ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עיצוב הייחוד היהודי | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים ביכורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשל"ב

עיצוב הייחוד היהודי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

יום מתן תורה הריהו לכל הדעות - התאריך החשוב ביותר בכל תולדותיו הארוכות של עם ישראל. אף-על-פי שההיסטוריה היהודית משופעת בתאריכים גדולים, מהם ימי זיכרון של גאולה וישועה, מהם ימי אבל על חורבן ומפלה, הרי כל התאריכים הללו כולם מתגמדים לעומת המאורע המרכזי הזה - מתן תורה.

ודאי, יציאת מצרים היא תחילת היות עם ישראל לעם, כיבוש הארץ בידי יהושע הוא מציאת מולדת לעם, הקמת ממלכת דוד ובנין המקדש - יצירת תבנית ממלכתית ומרכז של קבע לעם ישראל, אלה ועוד רבים אחרים הם מאורעות בעלי חשיבות גדולה מאוד, שכל אחד מהם (בין אם ארעו במהלך של ימים אחדים או של שנים רבות) מהוים נקודות מפנה היסטוריות רבות חשיבות. ועם זאת - יום מתן תורה מתייחד ומתעלה על כל הימים והמאורעות הללו, וללא ספק מתן תורה עומד במרכזה (המהותי-עניני, ולא הזמני) של ההיסטוריה היהודית.

הייחוד היהודי
כדי להבין את מלוא המשמעות של המאורע, יש לבחון צדדים אחדים שבו. קודם-כל, מתן התורה הוא מיוחד במינו, משום היותו המאורע המייחד המאפיין את כל מהותו של עם ישראל.
מאורעות שונים וחשובים בתולדותינו אין בהם כשלעצמם משהו המיוחד רק לנו. עמים רבים נדדו עד שהגיעו למקום מושבם הקבוע, עמים רבים הקימו מדינה וממלכה ואפילו אִבְּדו אותה (אכן, רק מעטים מאד גלו ממקומם וחזרו להקים להם מחדש את מדינתם, אך דבר זה יש לראותו כחלק מן הייחוד היהודי דווקא). כלומר, אותם מאורעות חשובים ומרכזיים של דברי ימי ישראל, יש כיוצא בהם באומות אחרות, ואף כי אין הדבר גורע מחשיבותם של הדברים, הריהו בכל-זאת נוטל מהם את ייחודם.

מה שאין-כן במעמד הר סיני ובקבלת התורה. מאורע זה הוא יחיד במינו, ואין דומה לו בשום אומה ולשון - לא בהיסטוריה הכתובה ולא בספורי האגדה של שום אומה. כאן לפנינו נקודת ייחוד - סוג אחר של מאורע, שאין כל דרך להכניס אותו למסגרתם של מעשים שארעו בעמים אחרים, בכל שלב של קיומם. ייחוד זה אינו רק בעצם קבלתה של אמונה ודרך חיים מחודשת, אלא באופן המיוחד בו מקבל כל העם כולו, בשווה, את דרך החיים הזו. לא לחינם כתבו כמה וכמה מגדולי ההוגים שלנו, כי ייחודו המהותי של מתן תורה הוא נקודת איפיון לעצמה, לגבי כל מהלך חייו והוייתו של עם ישראל.

אולם מתן תורה איננו מאורע ייחודי רק מצד צורתו - מבחינת המאורע כתופעה חיצונית, אלא לא פחות מכך בהשפעתו המייחדת לגבי מהותו של עם ישראל. מתן תורה איננו רק סוג אחר של מאורע, אלא שתוכנו ואופיו גרמו לכך שהוא יִיצוֹר - לבדו, ובלא כל מאורע אחר, את ייחודו של עם ישראל לדורותיו.
כל שאר הדברים שהיו בעם ישראל למן יציאת מצרים עד לדורות האחרונים, לא רק שיש להם מקבילות במקומות אחרים, אלא שאף אינם יוצרים שוני מהותי בעם שבו ארעו. כלומר, ההיסטוריה וההויה היהודית היא ייחודית רק משום המאורע המכריע של קבלת התורה. עם קבלת התורה ולאחר קבלת התורה כל דבר שקרה לעם ישראל קיבל ממילא משמעות מיוחדת במינה, שלא פעם הוסיפה והגבירה את הייחוד הזה.

ללא ספק יש בעובדה שעם ישראל יצא בראשיתו מבית עבדים גוון מסוים של ייחוד (אף כי אינו העם היחידי שכך ארע לו), אלא שייחוד זה לא היה יכול לקבל את כל משמעותו ללא קבלת התורה אשר חקקה את "יציאת מצרים" כמפתח מתמיד וכזכרון מתמיד בתוך הזכרון הקולקטיבי היהודי. לא קיומה של מדינה יהודית בעבר, לא יצירתה של ספרות מופת ואף לא הגלות הארוכה של עם ישראל, היו יכולים לקבל את הממד המיוחד שלהם לולא מתן תורה. מתן התורה לא רק שנתן לכל מערכת ההיסטוריה שלנו מובן, אלא אף נתן לכל מאורע את היכולת ליצור את האופי, הטיפוס האנושי והיצירה הרוחנית שנוצרה בשל כל אלה. למן מתן תורה והלאה, כל מה שקורה לנו - לטוב ולרע, בהכרח נעשה וקורה באופן מיוחד - באופן יהודי.

ללא דרך חזרה

צד אחר במשמעותו של מתן תורה, הוא בעובדה שהמאורע הוא מיוחד במינו בכך שהוא מבטא מהלך בלתי-הפיך בתוך תולדותינו. עם ישראל עבר במשך ההיסטוריה שלו עליות וירידות רבות, אולם כמעט כל אחת מהן מבטאת צד אחד - שיש כנגדו גם מאורע שכנגד. לעומת כיבוש הארץ יש האסון של הגלות ממנה, לעומת בניין המקדש - חורבן הבית, וכנגד הגלות והסבל - יש תקופות של חזרה אל הארץ ובנייתה מחדש.

לאמור, אפילו ההתרחשויות הגדולות ביותר הריהן מעצם מהותן בנויות כמאורעות בני-הַפוֹך, שאין מצב או הויה שאין כנגדה משהו אחר העשוי לבטל את תוקפה ולשנות את ערכה. מבחינה זו, דברי התוכחה (הן אלה שבספר ויקרא כ"ו והן אלה שבדברים כ"ח) משקפים יפה את השניות של הברכה והקללה, התקומה והחורבן, הגלות והגאולה. אולם מתן תורה נבדל מכל אלה בכך שהוא מאורע שאין ממנו חזרה.
השינוי במהות ובמעמד של עם ישראל שנוצר על-ידי מתן תורה הוא כזה, שאין עם ישראל יכול - אף אם רוצה הוא בכך - לצאת ממנו. משעת היותו של עם ישראל במעמד הר סיני "ממלכת כהנים וגוי קדוש" 1 שוב אין הוא יכול להיות דבר אחר. ודאי, אפשר ואפשר שיחידים מעם ישראל, חלקים גדולים ממנו - ואף העם כולו, ירצו לעתים שלא לקיים את ההתחייבות של המעמד. אולם אי-קיום זה איננו שולל את המהות המיוחדת של עם ישראל, ואין הוא אלא נסיון שלא לקיים אותה, שלא להחזיק בה - בלא יכולת לשנותה. ברית סיני אפשר שלא תהא מקויימת בזמן זה או אחר - אך אין היא ניתנת להפרה.

יש לזכור, כי נסיונות של הפרת הברית הזו נעשו לא רק במאה השנים האחרונות, אלא במשך אלפי שנים מאז מעמד הר סיני. אלא שנסיונות אלה ("אשר אתם אומרים: נהיה כגויים כמשפחות הארצות" 2 ) אינם מגיעים לידי הצלחה. עם ישראל - כעם, יש לו מאז סיני דרך מיוחדת משלו, שאין הוא יכול לעזוב אותה. לפיכך, כל נסיון כזה מביא לאחת משתי תוצאות - או לשלב שבו העם (או חלקו) חוזר ומקבל על עצמו שנית ושלישית את הברית, או שאותו חלק שאיננו חפץ בברית ממשיך להתקיים אולי קיום של יחידים - אבל לא כ"עם ישראל".

הדילמה של "עשרת השבטים" נמשכת וקיימת בהרבה מאוד סיטואציות אחרות בהיסטוריה שלנו, והיא ביסודה: לחזור או להעלם. לפי ששינוי המהות של מתן תורה אינו חוזר, אין אפשרות "להחזיר" את התורה לנותנה ועם-זאת להמשיך להיות לעם ישראל.

עשרת הדברות
הבנה מסוימת בייחודו של מעמד הר סיני, יש בה כדי להסביר את המשמעות המיוחדת של עשרת הדברות - שהן לכאורה הבשורה שבמעמד.
ראשונים ואחרונים בין ההוגים בישראל כבר דנו בשאלה, מה הוא בעצם ייחודן של עשרת הדברות. שכן, אחד הדברים העשויים להפתיע כל מעיין, הוא בעובדה כי עשרת הדברות לכאורה אינן כוללות כמעט כל תוכן ייחודי חד-משמעי ומחודש, מעבר לתפיסה הכוללת של "הדת הטבעית". למעשה, מלבד הצד המיוחד שישנו במצוות השבת, אין בעשרת הדברות יציאה אל מעבר לתחום של המוסר הדתי האוניברסלי ביותר. או כפי שביטא זאת אחד ההוגים הגדולים: האם צריך היה הקב"ה לרדת על הר סיני בקולות וברקים וקול שופר גדול, כדי להודיענו את מצוות "לא תגנוב"?

אכן, פתרונה של שאלה זו איננו בתוכנן של הדברות אלא בניסוחן - לא במשמעות הכלל-אנושית שבהן, אלא דווקא בייחוד שבהן. שהרי כל התכנים הללו מקבלים מובן ייחודי רק כאשר הם מהווים חלק מעשרת הדברות, רק כאשר הם חלק מן "המעמד הנכבד".

בתוך עשרת הדברות קיימים שני האלמנטים המכריעים, שבגללם המאורע והדברות הם נקודת המפנה הגדולה, הבלתי חוזרת. ושני האלמנטים הללו מבטאים בצורות שונות רעיון מרכזי אחד: מתן התורה מהווה את נקודת החיבור הגורמת לכך שהחיים היהודיים, גם כאשר הם זהים באופן חיצוני לתופעות, מעשים ונוהגים אחרים - יהוו קשר מתמיד בין העם ובין הקב"ה.


"ממלכת כהנים וגוי קדוש"
הצד האחד הבא לידי ביטוי בעשרת הדברות, הוא עצם היותן כריתת ברית. שכן עשרת הדברות, מעבר למה שהן אומרות לגבי נושאים שונים של עשה ולא תעשה, של אמונה וקבלת דברים, הריהן ממצות את הברית ואת מושג חיי הקדושה. הדברות מבטאות קודם-כל את הברית, את הקשר הפנימי הייחודי בתוך עם ישראל ההופך להיות "עם ה'", הופך להיות מאומה שעשויה היתה להיות ככל האומות - ליחידה מיוחדת: "והייתם לי סגולה מכל העמים" 3 - ייחוד ובחירה. אולם בחירה זו אינה בנויה על "גזע", "דם" או "מולדת", אלא על "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". משמע: עם ישראל מסכים שלא להיות עוד אומה סתם, עם ישראל שוב אינו ניתן להגדרה כאחת משבעים (או ממאה ושבעים) אומות ולשונות שבעולם.

ודאי, עם ישראל יכול שיהיו בו כל האטריבוטים של אומה אחרת: מולדת, שפה, תרבות - אך אלה בלבד שוב לא יוכלו להגדיר אותו. ומשום-כך דווקא, גם כאשר עם ישראל מאבד לכאורה את ההגדרות הללו, כאשר הוא חי בגולה מחוץ למולדתו במשך מאות או אלפי שנים, כאשר אין לו עוד טריטוריה וכאשר אין לו עוד לשון מדוברת אחת, או מבנה כלכלי-לאומי עצמי, גם כאשר מומחי הלאומיות של אומות העולם יכולים להכחיש את הוייתו כעם - אף-על-פי-כן הוא נשאר קיים - משום שאין הוא פוסק מייחודו שהוא: היותו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

עם ישראל כמהות קולקטיבית, נאבק הרבה עם עצמו (וגם בכך יש לו תקופות של עליה וירידה) עד כמה הרעיון הזה, ההגדרה המהותית הזו, יגיעו לידי הגשמה בפועל. אולם בכל עת ההבטחה הזו, הברית הזו - והייחוד הזה, ממשיכים להתקיים ולפעול.
זוהי המשמעות של ברית סיני והיא מתבטאת ביתר שאת בניסוחו של הדיבּר הראשון. דיבר זה, שבו מוצג העקרון של אחדות ה', איננו מנוסח במשמעות הכלל-אנושית של "בורא שמים וארץ", אלא במשמעות הייחודית-יהודית: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים..." 4 . יציאת מצרים איננה מבטלת, כמובן, את הקשר בין ה' לעולם, שהרי הוא "מלך העולם" ו"גדול שמו בגויים". יציאת מצרים אף מחזקת קשר זה, אך עם-זאת נותנת לו את נקודת הייחוד של הקשר בין עם ישראל ואלקי ישראל.

הצו המוחלט
הצד השני שבמתן תורה, המתגלה גם הוא בעשרת הדברות, הוא בהוצאתם של מושגי החיים, של ערכי החיים הגדולים, מתחום הסתמיות אל התחום של עבודת הבורא.
מבחינה מעשית, האיסור של ניאוף או גניבה אחד הוא על-פי כל שיטה המבססת אותו. אולם, עם-זאת, יש הבדל עצום בין "לא תרצח" כביטוי שבא להסדיר את חייה הנורמליים של חברה, שאיננה יכולה להרשות לעצמה רצח או גניבה, לבין "לא תרצח" שבעשרת הדברות. איסור הרציחה של החוק הפלילי של כל אומה ולשון הוא אמנה חברתית, מוסכמה תרבותית וכיוצא בהן. "לא תרצח" שבעשרת הדברות, לעומתו, הוא הצו המוחלט, הצו הקשור במישרין אל "אנכי ה'" שמופיע בלוח השני. המוסר המעשי של חברה (ואפילו חברה טובה) הוא דבר שונה בתכלית השינוי מן הצו של התורה. שכן בציוויה של התורה, אורחות החיים ודרכי החיים הראויים הם ביטוי מתמיד של קדושה, של קשר עם המהות העליונה.

נקודת ייחודה של התורה הוא בהוצאת מימד ה"סתם" מן המציאות היהודית. המעשה הטוב שוב איננו מעשה סתמי שתועלתו (אם יש בו תועלת) נבחנת על ידי ערכו השימושי או החינוכי. תורה היא יותר מאשר "הוראת דרך" סתמית, מערכת של חוקים ותקנות, מוסכמות ומנהגים. תורה היא מתן מימד חדש לכל אלה - המימד של הנשגב, של הקשר הגבוה מעל גבוה - עד למקור הראשון.

חוקי החברה ותקנותיה הם הוויות המצויות כולן במימד האופקי - ביחס הבין-אנושי, במערכת הקשרים והיחסים שבין אדם לחברו, ואפילו בין אדם למוסריות שלו, ואילו מערכת החוקים של תורה היא מערכת אנכית - ביחס בין אדם לאלוקים, ביחס בין העם לבין מקור החיים הראשון. משום-כך, עשרת הדברות מתייחדות לא ב"חידוש" שיש בתוכנן, אלא בשינוי העקרוני במשמעותם של הדברים. המעשה הטוב - הוא מעתה מצוה, המעשה הרע - הוא מעתה עבירה, וחוקי החיים ודרכיהם - תורה.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il