ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דור המדבר והעולם הבא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר שלח לך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון ה'תשנ"ט

דור המדבר והעולם הבא


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

דור המדבר והעולם הבא
מובא בגמרא (סנהדרין קי, ב): "תנו רבנן: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו' (במדבר יד, לה). 'יתמו'- בעולם הזה, 'ושם ימותו'- בעולם הבא. ואומר: 'אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי' (תהילים צה, יא). דברי ר' עקיבא". לפני הפסוק הזה כתוב: "ארבעים שנה אקוט בדור, ואומר עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי", פסוק המדבר על דור המדבר, דור המרגלים, שהקב"ה מעכב אותם ארבעים שנה במדבר, מפני שהוא נשבע שהם לא יבואו לארץ ישראל.

את הפסוק הראשון המובא בברייתא: "במדבר הזה ייתמו ושם ימותו", פסוק שנאמר על חטא המרגלים, הגמרא דורשת מכיוון שיש כאן כפילות: "ייתמו ושם ימותו", ללמדך שגם "ייתמו"- בעולם הזה, וגם "ימותו"- בעולם הבא. הפסוק השני, לא מדבר במפורש על העולם הבא, אבל חכמנו זיכרונם לברכה מפרשים את הלשון "אם יבואון אל מנוחתי" על העולם הבא. זו דעתו של רבי עקיבא, שהחטא הנורא - חטא העגל, גורם לא רק שלא יכנסו לארץ ישראל, אלא שאין להם חלק לעולם הבא.
רבי אליעזר חולק על רבי עקיבא, ואומר: "באים הם לעולם הבא, שנאמר: 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח' (תהילים נ, ה)" - זהו דור המדבר שכרת ברית עם הקב"ה בקבלת התורה, יש לו מעלה מיוחדת, והם כן באים לעולם הבא. נכון, לארץ ישראל הם לא באים - זה נתון, אבל לעולם הבא כן. "אלא מה אני מקיים 'אשר נשבעתי באפי', באפי נשבעתי וחוזרני בי".
"רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים. 'אספו לי חסידי' - אלו צדיקים שבכל דור ודור. 'כורתי בריתי' - אלו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן לתוך כבשן האש. 'עלי זבח' - אלו רבי עקיבא וחבריו, שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה". כלומר רבי יהושע בן קרחה מסכים עם רבי עקיבא, שהפסוק "אספו לי חסידי כורתי בריתי", לא מדבר על דור המדבר, אלא על הדורות הבאים שמסרו נפשם על קידוש השם.
"רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הם לעולם הבא שנאמר: 'ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה' (ישעיה לה, י)".
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה". כאן עזב רבי עקיבא את דרכו ללמד תמיד זכות על ישראל, למרות שיכול היה גם כאן ללמד זכות, "שנאמר: 'הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמר: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' (ירמיה ב, ב). ומה אחרים באים בזכותם, הם עצמם לא כל-שכן?!". כלומר, הקב"ה אומר לעם ישראל, לכנסת ישראל: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר". זה שישראל הלכו אחרי הקב"ה במדבר, זו זכות גדולה שהקב"ה זוכר אותה, ובזכותה ישראל נגאלים. "ומה אחרים באים בזכותם, הם עצמם לא כל שכן". אם-כן, רבי עקיבא יכול היה לדרוש את הפסוק הזה, ולומר שיש לאנשי דור המדבר זכות, אבל הוא לא עשה כן, אלא "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה". זהו פלא גדול מאוד, כי באמת דרכו של רבי עקיבא היתה דרך של למוד זכות.

הגמרא מבארת בהמשך מאי חסידותיה של ר' עקיבא. "דתניא: קטני בני רשעי ישראל אין באים לעולם הבא, שנאמר: 'כי הנה היום בא בוער כתנור, והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש, ולהט אותם היום הבא, אמר השם צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף' (מלאכי ג, יט). שורש - בעולם הזה, וענף - לעולם הבא, דברי רבן גמליאל. רבי עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: 'שומר פתאים השם' (תהילים קטז, ו)". הנה, כאן רבי עקיבא אומר לכף זכות, שקטני בני רשעי ישראל כן באים לעולם הבא שנאמר: 'שומר פתאים השם', שכן קוראים בכרכי הים לינוקא פתיא.

אם-כן, דרכו של רבי עקיבא ללמד זכות, ומדוע על דור המדבר הוא מלמד חובה?
ההסבר פשוט. ענינה של ארץ ישראל מקושר לעולם-הבא קשר בל ינתק. העולם הבא וארץ ישראל זה חד, זה לא שני דברים, ומי שמוותר על ארץ ישראל, הוא בעצם מוותר על העולם הבא, כי ארץ ישראל היא המבוא לעולם הבא. כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא 1 . ארץ ישראל היא מעין עולם הבא, ולכן רבי עקיבא אומר: 'נכון, אני תמיד מחפש זכויות, אבל לא בדבר כזה שורשי ויסודי. זה פשוט בלתי אפשרי!'. דור המְדַבֵּר בגנות ארץ ישראל, ולא רוצה להיכנס אליה, דור כזה לא יתכן שיהיה לו חלק לעולם הבא. מעין זה, האומר 'אין תחיית המתים מן התורה', אין לו חלק לעולם הבא 2 . ומסבירה הגמרא: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים". אדם המנתק עצמו מהעולם הבא - אין לו חלק לעולם הבא. מי שלא מכיר בערכה של ארץ ישראל - לא מכיר בערכו של עולם הבא, ולכן לא יכול להיות לו חלק לעולם הבא. כמה שצריך ללמד זכות, פה אי-אפשר!

עשרת השבטים והעולם הבא

מעין זה אומר רבי עקיבא גם על עשרת השבטים. המשנה אומרת: "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר: 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' (דברים כט, כז). מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא 3 ". שוב רבי עקיבא מלמד חובה.
הגמרא מביאה ברייתא בענין: "תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: 'ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול' (שם). 'ויתשם ה' מעל אדמתם' - בעולם הזה, 'וישליכם אל ארץ אחרת' - בעולם הבא, דברי רבי עקיבא". כאן, כמו בענין המרגלים, שוב לומד רבי עקיבא מזה שהקב"ה מוציא אותם מארץ ישראל לארץ אחרת, שהוא מוציא אותם מהעולם הבא, כי ארץ ישראל והעולם הבא זה אותו דבר. "רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה - אינן חוזרין, ואם לאו - חוזרין. רבי אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול' (ישעיה כז, יג). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה".

לפי המשנה הם אינם עתידים לחזור, כלומר, שלא יגאלו בגאולה העתידה, ולפי הבריתא אין להם חלק לעולם הבא. אבל צריך לדעת, שהרבה פעמים המושג "אין להם חלק לעולם הבא" מתערבב עם ענין הגאולה העתידה. עולם הבא זה מה שיהיה אחרי העולם, אחרי הזמנים האלה. אומר כאן רש"י: אית דמפרשי: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, היינו לימות המשיח, שלא יקבלם משיח עם שאר גלויות".
מדוע רבי עקיבא אומר על עשרת השבטים דברי חובה? מה עשו עשרת השבטים שחמור כל-כך, עד שאין להם חלק לעולם הבא? אומר רש"י: "לפי שסיפרו בגנות ארץ ישראל. כדאמרן לעיל". כשגלו עשרת השבטים והגיעו לאיזה מקום, אמרו: 'הארץ הזו יפה כמו ארץ ישראל, מקום זה יפה כמו ביהמ"ק' 4 . הם לא ראו את מעלתה של ארץ ישראל, לעומת שאר הארצות, וספרו בגנות ארץ ישראל. ומסים רש"י: "ובדבר זה נענשו מרגלים".

עשרת השבטים נכשלו באותו כישלון של חטא המרגלים, ולכן גם להם אין חלק לעולם הבא.
זו שיטתו של רבי עקיבא. רבי עקיבא תמיד מחפש זכויות, אבל כאן אי-אפשר! המרגלים חטאו בזלזול בעניינה של ארץ ישראל, בסיפור גנותה של ארץ ישראל - 'ארץ אוכלת יושבה', ואי-אפשר ללמד זכות על מי שמדבר בגנותה של ארץ ישראל.
חטא המרגלים
המפרשים כאן דנים, מה היה חטא המרגלים?
הרמב"ן אומר 5 : "אבל רשעם במילת 'אפס', שהוא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי-אפשר בשום ענין". כלומר, חטאם היה בזה שאמרו, שאי-אפשר להתגבר על הקושי להילחם עם העם היושב בארץ, ולא האמינו שריבונו של עולם יכול לעזור להם להתגבר על יושבי הארץ. לכאורה, לפי הפרשנות הזו, החטא אינו בסיפור גנותה של ארץ ישראל, אלא, כביכול, בחסרון אמונה. זה היה החטא הנורא.
אבל, לעומת זאת, המשמעות של הפרשה, ושל הפסוקים במקומות רבים המדברים על חטא המרגלים, שהחטא היה לשון הרע על ארץ ישראל. אולי התגלגל מכך גם חסרון באמונה, אבל החטא היה, מאיסה בארץ ישראל. כך כתוב בפרשה שלנו: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" (במדבר יד, לא), וכך הפסוק בתהילים: "וימאסו בארץ חמדה" (תהילים קו, כד). הם מאסו בארץ. הם לא רצו את הארץ הזו. החטא היה במאיסת הארץ.

מאיסה והודאה בשורש
מאיסת הארץ היא מאיסת התוכן הרוחני, והמשמעות של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא השורש של כל המדרגה הגדולה של האומה הישראלית. כל ענינו של האדם בעולם, זה להגיע לשיא השיאים, לעתיד לבא, לעולם הבא, למדרגה השלמה, שאז מתגלה ההופעה האלוקית בכל שלמותה. כל השאיפות הם למגמה העליונה הזו - מגמת העתיד, מגמת העולם הבא. מאיסה בארץ ישראל, זו הפסקת השאיפות הגדולות, ועזיבת כל המגמה הגדולה, העליונה של האומה הישראלית, שארץ ישראל היא המביאה אליה.

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ'". 'ארץ' - זה עולם הבא, ולכן כאשר מואסים בארץ - מואסים בעולם הבא, ואי אפשר שיהיה להם חלק לעולם הבא.
כל זה בהיפוך מדברי חז"ל 6 , שאדם השומר שבת, אפילו עובד עבודה-זרה כדור אנוש, מוחלים לו שנאמר: "כל שומר שבת מחללו"- אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אדם העובד עבודה-זרה בצורה החמורה ביותר, כדור אנוש, שהוא שורש העבודה-זרה, אם הוא שומר שבת, מוחלין לו. ואומר המהר"ל 7 , שלא מדובר על אדם שעשה תשובה, אלא על אדם שעובד עבודה-זרה ושומר שבת. זה אמנם תרתי דסתרי, אבל זה מה שהוא עושה. ואפילו עובד עבודה-זרה כדור אנוש - מחול לו.

מסביר המהר"ל: שבת היא זכר למעשה בראשית, והיא מגלה, שהקב"ה ברא את העולם, ולכן, מי ששומר שבת, מודה בכך שהקב"ה, הוא שברא את העולם. מי ששומר שבת ומכיר בעובדה הזו, אפילו אם יש לו טעויות נוראות, בגלל שהוא מודה בשורש, כל המעשים האחרים נחשבים לו כטעות, והעבודה-זרה שלו לא נחשבת עבודה-זרה. היא בטלה כלפי ההכרה שלו את ריבונו של עולם.

כלומר, כשאדם אוחז במעשה כללי חיובי, שהוא שורש הכל, כל הדברים האחרים, אפילו הם גדולים מאוד, הם בטלים לעומתו. מי שכופר בעבודה-זרה - מודה בכל התורה כולה, ומי שמודה בעבודה-זרה כאילו כופר בכל התורה כולה 8 . הרבה פעמים מצאנו אנשים עובדי השם, שגם עובדים עבודה-זרה. נמשכים ע"י היצר אל התאווה הזו של עבודה-זרה, אבל בשורש הם מאמינים בריבונו של עולם. ואומרת לנו הגמרא, שמי ששומר שבת, חטא הע"ז בטל לעומתו.
כך אנו אומרים גם להפך: מי שעוזב את השורש של הכל, יכול להיות צדיק ולהחזיק בכל הדברים האחרים, אבל מכיוון שהוא עוזב את היסוד, את העיקר, אע"פ שמקיים את כל המצוות הפרטיות, אין לו חלק לעולם הבא. רבי עקיבא מכיר את מעלתו של דור המדבר, ואומר: 'זה דור גדול, אני יודע. יש לו המון מעלות, אבל החיסרון הזה, של המאיסה בארץ ישראל, זהו חיסרון שורשי יסודי, שהורס את הכל, ומקלקל את כל המעלות והמעשים הטובים. ישראל הולכים אחרי ריבונו של עולם במדבר וכו', אבל אינם רוצים לעלות לארץ ישראל, וזה הורס את הכל. לכן דור המדבר אין חלק לעולם הבא'. דור המדבר היה דור מורכב. היו לו כנראה מעלות מאוד גדולות, אבל גם התמודדויות מאוד קשות.

כלל ישראל - בארץ ישראל
ארץ ישראל איננה מטרה חיצונית, אלא השורש של כל התורה כולה. השורש של כל ההופעה האלוקית בעולם. לא הופעה פרטית, אישית, של פלוני ואלמוני או הרבה אנשים ביחד, אלא הופעה של האומה כולה.
מה עניינו של העולם הבא, חיי הנשמה, הנפש העליונה האלוקית? חיי האדם הפרטי מוגבלים בשנים, לעומת האומה החיה חיים ארוכים ונצחיים. הפרט - ימיו כצל עובר. "אם בגבורות שמונים שנה" (תהילים צ, י), אבל, יש גבול לימי חייו של האדם הפרטי. האומה כולה, היא ממשיכה את חייה תמיד. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א, ד).
לכל אדם ואדם יש שני צדדים. מצד אחד - אדם פרטי יחידי, ומצד שני - הוא חלק מהכלל, וכחלק מהכלל הוא שייך להמשכיות בלתי פוסקת - לנצח. קיומו של העם נעשה על ידי צרוף כל הפרטים. אמנם הפרטים כל הזמן מתחלפים, אבל כל הדורות המצטרפים זה לזה, יוצרים את ההמשך הבלתי פוסק של האומה. כלומר, כל אחד ואחד הוא חלק מכלל ארוך בלתי פוסק, והוא גם פרט שעומד בפני עצמו. אם אדם מקושר אל הכלל, והקישור הזה הוא עיקר ענינו, אז הוא שייך אל הנצח, הוא שייך לעולם הבא. גם אם יש הפסקה, היא חיצונית בלבד, מפני שהוא שייך אל כלל האומה, שקיומה מתמשך ובלתי פוסק, ויש לו חלק לעולם הבא.

אדם המתנתק, מבודד את עצמו, וקורע את עצמו מן הכלל - קיומו זמני, חולף, ואין לו המשכיות. א"י היא המקום, שבו מופיעה האומה בכללותה. אין 'עם ישראל' בחוץ לארץ. בחו"ל אנחנו קרועים ושסועים. בחו"ל אנחנו עצמות מפוזרות.
בא"י אנחנו מציאות חיה, מציאות שלמה, עם, מציאות של כלל. לכן המחובר אל כלל ישראל - מחובר אל א"י, והמחובר אל א"י - מחובר אל כלל ישראל. כלל ישראל וא"י זה דבר אחד. כלל ישראל זה נצח, זה עתיד, וזה ארץ ישראל.

בא"י מופיעה האומה בהופעה הכללית שלה, בהופעה השלמה, הנצחית, בכל צורתה, ובכל דורותיה. זה ענינה של א"י - "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ". אומר הזהר: "בארץ דייקא 9 ". רק בארץ אנחנו גוי אחד, ולא בחו"ל. א"י הופכת את כל היחידים למציאות אחת כוללת, ולכן המאיסה בא"י היא מאיסה בכלל, היא מאיסה בנצח, והיא מאיסה בעולם הבא.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il