ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת ארץ ישראל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר שלח לך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון התשס"ה

קדושת ארץ ישראל

"קול צופייך" גיליון מספר 316



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
ירון יוסף בן מרים (זווג הגון ובקרוב)

סמיכות פרשת המרגלים לפרשת מרים
פרשתנו פותחת בעניין המרגלים, והסמיכות של פרשה זו לפרשת מרים הנביאה הכתובה בסוף הפרשה הקודמת, באה ללמדנו את גודל עוון לשון הרע בכלל, והוצאת דיבה על ארץ ישראל בפרט, וממילא את עוצם הזהירות מכל דיבור שאינו הגון, ואפילו מאבק לשון הרע.

וכך אומרת התורה (במדבר יג, א-ג):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה".
ואומר רש"י:
"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר", עכ"ל.

התורה מלמדת אותנו מוסר השכל גדול, הנה מרים הנביאה לא דיברה אלא באחיה משה, וגם היתה מבוגרת ממנו, ושמרה עליו כשהיה ביאור להציל את חייו, ולא דיברה אלא בפני אחיה אהרן, וגם תוכן דבריה היה תוכחה ולא הוצאת דיבה חלילה, ולמרות הכל קרה לה מה שקרה - על אחת כמה וכמה שעלינו להזהר מאוד מאוד לבל נוציא מפינו כל דיבור של גנאי וכל לשון הרע, ואבק לשון הרע.

קדושת ארץ ישראל
רש"י מבאר שהטענה הקשה על המרגלים היתה שלא לקחו מוסר ממה שאירע למרים. ולכאורה קשה, מדוע צריכים המרגלים ללמוד ממעשה של מרים הנביאה, והרי היא דיברה במשה רבנו רעיא מהימנא, גדול הנביאים, שהתורה נקראת של שמו תורת משה, אבל המרגלים דברו על ארץ ישראל, ומנין להם ההיקש? אלא התורה מראה עד כמה גדולה ועצומה מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל, ושהוצאת דיבה עליה כהוצאת דיבה על משה רבנו ששקול כנגד כל ישראל.

מעלתה של מרים הנביאה
יש המקשים, מדוע הוזכר מעשה מרים בתורה, הרי לכאורה על פניו הוא לגנאי, ובפרט שנאמר בו "זכור", והוא אחד מהזכירות שאדם צריך לזכור בכל יום? אלא התורה לא התכוונה כלל להזכיר את מעשה מרים לגנאי אלא לשבח עצום, כי כשדיברה מרים באחיה משה היא היתה בת מאה עשרים ושש, ועד אותו יום היא נזהרה במשך מאה עשרים ושש שנים שלא לדבר אפילו משהו מלשון הרע או אבק לשון הרע, וגם הדיבור שדיברה במשה לא היה גנאי אלא תוכחת מוסר. ומאותו השבח העצום שהתורה מקדישה למרים הנביאה, שכל חייה היו קדש לעם ישראל, וכל חייה שמרה על קדושת הפה ורק פעם אחת דברה והתכוונה לשם שמים, אעפ"כ דקדקו עמה, מזה אנו למדים את עוצמת הזהירות הנדרשת מאתנו בעניין איסור לשון הרע ורכילות ומכל דיבור אסור וגנאי ואפילו מאבק לשון הרע.

ענוה ואמונה מביאים לניצחון

בהמשך הפרשה נאמר (שם, טז) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ". וכותב על כך בתרגום יונתן בן עוזיאל, וז"ל: "וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (כאשר ראה משה את ענוותנותו (של הושע), קרא משה להושע בן נון יהושע). ויש להבין מה הקשר בין הדברים? ונראה לבאר, כשמשה רבנו פנה ליהושע לצאת להלחם בעמלק תמה על כך יהושע, ואמר למשה רבנו 'מה לי ולעמלק, והרי אני כל חיי למדתי בישיבה, התורה התישה את כחי, אין לי גישה ללוחמה כלל ועיקר, ומצד שני עמלק הוא לוחם מבטן ומלידה, וגובהו כגובה ארזי הלבנון, וכיצד אקבל עלי תפקיד זה'? על כך אמר לו משה רבנו "צא הלחם בעמלק" (וכידוע "צא" הוא שם קדוש).

ועם "נשק" זה של משה רבנו והבטחתו, יצא יהושע להלחם בעמלק וניצח במלחמה. מכאן למדנו כמה חשובה מעלתה של מידת הענווה, שכן בעיני אדם מי שהוא ענו נחשב לאדם שפל וחסר אישיות, אבל בשמים נודעת חשיבות מיוחדת למי שהוא עניו. וידועים דברי חז"ל במסכת ר"ה (דף כ"ט ע"א) "וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים" וכו'. ענווה ואמונה בה' מביאים ניצחון מוחלט.

י"ה יושיעך מעצת מרגלים
ידוע שכל מרגל הוא אדם חסוי, ואסור שתתגלה זהותו כלל במשך כל תקופת שירותו וכן לאחריה. והנה כשמשה רבנו שלח את יהושע, הוסיף לו יו"ד על שמו, וכפי שביאר רש"י וז"ל: "ויקרא משה להושע וגו' - התפלל עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים", עכ"ל. גילה משה רבנו ליהושע, שאין לו לפחד מהאויב כלל, ועיקר פחדו צריך להיות מעצת שאר המרגלים ושייזהר שלא יסחף אחרי דיבורם שהוציאו דיבה על ארץ ישראל, וזוהי עיקר השמירה שבזכותה יינצל יהושע מהמרגלים.

על כלב נאמר "ויבא עד חברן", שהלך להתפלל על קברי אבות שינצל מעצת המרגלים. ועיין בספר יהושע פרק י"ד מה שאמר כלב ליהושע, שהיה אז כלב בן "חמש ושמונים שנה" וכו' "ככחי אז וככחי עתה", וכו' "ויתן את חברון לכלב בן יפונה הקנזי לנחלה עד היום הזה".

תחיית המתים לענווים
אומר החיד"א, כשתהיה תחיית המתים בב"א וכל מתי ישראל שמתו מאז ומעולם יקומו, ויתקיים בהם (ישעיהו כו, יט) "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן", הרי יהיו מאות מיליארדי אנשים - וכדי שהדבר יתבצע מבחינה לוגיסטית – יהיו צריכים להקים את המתים לפי סדר אל"ף בי"ת, ומי שנקרא שמו לדוגמא 'אבא' יקום תחילה וכן על זה הדרך. ואומר החיד"א שממעלתו של יהושע נמצינו למדים שכשם שענוותנותו של יהושע הצילה את חייו במלחמת עמלק ובעצת המרגלים, כך מי שעניו יזכה לקום בתחיית המתים תחילה. וגדולה מעלתו על של יהושע, שכן הוסיפו לשמו את האות יו"ד, אך לא הזיקה לו התוספת כיון שהוא עניו.

כשמשה רבנו שינה את שמו של יהושע, מנין הוא לקח את האות ה"א שהוסיף? והסביר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א, שרה אמנו היה שמה שרי, והקב"ה שינה את שמה לשרה, שנאמר (בראשית יז, טו) "ויאמר אלוקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה". באה אות יו"ד של שרה אמנו ואמרה לפני הקב"ה 'רבש"ע מה איתי'? אמר לה הקב"ה, תמתיני, ואותה הוסיפו ליהושע. ומאחר ובאות יו"ד שבשם שרי אין נקודות, על כן הסירו מ"בן" שתי נקודות, ונהפכו לניקוד שווא, וע"כ נשאר ל"בן" ניקוד חיריק, עי"ש.

נאמנות בכספי צדקה
הגמרא מביאה מעשה עם אבא בר אבא, אביו של שמואל, שהיה נאמן באופן מיוחד בשמירת כספי יתומים ואלמנות, וז"ל (ברכות יח ע"ב):
"תא שמע, דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי (אביו של שמואל היה גבאי צדקה והיה נאמן מאוד, ובמיוחד סמכו עליו יתומים ואלמנות שהפקידו אצלו את כספם בבטחה שלא ייגרע ממנו מאומה). כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה (כשנפטר, לא היה שמואל בנו אצלו ולא הספיק לשמוע ממנו הוראות לגבי כספי הצדקה המופקדים אצלו ולא היה יודע היכן מוטמנים הכספים וכמה, ולא יכל היה להשיב את הפקדונות לבעליהם). הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי (היו היתומים רוטנים כלפיו שהוא אוכל זוזי היתומים). אזל אבתריה לחצר מות (הלך לבית הקברות ולא היה יודע איפה קברו של אביו). אמר להו בעינא אבא (אמר למתים שם שיקראו לנפטר בשם "אבא") אמרו ליה אבא טובא איכא הכא (אמרו לו שיש מיליוני נפטרים בשם "אבא") אמר להו בעינא אבא בר אבא (פירט להם יותר שקוראים לו "אבא בר אבא"). אמרו ליה אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא (אמרו לו גם נפטרים בשם "אבא בר אבא" יש לרוב). אמר להו בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל היכא (אמר להם שהוא מחפש את "אבא בר אבא אביו של שמואל). וכו'. אדהכי והכי אתא אבוה (בינתיים הגיע אביו) וכו', אמר ליה זוזי דיתמי היכא (שאל אותו היכן כספי היתומים). אמר ליה זיל שקלינהו באמתא דרחיא עילאי ותתאי דידן ומיצעי דיתמי (אמר לו שבאמת הרחיים ימצא שלושה שכבות של כספים זו על גב זו, העליונה והתחתונה שלו ואילו האמצעית של היתומים). אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי (שאל אותו שמואל מדוע נהג כך?), אמר ליה אי גנובי גנבי מגנבו מדידן אי אכלה ארעא אכלה מדידן (אמר לו, אם יגיעו גנבים יקחו מהעליון ויברחו, ואם יתקלקלו מהלחות שבאדמה שיתקלקל התחתון, ואילו של היתומים בכל מקרה נשמרים), עכ"ל.

מעלת חינוך הבנים
מהמקרה הנ"ל אנו למדים כמה גדולה וחשובה מעלת חינוך הבנים בשמים, שכן בשעה שאמר תקראו ל"אבא" לא שמעו לו, וכשאמר אבא בר אבא (שזה היה שמו) לא התייחסו, אבל כשאמר "אבוה דשמואל" מיד ידעו במי מדובר, ובזה הראה להם שהוא מסר את נפשו בחינוך בניו שכן יצא ממנו בן כזה גדול, ואז שמחו בשמים מאוד, וכמו שהגמרא שם מספרת שהיה אביו שמח על כך שיש לו בן גדול ששמו הולך לפניו בשמים. והנה יש אנשים שמתפארים בכך שאביהם או סבם או אחד מאבות אבותיו היה גאון וצדיק, אבל הוא לא מחנך את בניו באותה הדרך שהם חינכו וגידלו, ועל זה ידוו כל הדווים, שכן אדרבה ההתפארות אינה אלא כשהוא מראה שחינך את בניו בדרך הנכונה, אבל לא להפך.

אבא בר אבא - אבוה דשמואל
לאבוה דשמואל היו קוראים לו 'אבא בר אבא', ומדוע נקרא אבוה דשמואל? משום מעשה שאירע, פעם אחת הלך אבוה דשמואל למערבא, ופגשה אותו אשה אחת גויה שידעה את לשון הציפורים, ואמרה לו תבא אלי ואתן לך כך וכך זוזים, משום שידעה שיצא ממנו גברא רבה והיא רוצה שיצא ממנה. מה עשה? התחכם ואמר לה שהוא רוצה להתרחץ, נכנס וקפץ מהחלון למרות שהיה בזה פיקוח נפש שכן היה המקום גבוה מאוד ובלבד שלא יחטא, ובא אליהו הנביא ותפס אותו באויר והביאו לאשתו והרתה ממנו. והנה התפרסם שאשתו מעוברת, הכיצד? הרי בעלה במקום אחר, ולכן הביאו אותה לבי"ד והלקו אותה. ומובא בהלכה שבשעה שמלקים אדם צריכים להלקותו אחת לימין גבו, ואחת לשמאלו, ואחת בגבו התחתון, וכשהלקו אותה היה שמואל במעי אמו בורח מהמכות לימין ולשמאל ולמטה ומתחמק מלקבל את המכות. כל כך היתה חריפותו שאפילו במעי אמו השכיל להציל עצמו. ולבסוף בא אביו ואמר שממנו אשתו מעוברת, ומאז קראו לו אבוה דשמואל (עיין בה"ג בסוף הלכות גיטין, ותוס' בקידושין דף ע"ג ע"א בד"ה מאי איכא).

שבחה של ארץ ישראל
בשעה שהמרגלים הוציאו דיבה על הארץ, עמדו יהושע וכלב והשתיקו אותם ודיברו בשבחה של ארץ ישראל שהיא המשובחת מכל ארצות תבל, וכי עונות השנה בה מסודרות קיץ וחורף לא ישבותו, בניגוד לארצות תבל שיש מקומות שכל השנה נוהג בהם חורף, ויש שהקיץ לא שובת כל השנה, וכן על זה הדרך, ומזה עלינו ללמוד ולהודות להקב"ה על המתנה הנפלאה שנתן לנו, שהקיץ זמנו חלק מהשנה, והחורף הקר בחלק מהשנה.

התכחשות לארץ ישראל - כפירה בעיקר
יהושע וכלב אומרים "אך בה' אל תמרודו". מאמירה זו אנו למדים שכל מי שמדבר נגד ארץ ישראל, נחשב כאילו דיבר חלילה נגד הקב"ה, שכן מי שכופר בטובתו ובמתנתו של הקב"ה הרי הוא ככופר בעיקר.

היה אחד שאמר בבדיחותא על הפסוק (במדבר יד, ט) "וה' אתנו אל תיראום", שהכוונה היא לומר "אל תירא או"ם", שהרי אם הקב"ה אתנו ממילא אין לנו לחשוש כלל ממה שאומרים באו"ם, ואל לנו להתחשב במה שהם מכתיבים לנו לעשות נגד דעת התורה ודעתו של הקב"ה בורא העולם, ותורתו היא ורק היא הקובעת.

מדוע שלח יהושע מרגלים
שואל האלשי"ך הקדוש, הרי ידוע שמי שנכוה מחמין נזהר מפושרים, ולמשל אדם שנשכו נחש, בורח אפילו מחוט שחור. ולפי זה תימה על יהושע שהיה תלמידו של משה רבנו, הרי הוא ראה וידע איזה מכשול יצא מהמרגלים, א"כ כיצד הוא שולח שוב שני מרגלים אחרי שנכשלו כבר פעם בשליחת מרגלים?! אלא, אומר האלשי"ך הקדוש, הביאור הוא שיש שני סוגי מרגלים. יש מרגלים ששולחים אותם לתור את הארץ מבחינה גשמית, "הטובה היא אם רזה" וכו', ויש מרגלים שהולכים לרגל את הארץ במטרה לכבוש אותה, ורוצים לדעת כיצד כובשים ולא אם כובשים, ולצורך מטרה זו אין למרגלים צורך לבחון את טיב הארץ אלא את הגישה אל גבולותיה וכדומה.

שמות המרגלים והצפנתם
ועוד שואל האלשי"ך הקדוש מדוע לא הוזכרו שמותם של המרגלים ששלח יהושע, כפי שפורטו אחד לאחד המרגלים ששלח משה רבנו? אלא שני המרגלים היו כלב ופנחס, והיה שמו של אחד מהם "חרש" ושמו של השני "לאמור", ואם כן הוזכרו בשמותם כדלהלן.

ועוד שאל, מדוע נאמר אצל רחב "ותצפנו" בלשון יחיד, והרי היו שני אנשים? המלבי"ם מיישב, שבאמת הצפינה שניים אלא שהצפינה כל אחד בפינה אחרת ועל כן נכתב בלשון יחיד, אבל האלשי"ך הקדוש עונה, כיון שפנחס הוא אליהו, לא היתה צריכה להצפין אותו שמייד ברח, ורק כלב הוצרך להסתתר לבדו.

ובשעה שעלה כלב לדבר, הוא אמר ראו הדבר אשר עשה עמנו "בן עמרם" וכי רק זה עשה לנו. וכששמעו העם את דבריו שמחו ואמרו ראו כיצד הוא מדבר נגד משה רבנו. מייד עלה כלב ואמר, רק זה עשה עמנו בן עמרם, הוריד לנו מן ובאר, והקב"ה נתן לנו את התורה באמצעותו ועוד, והרי הארץ טובה מאוד מאוד עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ובאופן זה השתיק אותם.

אחד המפרשים הסביר שרחב "הזונה" לא היתה נואפת אלא היתה מוכרת מיני מזונות, וידוע שכשאדם אוכל ברוגע ובנחת הוא יכול לאכול מנה אחרי מנה בשלוה עד ששבע, אבל מי שהוא לחוץ ומפוחד אוכל מהר ובחפזון, וזהו מה שראתה רחב ואמרה להם "ידעתי שה' אלקיכם נתן לכם את הארץ" והפיל את פחדו שכן הם אוכלים בחיפזון, על כן אמרה להם שאל להם לפחד שכן הקב"ה ישמור עליהם ויציל אותם מכל צרה.

אמרה רחב למרגלים אני הצלתי את חייכם, במה תגמלוני? אמרו לה שהיא תנצל במלחמה ולא תיהרג, וכיון שהצילה אותם ביתה יהיה לה למקלט, ויכולה להכניס בו את כל מי שתרצה והם יינצלו, אבל אם ייכנסו לשם ערלים ושונאי ישראל, תפקע השמירה מהבית ולא מובטח לה שתנצל. כמו כן הזהירו אותה מאוד שלא לגלות מאומה מכל מה שאמרו, ואם תגלה תפקע מהם השבועה. ולמעשה, שונה היתה אמירתם של המרגלים של יהושע מאמירתם של המרגלים של משה, שהמרגלים של יהושע אמרו את דברם לעם מתוך שמחה עצומה ובטחון שהנה הארץ בידם ויכבשו אותה, מה שאין כן המרגלים ששלח משה.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il