אור ליום ד' כ"ט אלול ה'תשע"ד
דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ה

אש הנשמה החסידית


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

חסידים מספרים כי פעם אחת בא ר' זושא בימי נדודיו אל העיר שבה דר אביו של הנער יעקב יצחק, שנודע לימים כחוזה מלובלין. בבית המדרש עמד כדרכו מאחורי התנור להתפלל, כשראשו עטוף כולו בטלית. פתאום הסב את ראשו והרים את הטלית, ולא נסתכל בשום דבר אלא הציץ לתוך עיניו של הנער יעקב יצחק. מיד החזיר את ראשו אל התנור והיה מוסיף ומתפלל. בכי עצום תקף את הנער, ותהום הדמעות בקעה בלבו ובכה שעה שלמה. כשיבש מעיין דמעותיו, ניגש אליו ר' זושא ואמר לו: "נשמתך נתעוררה בקרבך. עתה לך אל אחי אלימלך ולמד תורה מפיו, כדי שגם רוחך תקיץ משנתה".

הסיפור שלנו מפנה אותנו לבית גידולו של החוזה מלובלין. אישיותו הגדולה של החוזה מבוססת על שני מורי דרך שמהם שאב את כוחותיו המופלאים: האחד הוא ר' זושא, והשני הוא ר' אלימלך מליז'נסק. ראשית מתוודע הנער הצעיר אל ר' זושא, והוא מפנה אותו ללכת ללמוד אצל אחיו, ר' אלימלך.

ראשית נפנה למפגש המיוחד המתרחש בין ר' זושא לנער הצעיר; ר' זושא בא אל עירו של ר' יעקב יצחק, במהלך נדודיו. אחד ממנהגיהם של ראשוני הרביים החסידיים, בטרם נתגלו לעולם, היה לנדוד בכפרים ובעיירות בבחינת גלות. בתקופה זו של טרום התגלות והנהגה ציבורית היו הצדיקים מצניעים את עצמם, ועיקר עבודתם היתה כלפי פנים. עבודת האדם על עצמו, ללא כל יציאה לחוץ, הביאה לעבודת ה' בעלת עוצמות רגשיות עמוקות מאוד ובעלת כוחות שאין לשערם.

בנקודה זו פוגש ר' זושא בר' יעקב יצחק הצעיר, ומעביר אליו מן האש הגדולה הבוערת בקרבו, אש הפנימיות והחוויה הנפשית העמוקה. הדיאלוג מתנהל ביניהם בדרך בלתי מילולית: ר' זושא מציץ לתוך עיניו של הנער. דיאלוג זה, שהעיניים הם כלי הביטוי בו, מצית את הלהבה הגדולה בלבו של הנער הצעיר. הוא חש שהלהט הנפשי המאפיין כל-כך את עבודת ה' החסידית מפעם בקרבו.

התוצאה של המפגש הזה היא הדמעות, שוב ביטוי שאין בו מילים, ביטוי באמצעות העינים. הכל אומר פנימיות. המילים אינן בעלות משמעות כאן. הלב והעיניים הקשורות אליו הם שמנהלים כאן את הדיאלוג.

תיאור מראהו החיצוני של ר' זושא מלמד אף הוא על המעמד הרוחני שבו הוא שרוי: ראשו עטוף כולו בטלית. ההתעטפות בטלית מסמלת התכנסות, בבחינת "תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו", "בהתעטף עלי רוחי ואתה ידעת נתיבתי". ר' זושא נעמד בתפילה שכל כולה התכנסות ועבודה פנימית. העוצמה הפנימית הזו הולכת וגוברת, והכוחות כולם מופנים פנימה, אל האש הפנימית שבמוקד האישיות הפרטית של ר' זושא.

באחד מרגעי השיא של התמקדות פנימית זו, שולח ר' זושא מבט לעברו של ר' יעקב יצחק. העיטוף נפתח לרגע. תעצומות הנפש הפנימיות של ר' זושא נחשפות, ולו לרגע קט, לנגד עיניו של ר' יעקב יצחק. מיד לאחר מכן חוזר ר' זושא ומתעטף בטלית; המסר עבר. הלהבה הוצתה.

גם מקום עמידתו של ר' זושא אומר דרשני; הוא עומד הוא אצל התנור. גם כשהוא מציץ לעיניו של ר' יעקב יצחק, אין הוא זז ממקום עמידתו אצל התנור. הוא רק מיסב את ראשו אל הנער, ומיד מחזיר את ראשו אל התנור שלידו הוא ניצב.

התנור מסמל את החום. התנור הוא המוקד, הוא הלהבה. ר' זושא עומד אצל התנור ומסמל בעמידתו זו את מקור החום, את מקור האש החסידית. מבט אחד לעיניו של ר' יעקב יצחק הצעיר, וכבר הלהבה עוברת ומציתה את לבו של הנער.

לאחר שר' זושא חש כי הצליח לעורר את החוויה הפנימית בנפשו של הנער, הוא פונה אליו ומפציר בו ללכת ללמוד תורה אצל ר' אלימלך אחיו. הוא מסביר לו שאין די בכך שנשמתו התעוררה; עליו ללכת ללמוד תורה אצל ר' אלימלך, כדי שגם רוחו תתעורר.

לא ניכנס כאן להבחנה המחשבתית בין רוח ונשמה כפי שנדונה בספרי המחשבה השונים. נאמר רק, כי מתוך הסיפור עולה כי התעוררות הנשמה משמעה התעוררות הרגש הפנימי והטבעי. ר' זושא חושב כי אין די בהתעוררות נפשית פנימית. התעוררות רגשית צריכה להוביל לידי ביסוס השקפת העולם בצורה מסודרת ומלומדת; לא רק הנפש החווייתית צריכה להתעורר, אלא גם הרוח הלומדת.

נראה שבדרך זו מאפיין ר' זושא גם את ההבדל בינו לבין אחיו ר' אלימלך: הוא ר' זושא יכול להצית את הלב בלהבת קודש של התעוררות רגשית פנימית עמוקה, אבל כדי לבסס את ההתעוררות הזו באישיותו של האדם עליו לפנות אל ר' אלימלך, אל הספרים, אל התורה שלומדים הבאים בסוד החוויה הנפשית העמוקה.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה