ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מקרח ועד רבי נחמן | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר קרח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ה

מקרח ועד רבי נחמן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

כולם קדושים
מאחורי טענתו של קרח על כך ש'כל העדה כולם קדושים' מסתתר פגם במידות, שכרגיל הוא קודם כל פגם בדעות.

הפגם הזה הוא פגם הגאווה, ובמקרה של קרח זו גאווה משוכללת, מפני שהיא נשענת, ככל שקר מוצלח, על טענת עומק שהיא שכנה לאמת, ועל כן הזיוף קשה לפענוח.

'כל העדה כולם קדושים' זו כמעט אמת שלמה, כי בינה לבין האמת ההבדל הוא רק בן כמה אותיות ספורות שהרי 'כל העדה כולה קדושה' זו האמת.

ונכון הוא כי לעדה הקדושה יש גם שוליים, ובהם בני אדם גסים, אלימים, רוצחים ומושחתים. אז איך כל העדה קדושה? מפני שהכלל כוחו רב מלהיפגם על ידי שוליים, שהרי יש לו חיוּת, עוצמה ולכידות שהם מעבר לסך הפרטים הבונים אותו, ממש כמו שערך העם וזהותו העצמית לא נעלמים עקב היות בו אנשים שאינם מזדהים עם עמם אלא מפנים לו גב.

עקב טענתו זו של קרח, שסכנתה נובעת בייחוד עקב היותה קרובה לאמת, 'הטיפול' לו זוכים הוא ועדתו הוא חריף, והמסר המועבר לעדת ישראל הקדושה כולה חד משמעי: כולם קדושים, אך כל אחד בדרגתו, היינו, ערכו של כל אחד מישראל הוא הערך הגבוה ביותר - עקב היותו משמש ציר שבלעדי יציאתו לפועל המבנה כולו קורס. כמו שבפאזל אין שתי חתיכות זהות ואם אחת תתקנא בצורתה של שכנתה ישאר במקומה חלל פעור, כן הוא גם בנשמות ישראל. בלעדיות זו של כל נשמה והכרח הימצאותה דוקא שלה לכנסת ישראל מודעת אף להנהגת העם וראשיו. לכן למשל, משה 'נופל' ממדרגותיו בהר סיני עקב חטא העגל, כי גם כשיש חוטאים מישראל בחטא העגל - אף שלפי רבי יהודה הלוי בספר ה'כוזרי' לא היה חטא במובן כלל ישראלי אלא של חוטאים ספורים מביניהם שרק הם, 3000 איש, באו על עונשם ומישראל לא פסקו השראת שכינה, המן ועמוד הענן, - למרות כל אלו אומר הקב"ה למשה 'לך רד, כי שחת עמך', שהרי כל גדולתך אינה אלא מחיבורך אליהם. המנהיג ומונהגיו, הרב ותלמידיו, הצדיק וחסידיו וכלל העם וחלקיו זקוקים זה לזה ולכל אחד חשיבות, חשיבות העולה ככל ש'החי יתן אל לבו' את היותו בורג במערכת הקדושה, וימסור את רגעי יומו, מחשבתו ודיבורו וכל שכן מעשיו לעליית הכלל. אזי, באמת 'איש על מחנהו ואיש על דגלו' כולם משרתי עליון, כל אחד במקומו, כמבואר בתחילת ספר התניא, שהגוף השלם אינו בנוי רק מראש, הגם שהוא 'יותר חשוב' מהרגלים. וכך גם הצדיק 'יושב' על כלל האברים 'הנמוכים' ממנו, אך המה מזינים אותו, והוא אותם, ובכאבם אף צר לו מאד.

אך לא כן קרח, הוא טוען 'כי כל העדה, כל אחד מהם, כלם קדושים מכף רגל ועד ראש' (ספורנו). יש לו לקרח מין 'אידיאולוגיה קומוניסטית' שבה כל המעמדות אחד הם. לכן המסר שישראל מקבלים דרכו הוא שאם כך... גם האויר והארץ, הקרקע ושמתחתיה - הכל אחד, וממילא, מה לי מעל האדמה או מתחתיה...

זה אני וזה הוא

כאן קורח משלח אותנו בתפיסתו את עצמו, במידותיו המקולקלות, לאחת המעשיות המופלאות של רבי נחמן מברסלב.

ב'מעשה מחכם ותם', מעשייה מתוקה ועמוקה, מלמדנו רבי נחמן על שתי דמויות, התחרותית והסבילה, החכם והתם ועל נפתוליהם עם החיים.

כשהילדים הללו נאלצו לעזוב את חיק משפחתם ולהפליג אל החיים - התם החל לייצר מנעלים. אבל חכם, זה הרי אינו 'קופץ' בנמהרוּת אל החיים בלא הכנה מקדימה כזו שתאפשר לו 'לקחת את כל הקופה'. לכן הוא מתחיל במסלול קפדני של הכשרה מקצועית - אותו הוא אף פעם לא מסיים הגם שכבר צבר דיפלומות רבות לתלות בסלונו. שהרי מרוב הכשרות וכשרונות עוד אין לו בית בו יוכל להציג את הישגיו ולא משפחה איתה ישמח ואותה ישמח. אין לו זמן לאלו. והתם, הסתפקותו ברצענות משמחת אותו לא מפני רווחיו הגדולים אלא מיניקתו ממקום אחר, מבארו שלו, מבאר העצמיות - 'והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד'. ושמחה זו היתה זמינה לו בכל אותן שנים בהן החכם חיפש את אושרו בתעודות ודפלומות, אלא שעם עוניו הוא חי טוב עם עצמו והיה נכון גם לשלם את כל מחיר חובבנותו: 'כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו, והיה אומר: אשתי! כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקער המנעל הזה!'.

וכשאשתו היתה מקניטה אותו על כך שחבריו לענף טובים ממנו, מורווחים יותר ומוכשרים יותר: 'והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער (היינו זהוב וחצי)? עונה לה התם שברבי נחמן ומשיב לה את משפט הזהב: 'מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!, ועוד, מה לנו לדבר מאחרים?'

מלבד הפרק בשמירת הלשון אנו למדים מכאן פרקים רבים בשמירת הנפש ובריאותה. התם כמו מבין באופן אינסטנקטיבי, מובנה, שאי אפשר לאף אחד לבלוע את העולם כולו. לכן הוא מצמצם את מאמציו, ממרכז אותם, וכה הולך ומגיע אל התובנה שבסופו של יום, לאחר הפנסיה, חשובה השמחה ולא ההכנסה, והסיפוק יותר מהאספקה. לכן הוא מתחיל להתרכז באלו כבר עכשיו, ומשויתר על התחרות והבין שהמעיין שירווה אותו ודאי אינו מחוצה לו אלא בתוכו, הוא מתחיל לחיות בשלמות עם עצמו, עם עצמיותו וממילא מגיע לעצמאותו. כאמור, את המחיר הוא מוכן לשלם, מחיר איכות החיים. החומרית. בחשבונו הצודק, ידידו החכם מרויח אמנם את עולמו החומרי אך מפסיד את אישיותו בעבור חופן דולרים או תיקיית תארים.

ביסוד החכמה העמוקה של 'זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי' מונחת ההבנה עליה מדבר הרב קוק אחרי רבי נחמן ואומר:
"המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו וחוץ לרצונו מחשבת פגול היא, והיא מעוררת את כל התכונות השפלות והמדות הרעות, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו. על כן ישרי לב שמחים תמיד".

כי אין אושר גדול יותר מזה המופק מעצמותו של האדם.

וכאן נופל קרח רחוק ועמוק. בהסתכלות השוואתית המבקשת ניצחון בתחרות החיים ברמה של 'מי יותר גדול ממי' הוא לא יודע שכל אחד, קטן כגדול, שוים בעצמתם באם יפיקו את שיש בהם אל הפועל. לבקש יותר מפוטנציאל הצמיחה המולד באדם, הנתון בחסדי שמים, זה אי אפשר אלא בעמל רב של חשיפת הקיים והרחבתו, לא בבקשת היש של הזולת, ודאי לא בהפגנות מחאה מול משה ואהרן שהתפקיד הוטל עליהם וטבעם משמש לכך.

לכן משה לא רק עונה לקורח על האשמותיו אלא מוסיף לו תוכחת מוסר מסוג חכמת התם:
'שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבד אֶת עֲבדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה' –

כלומר, התרכזו במה שאתם. אל תתנו עצמכם למעלה ממה שאתם, אדרבא, היו מה שאתם כי שם האושר, ואל תתנו את האחר מתחת למה שהוא, אדרבא חזקו אותו.

סוד הצמצום והתמימות
נקודת המוצא של התם היא יותר חכמה משל המתחכם המתרוצץ בין מותגים של השתייכות חברתית או מקצועית. הוא מבין את הסוף, שאם ההתחלה היא בקנאה, הרי שגם אם תושג המטרה, לא תפסוק טרדת הקנאה מלרצד, שהרי כל הישג אינו אלא פתח למירוץ הבא, אל הפסגה הנשקפת כעת ממנו, והמנוחה הרגעית על זרי ההצלחה אינה מנעימה את אי השקט שמחוללת הקנאה. וזהו תהליך בלתי פוסק.

התם כמו מוותר, לעומת האמביציוזי הרודף ומשיג, אבל מה ששכח איש המירוצים, שלעולם החיים והכשרונות קצרים מכדי 'לבלוע את כל העולם', התם כבר הפנים. הוא לא בולע הרבה, אבל יש לו תחושת שבע. הוא יודע שמעבר לקיבולת שלו הוא ממילא לא יוכל להכניס, ואילו אף אם ישיג ככל יכולתו לא יהיה שום טוב עמוק וארוך אם אינו קשור לעצמיותו, הייחודית רק לו. ההשלמה אינה אלא התפייסות עם האמת היייחודית לו, והצמצום אינו אלא פתח לזרימה של הניגון המדוייק של הנפש, לעומת הקול הצורמני של הזיוף ההישגי.

קרח נתון לבולמוס החקיינות, ולא מתוך אמביציה ומוטיבציה הוא מבקש גדולות אלא מתוך קנאה. לכן הלימוד לעם בסופו של משבר הוא שצמיחה אמיתית אפשרית אפילו למטֵה, אם רק מתוכו הוא שואב - לעולם לבסוף יפרח וילבלב.

והדרך הפתלתלה אל מציאת נתיב הפריחה האישי מלווה בהרבה ניסוי וטעייה, השתדלות ותפילה, שבסייעתא דשמייא ובכוונת הלב - בסופם הצלחה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il