ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המרד הגדול | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

המרד הגדול


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

התפוצצות
שתי פרשיות קטנות הנמצאות בפרשת בהעלותך, מהוות נקודת מפנה להנהגת עם ישראל - פרשות העם המתאווים והעם המתאוננים.

המיוחד בשתי פרשות אלו הוא, שלמרות שחמורות מהן כבר עבר ועוד יעבור עם ישראל במהלך הליכתו במדבר, הן 'זוכות' ליחס חריף ביותר מצד משה רבינו, כמו גם מצדו של הקב"ה.

מה אירע בפרשיות אלו? לכאורה, קלות הן יותר משאר משברים בכך שכאן לא התגלה יצר עבודה זרה או מאיסה בארץ ישראל:
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּו וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּו הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".

בסך הכל זה נראה לא מופרז מדי, בסך הכל מבקשים אוכל. אך דוקא פה תגובתו של משה רבינו דומה ל'התפוצצות':
" וַיּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעתָ לְעַבְדֶּךָ... לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי, הֶאָנכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה... כִּי תאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ... מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה... לא אוּכַל אָנכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי".

משה כמו פורק באחת את כל הקישור העמוק שלו לעם ישראל, מתנער מאחריות ומבקש כביכול 'פטור' מלהנהיג את ישראל.

לעומת חטא העגל בו משה מוסר את נפשו על העם ו'מודיע' לקב"ה שישא חטאת העם ואם לא, שימחה גם אותו מספרו - כאן הוא כאילו מאמץ את עמדתו של הקב"ה מאז, בחטא העגל, שהפיל את העם מחיקו לחיק משה - 'שחת עמך', כך כאן גם משה עושה, מחזיר 'את הכדור' לקדוש ברוך הוא.

ואם כל זה לא מספיק, משה רבינו מחריף ומקצין את כל התגובה: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ"!

כשזוכרים שגם בחטא המרגלים החמור מכל משה לא קיבל את גזר הדין אלא מסר נפשו על ישראל התמיהה עוד מתעצמת, מה קרה כאן?

מה קרה?
אחד ההסברים האפשריים למשבר הנורא כאן טמון בהקשבה ל'תחושות הבטן' של העם לאחר כל הדרך עד כה.

לאורך הדרך מתחילת ספר במדבר כמעט נפקד מקומו של היחיד. הפרט, איש ישראל הפשוט, לא נספר - רק שבטים או משפחות הלויים נספרות. המחנה כולו מחולק לשלשות של שבטים המוצבות כל אחת ברוח אחרת של המחנה, העדה כולה נתפסת בידי משה ועל פי ה' כיחידה גדולה, כללית, דבר המהווה אמנם שיפור גדול לעומת המציאות הלאה של עם העבדים המתפרץ על כל תלונה קטנה בתלונות על המנהיגות, אך את מקום הנשמה הישראלית הקדושה של היחיד אי אפשר להצר.

לכן, למרות התקדמות חשובה זו שבשיאיה מגיע העם לרמת גיבוש של שימוש בחצוצרות לקריאת העדה לאירועים שונים ותנועה של כל העדה במוכוון על פי הענן שמעליהם - אין מצוקת היחיד נמחית, כי כל אלו עם כל גדולתם מבליעים את הפרט המבקש ביטוי לייחודיותו.

במצב כזה, כשהיחיד מתפעם מצד אחד מהגדולה של עמו ושלו עצמו כחלק מן הכלל, הוא מצד שני מתעצב על 'הימחקות' עצמיותו, אישיותו הפרטית, 'האות שלו בספר תורה'. בתחושתו, כל אות חסרה פוסלת את כל הספר, והוא עומד על זכות הצעקה 'גם אני קיים'.

"... חסרונות יש להמחשבה הלאומית, שהיא מוכרחת להשלימם. האחד - שאינה מספקת כראוי את ענין הפרט, והפרט - יש שלפעמים תביעותיו הן גדולות, וכשאינן מושלמות - בין בצורתם הרוחנית בין בצורתם החומרית - נעשה הכול נפגם, וכוח הכלל גם הוא אינו איתן".
מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ א' פיסקא תר"ן).

הבקשות המגושמות לבשר, הבכיות בשל 'לא ברור על מה' מבטאות את זכות היחיד לצעקה, לבקשת הכרה באישיותו, בצרכיו האישיים.

התגובה והתיקון

אלא שהעם עושה זאת בגסות, בבלבול, בתאוות מגושמות ובשבירת כל הכלים.
הטענות על חוסר בשר והבכיות באהלים לא מכוונות לתיקון המצב. עובדה שמתגלה כאשר רואים שאין בעת המצוקה כל פנייה אל משה כמנהיג. לכן משה מרגיש מיותר. העם עוד מתריס ואומר לו 'מי יאכילנו בשר', בכלל 'לא רואים' את משה כמסוגל. (רק כשה' כועס, הם משתמשים במשה כמכבה שריפות, אך לא כבעל יכולת פתרון למצוקה הבסיסית)

בכל אחד מן המשברים שכבר קרו ושיקרו עוד, העם תמיד פונה אל משה בצורה זו או אחרת, מכובדת יותר או פחות - מה שלא קורה כאן.

וגם המתאוננים רע והמתאוים לא ממש יודעים לפרש את מצוקתם, לכן הם בוכים ולא יותר, מתסכול, ממצוקה בלתי מפורשת.

אבל עבור משה זו שבירת כל המבנה המשוכלל שנבנה בעמל רב לאורך הדרך הארוכה והקשה ממצרים עד הנה. כשהעם הבוכה פורק מראשו את כתרו, את מנהיגו, משה מבין שכל הגוף בבעייה, וחש שאולי כל התהליך ירד לטמיון.

זה מה שעומד מאחורי תגובתו הקשה של משה.
אלא שגם הקב"ה מגיב בנוקשות, כי למרות ההקשבה למצוקת היחיד, למרות האפשרות להבין את מקור החולשה, הדרך והניגון בהם משתמש העם אינם יוצרים בנייה.

אבל המצוקה חייבת להיפטר. לכן הקדוש ברוך הוא מחליט על הפרטת ההנהגה. ה' מבין שמשה מרגיש נכון כשהוא אומר "לא אוּכַל אָנכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי", ומורה על הפרטת ההנהגה.

"אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".
זהו הפתרון שיתן להנהגה יכולת הקשבה ומענה צורכי הפרט, כי משה לא יוכל לבדו ל'הגיע' לנפשו של כל אחד.

אבל הימין המקרבת הזו אינה פוטרת את הצורך להשתמש ב'שמאל דוחה' היינו הנפת דגל שחור מול התנהגות חסרת אחריות כזו, גם אם טמונים במעמקיה ניצוצות של צדק. זו חובת אבינו מלכנו ללמד לעתיד, ולכן תגובת ה' לתאוות הבשרניות קשה, וגלי המחאה העממית הפכו לסערה שחפרה לעצמה את קברות התאווה.

וכך משבר חריף זה הוליד הנהגה חדשה, רחבה, שאינה באה במקום משה אלא מאפשרת, תחתיו ולידו, ניהול תקין יותר של העם הגדול בדרכו הארוכה לבניית 'תקן ציבורי' קדוש לעם ה' אשר בארץ המה.

נכון, המשך הדרך אינו פטור מבעיות וממשברים, כי המדבר אינו מקום 'נורמאלי', אבל בניית כלים כלליים ופרטיים כתוצאות המשברים תאפשר את המשך המסע הארוך בהיסטוריה של יצירת הדרך הנכונה לקליטת אור ה' בעולם, על ידי הציבור ואף על ידי היחידים, לאור תורת משה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il