק עתידים ליתן פירות. וקשה, מה אכפת לנו אם גם עצי סרק יתנו פירות לעתיד לבא, וכי בגלל זה התורה צריכה להאריך, האם לזה אנו משתוקקים? אלא החידוש בזה הוא שלעתיד לבוא נרויח עוד ברכה, והיא ברכת בורא פרי העץ, שכן ישנה מחלוקת בעניין זה בין הפוסקים אם מברכים על פירות של עצי סרק, ומה מברכים.

הברכה על הסברס - מעניין זה נבעה המחלוקת המפורסמת מה ברכת פרי הסברס, י"א שאין לו דין עץ כיון שלא נועד אלא לשמירה וכדומה, ולכן ברכתו או שהכל או אדמה. כמו כן, כיון שזמן צמיחתו של הפרי הוא בדיוק בשלושת השבועות של בין המצרים, הסתפקו אם ניתן לברך עליו 'שהחיינו'. ולמעשה, דעתנו היא שברכתו בפה"ע, וגם מברכים עליו שהחיינו (ועיין לכה"ח סי' ר"ב משם הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ד ע"א וכן דף כ"ז בענין פרי הנקרא סברס, ועיין לברכ"י סי' ר"ב, ולכה"ח שם ס"ק ו', ולספר 'שמח נפש' הישן דף ס"ו ע"ב).

לעתיד לבא יהיו כולם ת"ח
עוד נראה, שהתורה רמזה על אנשים שהם בגדר 'אילני סרק'. לצערנו, יש יהודים שלא זכו להסתופף בין ספסלי בית המדרש, ולא טעמו טעמה של תורה, והרי הם בגדר 'אילני סרק', בורים ועמי ארצות, אבל התורה מבשרת שלעתיד לבוא כולם יתנו פירות, ויהיה להם חשק רב לשבת וללמוד תורה, ויתעלו למעלה של תלמידי חכמים.

אוכל קמעא ומתברך במעייו
בין ההבטחות שהתורה מבטיחה אם יעמלו ישראל בתורה ויקיימו את מצוותיה היא, שיהיה האוכל מתברך במעיים, ויהיה בטחון בארץ, שנאמר (שם, ה) "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". ומבאר רש"י: "ואכלתם לחמכם לשבע - אוכל קמעא והוא מתברך במעיו". הפשט הוא, כיון שאדם שבע ממילא אינו מרגיש צורך לאכול ומספיק לו לאכול מעט.

הגמרא מביאה מעשה ברב ושמואל שהסבו לאכול וסיימו את סעודתם בשעה שבא אדם שלישי להצטרף אליהם. דעת רב היתה שהוא לא יכול להצטרף עמם לזימון כיון שהם כבר גמרו את סעודתם, ואילו שמואל טען לו שהם עדיין לא גמרו את סעודתם כיון שאילו יביאו לרב מאכל ערֵב ירצה לאכול ממנו למרות שכבר גמר את סעודתו (עיין ברכות מ"ז ע"א). וזהו שהתורה מבטיחה שבשעה שעמלים בתורה, המאכל המועט יהיה כל כך ערב ומשביע, שלא ירצה אדם לאכול מאכל נוסף מרוב שובע ועונג. ופירש רש"י, שמואל חביב עליו ארדליא בקינוח סעודה והן כמהין ופטריות, ולרב היו חביבין גוזלות. ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו. והמשיך רש"י בד"ה מי לא אכלינן, הלכך לא גמרה סעודתו ומצטרף.

רווחא לבסימא שכיח
הגמרא (מגילה ו' ע"ב) מספרת על אביי שהיה יתום מאב ומאם מגיל צעיר ורבה גידלו בביתו (ודרשו שאבי"י הוא ר"ת א'שר ב'ך י'רוחם י'תום). פעם בפורים רצה רבה לשלוח אותו למרי בר מר (אבא שלו - רש"י) להביא לו משלוח מנות, וידע שירחמו עליו וירצו לתת לו לאכול, ולא רצה שיבייש אותו ויאכל יותר מדי, על כן האכיל אותו עד ששבע לפני שיצא לבית ריש גלותא. ולמרות הכל, כשהגיע לבי מרי בר מר, הביאו לו לאכול שישים סוגים שונים של מאכלים בשישים צלחות שונות, ואביי אכל מכל המאכלים שהביאו לו, וגם אמר שאילו היה יכול, היה אוכל גם את הצלחות. וברש"ש הקשה איך אפשר לאכול צלחות ? וענה, שהוא ראה פעם צלחות ממותקות עשויות מסוכר, והבין שזו כוונת אביי. והגמרא מבארת שם שאביי אכל שוב למרות שהיה שבע בגלל שרווחא לבסימא שכיח, כלומר שמאכל מתוק וערב אפשר לאכול גם אם שבע. ודן מטעם " כפין עניא ולא ידע" - העני הוא רעב ובדרך כלל הוא אוכל מעט ולא שבע, וחושב שזה גמר אכילה.

חלב חיטה וצור דבש
אנו אומרים במזמור שיר של יום חמישי, והוא גם מזמור של ראש השנה "ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך" (תהלים פא). פשטם של הדברים הוא שאדם יאכל קמח חיטה ודבש. ולמעשה, הבטחה מיוחדת נאמרה בפסוק זה, לפי שיש אנשים שמטעמי בריאות אינם יכולים לאכול מכל מוצרי החיטה, ויש שאינם יכולים לאכול סוג מסוים של לחם, ויש שנאסר עליהם לאכול מאכלים ממותקים ומוצרים העשויים עם דבש. לזאת מבטיח דוד המלך שיוכל כל אדם לאכול מכל סוגי המאכלים ולא יזיקו לו, יען כי לא יהיו בעיות רפואיות ולא יימצא שום נזק בכל סוגי המאכלים.

אטייל עמכם בגן עדן
הבטחה מופלאה ומיוחדת מייעדת התורה לעמלי התורה כמו שכתוב (שם, יב) "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". ומבאר רש"י: "והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני". כל שנה מחדש אני נדהם מול הרעיון הכתוב כאן, שכן אנו חושבים שהשכר המגיע לעמלי התורה הוא גן עדן בלבד, אלא שכאן התורה אומרת דבר שהוא מעל לכל השגה אנושית, והוא שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטייל עמו בגן עדן, ודי בזה כדי לדרבן ולחזק את האדם להשקיע כל רגע בעמל התורה ובקיום המצוות.

ואולך אתכם קוממיות
עוד התורה מבטיחה לעמלי התורה (שם, יג) "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". ומבאר רש"י וז"ל: "ואולך אתכם קוממיות - שתלכו בקומה זקופה". ולכאורה, הרי מובא בהלכה שאסור לאדם ללכת בקומה זקופה (עיין שו"ע או"ח סי' ב' סעי' ו' ולחונים עליו), אלא צריך ללכת שחוח ועניו? ויש לומר שכל זה אמור באדם שהולך כהרגלו, אבל בשעה שאדם הולך עם הקב"ה יוכל ללכת בקומה זקופה, ובמעמד שכזה אין כל גאווה או ענווה.

אופן הכריעות בתפלה
בתפילת י"ח, כשאומר 'ברוך אתה' - יתכופף עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, וכשאומר את שם ה' - יזדקף, מפני שנאמר "ה' זוקף כפופים" (ועיין שו"ע סי' קי"ג סעי' ו' והחונים עליו).

ואל תתמה שביום הכיפורים בשעה שאומרים "והכהנים והעם" וכו' כורעים ומשתחוים גם בשעה שמזכירים שם ה', שכן היו שם כמה מעלות: שם המפורש, יוצא מפי כהן גדול, בקדושה וטהרה, ועל כן היו כורעים (עיין בפירוש סדר העבודה בשם 'עבודה תמה' דף י"ח ע"ב ודף י"ט ע"א להרה"ג רבי יהושע רפאל בנבנשתי אחי הכנה"ג, עיין שם הגדולים מערכה י', ובשם הגדולים הישן סי' פ"ו).

חומרת מי שמתרחק מן המצוות
התורה אומרת שמי שעמל בתורה זכאי לכל ההבטחות הנ"ל, וכן היא אומרת מה צפוי למי שאינו מקיים את תפקידו כראוי, והיא כופלת את התנאי כתנאי בני גד ובני ראובן, וזהו שכתוב (שם, יד) "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". ומבאר רש"י שמפורטות כאן שבע עברות חמורות, וז"ל: "ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו' הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו. וכו'. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר".

נמצינו למדים שאדם לא יתחכם לעשות רק מצוות מסויימות ולא אחרות, לדוגמא הוא מוכן להבין שמצות צדקה היא מצוה שיש בה עזרה וסיוע לזולת וזה הגיוני וכדומה, אבל מצוות שאין לו בהם הבנה הוא לא יקיים, לכך התורה הזהירה ביותר כנ"ל. וכבר הדגישה התורה בבניית המשכן "ויקחו לי תרומה" לי לשמי, מכאן שצריכים לקיים את כל המצוות לשם שמים רק בגלל שהקב"ה ציוה. גם על עניין אכילת חזיר, אומרת הגמרא שלא יאמר איני אוכל חזיר כי הוא מאוס בעיני, אלא יאמר איני אוכל מפני שכך נצטוינו בתורה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il