ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיטות לימוד | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה דרכי לימוד הדרכות כלליות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ה

שיטות לימוד

"קול צופייך" – גיליון 314



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

דאגת הכלל והפרט של רבי פרידא
הגמרא (עירובין נ"ד ע"ב) דנה בעניין סדר ושיטת הלימוד, ומביאה לדוגמא את המעשה עם רבי פרידא, וז"ל:
"רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר (היה לו תלמיד שלא היה מבין אלא אחרי שהיה שונה לו את תלמודו ארבע מאות פעמים). יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר (פעם אחת באו להזמינו לדבר מצוה [לסדר חופה וקידושין] באמצע לימודם, ולמרות שהמשיכו ללמוד עד שלמד ארבע מאות פעם, לא הבין התלמיד). אמר ליה, האידנא מאי שנא (שאל אותו רבי פרידא מה השתנה היום שלא הבנת למרות שלמדנו ארבע מאות פעם). אמר ליה, מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה - אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא, השתא קאי מר, השתא קאי מר (הסביר לו אותו תלמיד שמאז שבאו להזמינו לדבר מצוה לא הצליח להתרכז, כי כל הזמן היה חושב הנה עכשיו עומד הרב ללכת, והסיח דעתו מן הלימוד). אמר ליה, הב דעתיך ואתני ליך הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני] (לא התייאש רבי פרידא, וביקש מהתלמיד לשוב ולהתיישב וחזר ללמוד אתו עוד ארבע מאות פעם ללא הפסק עד שהבין כבכל יום). נפקא בת קלא ואמרה ליה ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי (יצאה בת קול ושאלה אותו אם הוא מעדיף שיוסיפו לו עבור מעשהו עוד ארבע מאות שנה לחיות, או שמא הוא מעדיף שיזכו כל בני דורו לחיי העולם הבא). אמר, דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי (אמר רבי פרידא, שהוא מעדיף שכל בני דורו יזכו לחיי העולם הבא יחד אתו, יותר מאשר יוסיפו לו עוד ארבע מאות שנה לחיות). אמר להן הקדוש ברוך הוא, תנו לו זו וזו. אמר הקב"ה לממונים שכיון שהוא הוסיף אצילות על אצילותו וגילה שהוא לא רק דואג ליחיד, לאותו תלמיד, אלא הוא גם דואג לכל בני דורו, ומתוך כחות הנפש הכבירים שלו לדאוג לכלל ולפרט ויתר על נוחותו שלו ועל אריכות ימים ושנים מתנת שמים, על כן יקבל גם אריכות ימים וגם יזכה את כל בני דורו (שנמשכו עוד ארבע מאות שנה כימי חיותו) לחיי העולם הבא [ומכל מקום יש לדעת ששיטת לימודו של רבי פרידא לא שייכת לפי הצורך אלא אצל מורה פרטי, כמו שרבי פרידא היה בעצמו מורה פרטי, אבל אין לעשות כן בפני כיתה שלמה, שאין "לבטל" את כל התלמידים עד שישנן ככל הצורך לכל תלמיד ותלמיד].

עלייה לקבר אשתו הראשונה

הגמרא אומרת (סנהדרין קד ע"א):
"זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים, וכתיב בה זאת ועוד אחרת (זקנו של רבי פרידא מצא גולגולת שחרות עליה "זאת ועוד אחרת" שהייתה זרוקה בשערי ירושלים). קברה ולא איקברא, קברה ולא איקברא (ניסה לקבור אותה, וכל פעם שקבר אותה חזרה וצצה מהאדמה ולא נקברה), אמר גולגלתו של יהויקים היא, דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך. אמר, מלכא הוא, ולא איכשר לזלזולי ביה (אמר כיון שסוף סוף הוא מלך ולא יתכן שכך תהיה גולגלתו מזולזלת). כרכה בשיראי, ואותבה בסיפתא (עטף אותה במטפחת שהייתה עמו, ונטל אותה לביתו על מנת להביאה לקבורה באופן שלא תצא שוב מהאדמה, ובהגיעו לביתו הניח אותה בארון ויצא, ולא סיפר כלום לאשתו מאותו העניין). חזיתא דביתהו, סברא, הא דאיתתא קמייתא הוה, דהא לא קא מנשי לה (ראתה זאת אשתו ואמרה כנראה זו הגולגולת של אשתו הראשונה שנפטרה, והוא עדיין זוכר אותה ואפילו מביא אותה לבית). שגרא תנורא וקלתה (הדליקה את התנור וזרקה לתוכו את הגולגולת ונשרפה הגולגולת באש). היינו דכתיב זאת ועוד אחרת (כשחזר בעלה הביתה וספרה לו את המעשה, אמר, עתה מובן מדוע כתוב על הגולגולת "זאת ועוד אחרת", על שם העתיד להיעשות בה, גם לא להיקבר וגם להישרף).

מהמעשה הנ"ל עלינו ללמוד שהעולם אינו הפקר, והכל מונהג בהשגחה מסוף העולם ועד סופו, ולכל דבר יש תכלית וסיבה, והכל מאתו יתברך שמו ויתעלה. נ"מ למעשה למדנו מכאן, שאדם של"ע נפטרה אשתו ונשא אשה אחרת, לא יעלה לקברה של אשתו הראשונה (ואפילו עם בניו) בידיעתה של אשתו השניה שכן היא עלולה לקנאות ודבר זה מעיב ומקלקל מאוד את שלום הבית. ומכל מקום, יכול הוא לעלות בצנעא ובלי ידיעתה (עיין שו"ע יו"ד סי' שפ"ה סעי' ב').

שיטת הסיכום לזיכרון
עוד דנה הגמרא (שם) בעניין צורת ושיטת הלימוד, שצריך לסדר ולעשות סימנים ללימוד, כדי שיהיה חרוט בזכרונו ולא ישכח את מה שלמד. וז"ל:
"אמר רב חסדא, אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר שימה בפיהם, אל תקרי שימה אלא סימנה",

והגמרא מביאה לכך פסוקים שונים עיי"ש. בזמנם, למדו תורה בעל פה ולא היו הדברים מסודרים וכתובים בספר כמו בימינו שבגלל "עת לעשות לה" ששוכחים את הלימוד, "הפרו תורתך" והתירו לכותבה, ועל כן היו חייבים לעשות סימנים ללימודם שיהיה שגור בפיהם, ויוכלו לדעת את ההלכה ואת המעשה אשר יעשון.

שינון הלכה - ארבע פעמים
הגמרא (שם) דנה בעניין השינון של כל הלכה והלכה שצריכים ללמוד אותה ארבע פעמים, וז"ל:
"תנו רבנן, כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו (הרי פעם אחת). נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן (הרי שתי פעמים). נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן (הרי שלושה פעמים). נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן (הרי ארבעה פעמים). נמצאו ביד אהרן ארבעה, וכו', נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר, חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים" עכ"ל הגמרא.

בספר 'מדרש שמואל' על מסכת אבות (לרבי שמואל אוזידא שהיה בתקופתו של האר"י הקדוש) הקשה על הגמרא הנ"ל, הרי המשנה באבות אומרת "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו", משמע שמשה רבנו מסר את התורה גם לסנהדרין וגם לכל ישראל? אלא שבתורה יש ארבעה חלקים שונים, יש פשט, רמז, דרש וסוד. אדם שרוצה לדעת הלכה יכול לפתוח שו"ע והוא מייד יודע כיצד לנהוג. ויש עוד רובד בלימוד התורה וזה נקרא שלומד דבר מתוך דבר. ובאמת חלק זה של לימוד התורה אדם אינו יכול לעשותו לבדו, אלא אם כן קיבל כללים מרבו, כגון קל וחומר, גזרה שוה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, וכד', אבל התעמקות והבנה בעומקה של הלכה אדם יכול להתעמק ולהבין בכחות עצמו.

הוו מתונים בדין
המשנה באבות (פ"א משנה א') אומרת "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", ולכאורה למה נקט התנא דין שאינו שייך אלא לאלו שמשמשים כרבנים, וכי כל ישראל דיינים, ובדרגה שיכולים להעמיד תלמידים? אלא מבאר הרב בעל 'מדרש שמואל' זצ"ל שהמשנה פונה לכל אחד ואחד מישראל, וכוונת הדברים היא שאדם צריך להיות מתון עם חברו ולא ימהר לדונו לכף חובה, אלא ידון אותו לכף זכות. ואם יתנהג כך, ילמדו ממנו אחרים ויקחו ממנו דוגמא אישית, וכך נאה ויאה לעשות.

ועשו סייג לתורה
על דברי המשנה "ועשו סייג לתורה" מבאר בעל ה"מדרש שמואל" זצ"ל שהכוונה לכך שכל אדם צריך לעשות סייגים אישיים לעצמו בעבודת בוראו יתברך. גם בעניין ההלכות צריך לדעת להבחין בין סייג שעושים לשם חומרא לבין הלכה פסוקה, ולא יהפוך בין הדברים. לדוגמא, בערב פסח אסור לאכול חמץ משעה ששוחטים קרבן פסח, ובאו חכמים ועשו סייג לסייג והקדימו בשעה או שעתיים את זמן האיסור, וכל כיוצא בזה. מטרת הסייג הוא לגדור את עצמו שלא יעבור את אותה הגדר ולא ייכשל. הא למה זה דומה? לאדם שאשתו שלחה אותו לקנות סלק, וקשר גומי על ידו כדי לעשות לעצמו סימן ותזכורת שלא ישכח לקנותו. והנה אם יפגשהו אדם וישאל אותו מה זה על ידך, יאמר לו שזה סלק. וברור הדבר שאין כוונתו לומר שזה עצמו סלק, אלא שזה תזכורת כדי שלא ישכח לקנות את הסלק. וכיון שכך, כל אדם יעשה לעצמו סייגים וגדרים לפי עניינו, אם יודע בעצמו שהוא עלול להכשל באותו עניין. דוגמא נוספת, לעיתים אדם קם באמצע הלילה לנוחיות והוא רדום ולא שם לב לכל מעשיו, וקורה שבליל שבת בלי משים הוא מדליק את האור בחדר הנוחיות. אדם זה, ביודעו שהוא עלול שוב להכשל ולהדליק את החשמל, צריך להדביק את מתג החשמל בפלסטר, באופן שלא ייכשל שוב.

יששכר וזבולון
עוד מבאר הרב מדרש שמואל זצ"ל על דברי המשנה "והעמידו תלמידים הרבה", המשנה נקטטה לשון "והעמידו" ולא נקטה בלשון "ולמדו" תלמידים הרבה, מכאן פניה לעשירים שלא זכו לשבת באהלה של תורה, שעליהם "להעמיד" תלמידים על ידי שיסייעו להם ויהיו "תמכין דאורייתא" ובשותפות זו תזקף לזכותם לימודם של התלמידים שהם מסייעים להם. ועוד כותב שם, וכולל באזהרה שאם מלמדו ומפרנסו אין קץ לשכרו כמו שכתוב 'שמח זבולון בצאתך"' ואפילו בצאתך לפרקמטיא ולא יודע ימים ורוחות מה שיכול לקרות, על זה אומר שאפילו בצאתו, זכות תורת יששכר אחיו שהיה מפרנסו מגן עליו. הגמרא בסוטה אומרת (דף כ"א ע"א):
"מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו הלל עסק בתורה שבנא עבד עיסקא לסוף א"ל תא נערוב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וגו':

בזמן שהלל הלך ללמוד תורה, יצאו אחיו לפרקמטיא והתעשרו, והוא היה עני מרוד, אבל כשנעשה גדול באו אחיו והציעו לו ממון ובלבד שיעשה עמם עסקת יששכר וזבולון. אמר להם "אם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו" ולא קיבל מהם. הסכם יששכר וזבולון זה דווקא כשמראש מוסכם העניין ביניהם, היינו, אם מתחילה עוזר ותומך שילמד תורה זה דין שותפות של יששכר וזבולון, אבל לאחר שלמד תורה זה כמו "מכר", ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.

ויגע בכף ירכו - בתמכין דאורייתא
כתוב "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו" וכו' (בראשית לב, כה-כו). כשנאבק יעקב אבינו עם המלאך, שרו של עשו, אומר לו המלאך "שלחני כי עלה השחר", ואני צריך לומר שירה לפני הקב"ה. אמר לו יעקב אבינו "לא אשלחך כי אם ברכתני". אומר הזהר הקדוש, באותו יום שנלחם שרו של עשו עם יעקב, היה התור שלו לומר שירה לפני הקב"ה, וכיון שהרגיש עצמו מכובד אמר, היום אוכל להלחם עם יעקב אבינו, וכשראה כי לא יוכל לו - והוא לא יוכל לפגוע בלומדי התורה, אז החליט לפגוע בכף ירכו - בתמכין דאורייתא, במי שתומך בלומדי התורה. ואמרו המפרשים, גם לאחר שבירך המלאך את יעקב אבינו, לא הרפה ממנו יעקב, עד שבעל כרחו הודה לו המלאך על הברכות שבירכו אביו יצחק.

יהושע כלבנה ומשה כחמה
עוד מבאר הרב שם, שיהושע נבחר להיות מנהיגם של ישראל, כי הוא היה כמו לבנה, וכמו שהלבנה מקבלת את עוצמתה ואת אורה מהחמה והחמה מאתו יתברך, כך משה רבנו קיבל את כחו ואת קדושתו ואת תורתו מהקב"ה והיה כמו חמה, ויהושע היה כמו לבנה שקיבל ממנו.

שמש בגבעון דום
כשיהושע העמיד את השמש בגבעון, היה זה בערב שבת, ולא רצה לחלל את השבת הראשונה שנכנסו לארץ, במלחמה. ודנו המפרשים מה היה היום שאחריו האם המשיך כמו חלוקת ימי בראשית או שמא היה המשך של אותו היום שהעמיד את השמש. ובשעה שאמר יהושע לשמש שתעמוד היא לא רצתה לשמוע לו, ואז אמר לה יהושע, הסבא שלי יוסף הצדיק כבר חלם שהשמש והירח השתחוו לו, ואם כן עליך לשמוע בקולי.

הלומד על מנת ללמד
המשנה באבות אומרת (פ"ד משנה ה'): "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, הלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". והנה גירסת רש"י היא שהלומד על מנת ללמוד "אין" מספיקין בידו ללמוד וללמד, כי מי שלומד שלא על מנת לעשות אלא לעשות מהתורה קרדום לחפור בה ולהתגדל ולהתפאר בה גרידא, לא די שלא מגיע לו שכר על זה אלא עוד נעשית לו סם המוות ויורש גיהינם. גם הרמב"ם מביא את הגירסא הזו. אבל הגירסא היא כמו זו שלפנינו, שמי שלומד על מנת ללמד, יש לו סייעתא דשמיא ללמד אבל לא יגיע למצב של "לשמור ולעשות" אלא אם כן לומד על מנת כן.

הלומד על מנת לעשות
רבנו יונה די גירונדי (המכונה "רבנו יונה החסיד" משום התנגד לדרכו של הרמב"ם, כי הוא טען שהיא דרך של פילוסופיה, אבל לבסוף הסכים עמו כי ראה שהצליח הרמב"ם בחכמתו להשיב לב הרבה מעם ישראל לאביהם שבשמים, ודרכו הייתה "מיישרת" דעתם של בני האדם. ומשום כך כתב את ספרו "שערי תשובה" שכל כולו עוסק בדרכי התשובה, והתקבל בכל העם כולו, וזה היה תשובה על מה שדיבר נגד הרמב"ם) כותב בפירושו לאבות שכל הלומד על מנת ללמד ולא על מנת לשמור ולעשות, אין שום חשיבות בלימודו ואינו מקבל שכר. וביאור הדברים הוא שאדם צריך באמת לטרוח ולהבין את יסוד ואמתת המצוה, וללמוד ולפלפל בה, ולפעמים דורש הדבר עמל של כמה ימים ואפילו כמה שנים כדי להשיג ולו דבר קטן לאמיתו, ולנהוג עצמו על פי האמת, והרי זה הנקרא הלומד על מנת לעשות, שכל עיקר מחשבתו אינה אלא להגיע לכלל מעשה. לדוגמא, אדם שלומד הלכות נטילת ידיים, יש בהלכה זו כמה סעיפים, יש נט"י של בוקר ויש לפני אכילה, ויש לאחר שיצא מהנוחיות וכדומה, ולכל נטילה ונטילה צורה שונה והלכה שונה. יש לפעמים שאדם יכול לטול ידיו על ידי שמקנח ידיו במפה או בכל מידי דמנקי, לפעמים במגבת, לפעמים אף בעפר, ופעמים שצורת נטילה אחת לא מועילה לשניה, וכגון נטילת ידיים שחרית שחמורה ביותר ולא תועיל אלא אם כן יטול ידיו לסירוגין דווקא. עוד חמורה נטילת ידיים שחרית שהוא לא יכול ליטול מידו של מי שלא נטל ידיו, לדוגמא בגד נקי מידי אשתו שקמה לכבודו בבוקר מוקדם, אלא תניח מידה והוא יקח מהיכן שהניחה. הרי פרטים קטנים שערכם חשוב עד מאוד.

ראש המשכילים היה שמו מנדלסון, והוא היה רשע גדול, וחינך את תלמידיו נגד התורה. ומסופר, שבא אליו אדם אחד וביקש ממנו להיות תלמידו. אמר לו מנדלסון, אתה צריך לקבל על עצמך לא להניח תפילין בבקר וכן לא להתפלל. אמר לו אותו אדם, הכיצד אעשה זאת הרי אני רגיל לקיים מצוות אלו. אמר לו מנדלסון, אל תיטול את ידיך כשאתה קם בבקר, ואז ידיך יהיו טמאות כל הזמן, ותלך בדרך הטומאה, ואז לא תרצה לקיים מצוות. וזו הרשעות שהייתה ליוונים, שנכנסו להיכל וטמאו את כל השמנים, לא כתוב ששברו והרסו, אלא טמאו, כי כל רצונם היה להכניס טומאה לעם ישראל, שיקיימו מצוות בהתחלה מתוך טומאה, ואח"כ יבטלו את המצוות.

לשבט לוי אין חלק ונחלה באר"י
אומר הרמב"ם (פי"ג מהלכות שמיטה ויובל הל' י'): "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ, וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה, לוקה. ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו".

ובהלכה י"א (שם) כתב:
"יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל".

ועוד הוסיף (שם הל' י"ב): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך". וכתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז) - שבט לוי והכהנים מובדלים, והם עוסקים בתורה ומלמדים תורה לאחרים, וכל מי שרוצה לשאול שאלה יבא אליהם וישאל.

ריש לקיש
ריש לקיש היה ראש השודדים, אך חזר בתשובה. והגמרא (ירושלמי) מספרת שפעם אחת הוא ישב לפני רבי יוחנן וראה שהוא עצוב, וכששאלו לפשר הדבר, אמר לו ר"י, כל האיברים תלויין בלב, והלב תלוי בכיס, ולפני כמה רגעים גנבו לי את כיס המעות שלי, ולכן איני מרוכז בלימוד. מיד רץ ריש לקיש אחרי הגנבים, וכיון שהם ידעו שהוא היה ראש השודדים, חששו מפניו והחזירו לו מיד את הגנבה. חזר ר"ל והביא לר"י את כיס המעות. ואומרים חז"ל ביום שנפטר ריש לקיש, נפטרו גם השודדים שלו. וכשהם הגיעו לשמים, הם ראו שמלאכי השרת מקבלים את פניו של ר"ל, וחשבו שגם אותם יקבלו כך, אך הנה לפתע באו מלאכי חבלה וחצצו בין ריש לקיש לשודדים. אמרו השודדים למלאכים, זה הרבי שלנו, ואנחנו למדנו ממנו כיצד לגנוב ולשדוד. אמרו המלאכים, ר"ל חזר בתשובה. אמרו השודדים, גם אנחנו נחזור בתשובה. אמרו להם המלאכים, כאן בשמים אין כבר אפשרות לחזור בתשובה, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

מעלת בני הישיבות
ואומר הרמב"ם (שם הל' י"ג):
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

אצל הרמב"ם אין ניסים, וכל דבריו הם בדרך השכל, והוא אומר, אם אדם ילמד תורה הוא יתקדש קדש קדשים, ויזכה לכל צרכיו בעוה"ז כמו שזכו הכהנים והלויים.

וישנה חשיבות גדולה לתמוך בלומדי תורה, ואם אדם רוצה לעשות צדקה יעשה זאת עם עמלי תורה. ועל זה נאמר "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך". גם זבולון למד תורה, אבל יששכר למד תורה במשך כל היום, וזבולון קבע עיתים לתורה.

ואומר הרב בעל הבא"ח, אדם אינו יכול ללמוד עשרים וארבע שעות, שהרי הוא צריך לישון ולאכול וכו'. אבל אם למשל בשעה שנוטל ידיו או בשעה שאוכל חושב מה יברך, ומה הדין אם שותה מים באמצע סעודה האם יברך או לא, וכן אם נמצא בסעודת שבת הוא מכוון שאכילתו תהיה לכבוד שבת וכדו', אזי הוא תמיד עוסק בתורה, ונחשב לו כאילו כל היום הוא לומד.

מבנה ספרי הרמב"ם
כל ספר מספרי הרמב"ם פותח בפסוק, למשל ספר ההפלאה פותח בפסוק "נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני", ספר זרעים פותח בפסוק "תהי ידך לעזרני כי פיקודיך בחרתי" וכו'. הרמב"ם בחר דווקא בפסוקים אלו כי כל פסוק מבאר לנו את תוכן דבריו. וכן מכיון שהוא רצה לחבר את התורה עם משנה תורה. דרכו של הרמב"ם למנות לפני כל חלק את ההלכות הנידונות בו. לעיתים הוא מונה הלכה אחת וכותב עליה באורך, ולעיתים הוא מונה כמה הלכות הנידונות באותו סדר, למשל בפתיחה לסדר זרעים הוא כותב שיש בסדר זה, הלכות כלאים, מתנות עניים, תרומות, מעשרות, מעשר שני, נטע רבעי, ביכורים, מתנות כהונה שבגבולים, ביכורים, שמיטה ויובל.

וידוע שהרמב"ם היה מסודר מאד ובכל ספריו ניתן לראות זאת, והוא לא השמיט שום הלכה, וכתב הן את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, והן את ההלכות שאינן נוהגות בזה"ז. מרן בשולחן ערוך הביא רק את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, והוא לא כתב את הלכות שביעית באופן מסודר, אלא הזכירם בכמה מקומות, והטעם לכך הוא מפני שבזמנו כל החקלאים היו גויים ולכן הלכות אלו לא נצרכו ליהודים.

הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה
מובא בספר 'מגיד מישרים', שפעם אחת מרן הבית יוסף ישב לאכול והאוכל היה טפל, והוא ביקש מאשתו שתביא פלפל שחור, אך כיון שלא היה בנמצא, היא הביאה לו שום אחד. אכל מרן הב"י חצי שום עם האוכל, ונשאר לו חצי שום, וכיון ששום או בצל חתוכים שעבר עליהם לילה אסורים באכילה, אלא אם כן יתן עליו פתיתי לחם או מעט שמן (ועיין נידה דף י"ז, וכה"ח סי' קט"ז וס"ק צ"ב), חס עליו מרן הב"י ואכלו כדי שלא לזורקו. ובא אליו המלאך המגיד והוכיח אותו ואמר לו "אתה בעל תאווה שאכלת חצי שום". וצריך לדעת שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, וברור שאנחנו במדרגתנו לא נענש על אכילת חצי שום. אם האדם עושה סייג לעצמו, זו מעלה חשובה מאד. וכתוב "רוח איש יכלכל מחלהו" (משלי יח, יד) - אדם שמכיר את מחלתו, הוא יודע גם כיצד לכלכל צעדיו.

שלא ראו קורות ביתי שערות ראשי
כתוב במדרש (ילקוט שמעוני ויקרא פרק י')
"מעשה בשמעון בן קמחא שיצא לדבר עם מלך הערביים ונתזה צינורא של רוק מפיו על בגדיו וטמאהו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה, אותו היום ראתה אמן שני בניה כהנים גדולים. אמרו ז' בנים היו לקמחא וכולן שמשו בכהונה גודלה, נכנסו חכמים אצלה אמרו לה מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם כך יבא עלי אם ראו קרות ביתי שערות ראשי מימי. אמרו כל קמחיים קמח, וקמחא דקמחית סולת, וקראו עליה את הפסוק הזה כל כבודה בת מלך פנימה" וגו' (מעשה זה מובא גם ביומא דף מ"ז ע"א בשינוי לשון).

חכמות נשים בנתה ביתה
שלמה המלך ע"ה כותב במשלי (יד, א) "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ". אומרים חז"ל: חכמת נשים בנתה ביתה - זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידה תהרסנו - זו אשתו של קרח. אשתו של און בן פלת, שהיה מראשי הסנהדרין, מנעה ממנו להגרר אחרי מחלוקתו של קרח, בזה שישבה על פתח אוהלה וסירקה את שער ראשה, וכשראוה אנשי קרח ברחו משם, כי היו רוצים להראות את צדקותם בפרהסיא. אשתו של און בן פלת טענה לבעלה מה לו ולמחלוקת זו, והרי בכל מקרה קרח יהיה מעליו ומה לו ולזה? אמר לה און, שיש בינו לקרח הסכם של רוטציה, והוא יקבל את התפקיד הרם בתורו, והיא תהיה אשת הנשיא. כששמעה זאת אמרה לו, אם כך הרי שצריך לעשות משתה, והשקתה אותו יין עד שהשתכר ונרדם.

שער מכוסה מביא לכהונה
ויש להבין מדוע אשתו של און בן פלת הבריחה את ראשי בעלי המחלוקת על ידי שסירקה שערה בפתח ביתה, והלוא יכלה למנוע מהם מלהכנס לבית על ידי נעילת הדלת וכדומה? ויש לבאר על פי המסופר בגמרא לעיל על קמחית (כך שמה) ששבעת בניה שמשו בכהונה גדולה והעידה על עצמה שזכתה לכך משום שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה (עיין יומא דף מ"ז ע"א). אמרה אשתו של און לבעלה, קמחית זכתה לכהונה גדולה בגלל שקורות ביתה לא ראו את שערות ראשה, והנה אני מגלה את שערות ראשי לעין כל, ובגלל זה לעולם לא תזכה לכהונה.

חוסר צניעות - גורם לעניות
היה אדם אחד מסכן חסר מזל, ובכל דבר שניסה לעשות, הפסיד. יום אחד הוא בא ובכה בדמעות שליש וביקש שאתן לו עצה. אמרתי לו, היום למדתי במסכת נדרים, והר"ן שם אומר כל מי שמברך ברכה לבטלה וכל מי שמזכיר שם שמים לבטלה בא לידי עוני (עיין נדרים דף ס"ד להר"ן שם), ושאלתי אותו, שמא אתה מברך מול אשתך והיא לבושה שלא בצניעות. והוא אמר לי, כן, אך אם אומר לה להתלבש בצניעות היא לא תקבל. אמרתי לו, תגיד לה שאם היא תתלבש בצניעות זו סגולה לעושר, ואם לא זה מביא עניות. ואכן הוא הלך ואמר לה, והיא כסתה ראשה והתלבשה צנוע, ומאז התהפך מזלו לטובה. אך כמובן שלבוש צנוע זה מהדין, ולא מדין סגולה. ולכן אסור לברך כנגד נשים שלבושות שלא בצניעות, ואם בירך ברכותיו לבטלה. ואם באה אורחת לביתו ואין לה דרך ארץ והיא לבושה שלא בצניעות, והוא רוצה לקדש או לברך - יניח את הסידור מול עיניו ויקדש, או יעצום עיניו.

יום אחד הייתי על קברו של מו"ר אבי ואני רואה שבאים אנשים ומנשקים את קבר הרש"ש (שנמצא בסמוך לקבר אבי) וגם מצויות שם נשים שלבושות שלא בצניעות, וכשהם נגשו לנשק גם את קברו של אבי, אמרתי להם זה קבר של צדיק ומי שאינה לבושה בצניעות שלא תגע בקבר. ואז אחת הנשים אמרה שאמא שלה הייתה תמיד אומרת לה שכשבאים לקברי צדיקים יש ללבוש כיסוי ראש, והיא הוציאה מתוך התיק שלה צעיף וכסתה ראשה. אמרתי לה אי אפשר רק לכסות את הראש, והידיים נשארות מגולות.

ואני רגיל לספר, בין הקבר של מו"ר אבי לקברו של הרש"ש ישנו מקום צר. ופעם אחת בא אדם אחד ורצה לקנות קבר על יד מו"ר אבי זצוק"ל בהר הזיתים. וכשבאתי לשם אני רואה את אנשי החברה קדישא דנים עם הקונה על המכירה במחיר גבוה. ואמרתי לעצמי, קונה זה שבא מחו"ל מי יודע אם הוא שומר שבת ואוכל בכשרות, ורציתי להעיר לו הערות אך חששתי מהחברה קדישא, וכן מהגבאים של אחת הישיבות שהיו שם ולא רציתי להתווכח. והנה ראיתי אדם אחד שנוסע ברכבו ושאלתי אותו אם הוא נוסע לכיוון העיר ואמר לי כן, ובקשתי ממנו שימתין קמעא ואני אצטרף אליו לנסיעה. המתין אותו אדם ואני הלכתי לכיוון אנשי החברה קדישא והקונה, וצעקתי 'מסכן מי שיקבר בקבר הזה' ומיד עליתי ונסעתי משם. הלכו הקונים ואנשי ח"ק לרב גדול וחשוב שהיה מנהל ת"ת 'מגן דוד' והיה חסידא קדישא ופרישא הרה"ג ר' נתן סלים זצ"ל, וספרו לו את המעשה שבא אחד וצעק עליהם ותיארו לו אותי, אמר להם חכם נתן היה זה הרב מרדכי אליהו. והוא התקשר אלי ושאל אותי: היית היום בבית הקברות? אמרתי לו הן, האם צעקת שם כך וכך? אמרתי לו הן. וכששאל לפשר העניין אמרתי לו האם אותו קונה יודע מה זה תיקון חצות, ותענית ארבעים יום מאלול עד יוה"כ, או יודע מה זה קבלה?! וכי אדם כזה יקבר ליד מו"ר אבי, הרי אם הוא יקבר לידו יבואו אליו בשמים בטענות. אותו אדם היה בביתו של הרב הנ"ל ואמר 'וכי נמות ולא נגמור', ואני עניתי לו הוא ימות ורק יתחילו לעשות איתו חשבון. אמר חכם נתן לקונה: תמצא לך מקום אחר.

ובחרת בחיים
אנו נמצאים בימי הספירה שהם הכנה וטהרה ללימוד התורה. ואי אפשר להיטהר בלי לימוד תורה, כמו שאשה אינה יכולה לספור שבעה נקיים בלי טבילה במקווה. ולכן אדם צריך לקבוע עיתים לתורה, והיא זו שמזככת ומטהרת את הנשמה והגוף של האדם. ואל יאמר אדם, אני לא חכם ולא רב, ומי אני שאלמד תורה, אלא ידע שהתורה נתנה לכלל עם ישראל - "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ובפרט בימים אלו יש לקבוע עיתים לתורה - "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". ועל פסוק זה אמרו במדרש: שהיה חלוקה של איזה דבר ורצו לעשות גורל, ובא אדם אחד וכיון את חברו לקלפי הטובה - אך זה לא גורל. ואעפ"כ הקב"ה תומך בנו לגורל הטוב, וכן הוא אומר לאדם שניצבות לפניו שתי דרכים, והוא מייעץ לו - "ובחרת בחיים". הקב"ה רוצה לעזור לאדם, אך כל זה בתנאי שהאדם עושה השתדלות מצידו, אבל אם אינו עושה כלום, ואין אתערותא דלתתא, אז גם אין אתערותא דלעילא.
הרה"ג חכם שמעון אגסי זצ"ל
והגמרא בברכות אומרת (דף ל"ב ע"ב):
"תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת, וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".


חכם שמעון אגסי זצ"ל היה גאון עצום והיו אומרים עליו שהוא שני לבן איש חי (והבא"ח היה קוראו מהרש"א ר"ת מורנו הרב רבי שמעון אגסי). והוא היה ידיד של המקובל האלוקי הרה"ג חכם יהודה פתיה בעל 'מנחת יהודה'. וכשהיו צרות לחכם שמעון אגסי, הראה לו הרב יהודה פתיה מדוע אירעו לו דברים אלו. לפרנסתו הוא היה מזמין מלונדון סבון "כחול" (שהיו שמים בזמנם בכביסה לבנה), ומוכר אותו בחנותו. ומנהגו בכל יום היה ללמוד לאחר התפילה במשך שעה עם תלמידיו, ורק אח"כ היה פותח את חנותו למשך שעתיים, ושוב חוזר ללימודו עד הערב. והנה גוי אחד שהיה לו חנות מולו ראה שהוא מרוויח הרבה מאותם שעתיים שהוא עובד, ואמר בליבו אלך ואזמין מלונדון סבון כזה ואמכור גם בשעות שהחנות של חכם שמעון אגסי סגורה, וכן עשה, ולא עוד אלא שמכר בחצי מחיר, וכולם החלו לקנות רק אצלו. משראה חכם שמעון שאף אחד לא קונה אצלו, אמר ב"ה, וחזר ללמוד תורה בבית המדרש. למחרת בא חכם שמעון לחנותו והנה הוא רואה המולה גדולה ומשטרה ליד החנות של אותו גוי. והתברר שהסבון שהוא סיפק הרס את הבגדים הלבנים וצבע רק חצי בגד בכחול. אותו גוי היה מופתע, וכשהביאוהו לפני השופט טען שסחורתו היא כמו של חכם שמעון אגסי ואין סיבה שכך יקרה. שלח השופט שוטר שיקנה מחכם שמעון אגסי סבון, והכניס את מטפחתו הלבנה לתוך המים ולא קרה כלום. ואח"כ הכניס לקערה עם סבון של הגוי והנה כל המטפחת כחולה ומלוכלכת, וחייבו השופט. פנה הגוי ואמר: ומה אעשה בכל הסחורה ? אמר לו השופט אני אדאג שחכם שמעון יקנה ממך את הסבונים, וכך היה חכם שמעון קנה את הכל ובמחיר מוזל. ולא לחינם אמרו חז"ל "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" (ברכות ל"ה ע"ב).

בהקדמה של ספרו 'בני אהרן' (פירוש לשער הגלגולים) כותב הרה"ג שמעון אגסי שהיה לו בן שנפטר בצעירותו, ושם הוא מתאר את בנו שהיה ת"ח מופלא, ומת ביום חופתו והניח אחריו אשה שהייתה מאורסת לו בטבעת (קידושין). לאחר ה'שבעה' אמר לאשת בנו, יש לי בן (חכם עזרא ציון אגסי), ואם תרצי תמתיני לו עד שיהיה בן שלש עשרה ויום אחד, והיא הסכימה. כשהגיע הילד לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד, שאל חכם שמעון אגסי את אותה בחורה אם היא רוצה יבום או חליצה, ואמרה לה מה שתקבע מקובל עלי. והוא שאל את הבן לדעתו, ואמר לו הבן אם תבטיח לי שיהיו לי בנים ממנה אני מוכן לייבם אותה, וכן היה. את כל המעשה הזה קראתי בהקדמה לספר שער הגלגולים. ופעם אמרו לי שאותו אדם גר ליד במקום פלוני והלכתי אליו, שמא יוסיף לי פרט נוסף על הסיפור, וישבנו ודיברנו בדברי תורה ושאלתי אותו אם אשתו שייבם אותה עדיין חיה. ואז הוא קרא בקול "עג'וז (זקנה) לא תעשי לחכם מרדכי קפה?" אני בתחילה לא ראיתי שום זקנה, ופתאום נבהלתי כי ראיתי בפינת החדר דמות מתרוממת, ומשם יצאה אשה אחת זקנה והלכה להכין קפה, ואז הוא אמר לי אתה רואה, זו הברכה של חכם שמעון אגסי ע"ה.

אם אדם לומד רמב"ם, הרמב"ם עומד מעל ראשו, ואם לומד בדברי רשב"י, רשב"י עומד מעל ראשו. אך יזהר לדייק במה שאמרו, ולא יבאר בדרך שאינה נכונה. למשל, רשב"י אומר אין מוקצה בשבת אלא רק גרוגרות וצימוקים בלבד. ואם אדם מפרש שאין כלל דיני מוקצה אינו צודק, ובפרט שלדעת השו"ע מוקצה ביו"ט חמור משבת (עיין שו"ע או"ח סי' תצ"ה סעי' ד' וסברת הרמ"א שם, וכה"ח ומש"ב שם). ויש מסבירים בדרך רמז, אסור לאדם להתיאש ואף שיהיה מרוחק מתורה ומצוות, והקב"ה מקרב רחוקים ורשב"י מזכה לחייביא, ואין מוקצה באדם המרוחק מהקב"ה, אלא אם האדם מרחיק את עצמו.

כידוע, רשב"י ע"ה היה מאוהבי ארץ ישראל השלמה ולא היה רוצה לתת חלק אחד לאומות העולם. וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, וזכות רשב"י ואלעזר בנו, וזכות כל התנאים והאמוראים תעמוד לנו, והקב"ה יזכנו לשבת בארצנו בהשקט ובטח ושאנן ואין מחריד, ונזכה לראות בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il