בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

כניסה למצב של פיקוח נפש וביטול מצווה

האם מותר לאדם להכניס את עצמו למצב שבו הוא יבטל מצווה? יתכנו מספר אפשרויות לכך - פיקוח נפש בשבת, לא תעשה שנדחה מפני עשה, ועוד.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ב שבט התשס"ה
9 דק' קריאה 49 דק' צפיה
מקורות:
שבת דף יט ע"א אין מפליגין בספינה וכו'.
רי"ף ובעל המאור שם בדין שמעל עשרה טפחים אין איסור תחומין.
סוכה דף כה ע"א בענין העוסק במצוה פטור מן המצווה.
ר"ן דף נ"ג עמ' א' ברי"ף בשבת ד"ה והיכא דאישתפוך וד"ה ואינו כן דעת הרז"ה [בעה"מ].
בבא מציעא לב ע"א.
בית יוסף אורח חיים סימן שלא, סעיף ט.
שו"ע יורה דעה סימן כח, סעיף יא מי שאין לו עפר לכסות וכו'.
בית יוסף אורח חיים סימן י"ג ד"ה כתוב במרדכי.
מרדכי מנחות, סימן תתקמ"ד.
מנחת שלמה חלק א' סימן ז'.
סנהדרין עב ע"א.
קובץ הערות בתחילת מסכת יבמות.

איסור הפלגה בספינה לפני שבת
במסכת שבת 1 מובאת ברייתא:
תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה מפליגין. פוסק עמו לשבות ואינו שובת דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו צריך.

נחלקו הראשונים בטעמו של איסור ההפלגה. הרי"ף מביא שיטה שמדובר בברייתא בספינה "גוששת" - כלומר, שנמצאת במים רדודים כך שאין בהם גובה עשרה טפחים, וכיון שהספינה יוצאת מחוץ לתחום שייך בה איסור תחומין, ולכן גזרו בה 2 . אולם הוא דחה שיטה זו, שהרי הברייתא לא חילקה בין ספינה קטנה לגדולה, וכן משום שאם מדובר באופן שיש חשש לחילול שבת - היה אסור להפליג גם יותר משלשה ימים קודם השבת! לכן אומר הרי"ף שלא מדובר במצב שיש בו חשש לחילול שבת, אלא בביטול מצוות עונג שבת. בדרך כלל, אדם שנמצא בספינה סובל בשלשת הימים הראשונים ממחלת ים (בחילות, חוסר תיאבון וכו') אבל לאחר מכן הוא מתרגל, ולכן אסור לצאת שלשה ימים סמוך לשבת.

בעל המאור מפרש כמו הדעה שדחה הרי"ף, והוא מסביר "וכל שלשה ימים קודם השבת מקמי שבתא מיקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת". שלשת הימים שלפני שבת נקראים 'לפני שבת' ואז מוטל על האדם להתכונן לשבת, אבל לפני כן הוא יכול להיכנס לספינה, למרות שבסופו של דבר יצטרכו לחלל שבת בגלל פיקוח נפש.

מלשונו של בעל המאור "נראה כמתנה לדחות את השבת" ברור שהאיסור להפליג בספינה ולהיכנס על ידי כך למצב של פיקוח נפש אינו מהתורה. כך גם מוכח מהעובדה שבשלשת הימים הראשונים של השבוע מותר להפליג, וכן לדבר מצווה מותר להפליג אפילו מערב שבת - אם האיסור היה מהתורה, לא היה מקום לחלוקים אלו.

ראיה לשיטת הרי"ף
כאמור, דעת הרי"ף היא שבמקום שיש חשש לחילול שבת אין להיכנס לספינה גם מתחילת השבוע; ויש לעיין בשיטת בעל המאור, שכן בפשטות ניתן להוכיח מהגמרא שהאיסור להיכנס למצב של ביטול מצווה הינו מהתורה. במסכת סוכה 3 דנה הגמרא בסוגיית "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ואחד המקורות לכך הוא פרשת פסח שני "ויהי אנשים טמאים לנפש אדם". הגמרא מסבירה שאנשים אלו עסקו במת מצווה ולכן הם לא היו יכולים להקריב את הפסח, ומכאן לומדת הגמרא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, שהרי היה מותר להם להיטמא למת, למרות שהדבר יגרום ביטול מצוות קרבן פסח. אנו רואים מכאן שיש פסוק מיוחד המלמד שמותר ואף חובה לעסוק במת מצווה, למרות שעיסוק זה ימנע מהקרבת מקרבן פסח, ומבואר שבמקום שאין מצווה, אסור לאדם להכניס את עצמו למצב שהוא יהיה אנוס ולא יוכל לקיים מצווה.

הצעת הסבר לשיטת בעל המאור
כיצד ניישב את שיטת בעל המאור, שהאיסור להיכנס למצב של פיקוח נפש בשבת הוא רק מדרבנן?
נראה שיש לחלק בין ביטול מצווה מחמת אונס, לבין ביטול מצווה מחמת פיקוח נפש. במצב של אונס המצווה קיימת, אבל אין אפשרות לקיים אותה. לעומת זאת, במצב של פיקוח נפש - מצוות השמירה על החיים מבטלת את מצוות השבת, הלכות שבת לא נאמרו במצב כזה. ניתן לדמות מצב של פיקוח נפש שדוחה שבת למצב שבו 'עשה דוחה לא תעשה', שאין איסור להיכנס אליו, גם אם אדם אינו מחויב במצוות העשה. כך אנו למדים מהמקור של הכלל "עשה דוחה לא תעשה" - הטלת חוטי צמר בבגד פשתן. התורה אומרת שאיסור כלאים נדחה בציצית כי עשה דוחה לא תעשה, ולמרות שאדם יכול להימנע מהחיוב להטיל ציצית, הוא לא מחויב ללבוש דווקא בגד זה והוא יכול גם לעגל את פינותיו כך שייפטר מציצית - אין צורך בכך. כאשר התורה אומרת 'עשה דוחה לא תעשה' היא אומרת שה'לא תעשה' מתבטל, וממילא מותר לכתחילה להיכנס למצב כזה.

דוגמא נוספת לדבר מתבארת בהלכות השבת אבידה. המשנה 4 אומרת שאסור לכהן להיכנס לבית קברות כדי להשיב משם אבידה, ושואלת הגמרא מדוע לא יבוא עשה של השבת אבידה וידחה את לא תעשה של טומאה לכהן! והיא עונה שאיסור טומאה לכהן הוא לא רק 'לא תעשה' אלא גם עשה - קדושים תהיו. והנה, דעת הרמב"ן היא שמצוות העשה של השבת אבידה חלה רק אחרי הגבהת האבידה, לפני כן חל רק האיסור "לא תוכל להתעלם"; אף על פי כן, אומרת הגמרא שאם איסור טומאה היה רק לא תעשה היה הכהן מצווה להיכנס לחיוב השבת האבידה, למרות שבכך הוא היה גורם לעצמו לבטל את איסור טומאה לכהן.

לסיכום, תוקפו של הכלל 'עשה דוחה לא תעשה' אינו רק כאשר אדם כבר נמצא במצב של חיוב העשה, אלא הוא כולל גם היתר לכתחילה להיכנס לחיוב העשה, ויתכן שיש אף חיוב לעשות זאת. בפשטות, כך הוא גם בפיקוח נפש בשבת, כי פיקוח נפש גם הוא מצווה לאדם בשעת סכנה. כשאדם נוסע נסיעה ארוכה בספינה, הוא מכניס את עצמו למצב שהוא יהיה מחויב מצד מצווה לחלל את השבת, וכיון שהביטול הוא מצד מצווה, דומה הדבר למצב של 'עשה דוחה לא תעשה' ולא למצב של ביטול מצווה באונס.

המשך הדיון בשיטת בעל המאור והסבר שיטתו
כך היה אפשר לבאר בשיטת בעל המאור, אלא שבפשטות הוא עצמו אינו אומר כך. בעבר היו סבורים שלאחר המילה יש לרחוץ את התינוק במים חמים, מטעם פיקוח נפש. כאשר אין מים חמים לצורך כך, נחלקו הראשונים: שיטת הרמב"ן היא שימולו את התינוק, ואז יהיה מותר לחמם מים מטעם פיקוח נפש, אבל בעל המאור כתב שלא ימולו, כדי לא להיכנס למצב של פיקוח נפש שידחה את השבת. ומבאר הבית יוסף 5 שהראשונים נחלקו בשאלה האם השבת הותרה אצל פיקוח נפש, או שהיא דחויה אצל פיקוח נפש. הרמב"ן סובר ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, כלומר במצב כזה אין בכלל דיני שבת ולכן אין בעיה להיכנס לכך, אבל בעל המאור סובר שהשבת דחויה אצל פיקוח נפש, ופירוש הדבר שרק אם אין ברירה יש לחלל שבת, בשונה ממצוות עשה שדוחה לא תעשה, שלא כדברינו.

ומעתה חוזרת השאלה על בעל המאור - מדוע אסור למול בשבת כאשר יגרם מכך פיקוח נפש שיצריך לחלל שבת, אבל מותר להפליג בספינה מערב שבת לדבר מצווה, למרות שהדבר יגרום לחילול שבת?

נראה שיש לחלק בין שבת לבין ערב שבת. בערב שבת, שאז האדם עדיין אינו מצווה במצוות השבת, אין איסור שבת, ולכן מותר מהתורה להיכנס למצב של פיקוח נפש שיצריך חילול שבת, אלא שבדבר הרשות גזרו חכמים שלשה ימים קודם השבת, משום שנראה כמתנה לחלל את השבת, ולפני כן מותר לכתחילה, כי חכמים לא גזרו על האדם שימנע לשוט בים למקומות רחוקים. כל זה לפני שבת, אבל בשבת עצמה, שאז האדם כבר מחויב במצוות השבת, אסור להיכנס למצב של פיקוח נפש.

יש להעיר כי בדברי בעל המאור עצמו לא מפורש אם האיסור בשבת הוא מהתורה או מדרבנן. מדברי הבית יוסף ששבת דחויה אצל פיקוח נפש נראה שזהו איסור מהתורה, אך אפשר לומר גם שזהו איסור מדרבנן, ויש לעיין בדבר.

כל זאת ביחס לפיקוח נפש, אבל ברור כי לשיטת כולם אסור מהתורה להיכנס לצורך דבר הרשות למצב של ביטול מצווה באונס, כפי שנלמד מהפסוק שמתיר להיטמא למת רק לצורך דבר מצווה (כאשר הדבר יגרום לביטול מצות קרבן פסח). דוגמא לכך היא במצוות כיסוי הדם: נפסק בשולחן ערוך 6 "מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט". אם אין לאדם עפר הנדרש למצוות כיסוי הדם, אסור לו לשחוט את העוף ובכך להכניס את עצמו למצב של ביטול מצווה באונס. גם ביום טוב, אם לא הכין עפר מבעוד יום כך שהוא לא יהיה מוקצה, אסור לשחוט, למרות שאחרי שישחט הוא יהיה אנוס.

האם מותר ללבוש ציצית שנקרעה בשבת?
אחד מאבות המלאכה בשבת הוא קושר. נשאלת השאלה, האם מותר לאדם ללבוש בשבת בגד שאין בו ציצית, כך שאחרי שילבש הוא יהיה אנוס מלקשור בו ציצית? נחלקו ראשונים בדבר. המרדכי 7 מביא בשם הרב שלמה מטרויש שהדבר אסור, ואילו לשיטת ר"י מצוות ציצית "אינה אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו", כלומר גדר מצוות ציצית אינו איסור ללבוש בגד בלי ציצית, אלא זוהי מצווה לעשות ציצית בבגד שיש בו ארבע כנפות, ועל כן בשבת, שאז אינו יכול להטיל בו ציצית, אין מצווה. דעת הרב שלמה מטרויש מתאימה למה שראינו עד עכשיו, שאסור להיכנס למצב של אונס; כיצד נבין את שיטת ר"י? מדוע לפיו אסור לשחוט כשאין עפר, הרי גם מצוות כיסוי הדם אינה איסור אלא מצווה?

נראה שיש לחלק בין מצוות כיסוי הדם לבין מצוות ציצית. בכיסוי הדם ההלכה היא שאם כיסהו הרוח אין צורך לכסות, ומכאן שעיקר המצווה היא שהדם לא יהיה גלוי, ולא שהאדם יכסה. לכן, אם הדם נותר גלוי יש בכך ביטול עשה, גם אם באונס. לעומת זאת בציצית המצווה היא פעולת הקשירה, ובשבת אין חיוב זה כי התורה לא חייבה לקשור בשבת. ויש לעיין עוד בדבר.

לסיכום, הכלל המרכזי הוא שאסור להיכנס למצב של אונס ובכך להיות פטור מן המצוות. בדומה לכך, יש מצווה לאדם להכניס את עצמו למצב של חיוב, ובגמרא נאמר שמי שמתחמק ממצוות ציצית ולובש רק בגדים שאין בהם ארבע כנפות נפרעים ממנו בשעת סכנה, וזאת למרות שהוא לא ביטל שום מצווה. אדם לא צריך להתחמק ממצוות, אלא לרדוף אחריהם.

עד כמה אדם מחויב להשקיע?
ויש לעיין, עד כמה אדם צריך להשקיע ולהתאמץ כדי לא להיכנס למצב של ביטול מצווה מחמת אונס או פיקוח נפש?
דוגמא לדבר: אדם צריך לבשל אוכל ולהדליק אור לחולה, ויש אצל השכנים אוכל מוכן. הוא יכול לבקש מהשכנים 'תנו את האוכל שלכם לחולה כדי שלא אצטרך לחלל שבת', 'תביאו את המנורה כדי שלא אצטרך להדליק את האור', למרות שבכך הם ישארו בלי אוכל ואור - האם באמת יש צורך בכך? האם אדם מחויב להפסיד ממון כדי לא להיכנס למצב של פיקוח נפש, כשם שהוא צריך לשנות את מועד הפלגתו בספינה כדי לא להיכנס למצב כזה, או שכיון שפיקוח נפש היא 'מצווה רבה' - אין צורך לוותר?

בשאלה זו דנים הרב אוירבך ופוסקים נוספים. הרב אוירבך אומר שאדם שאינו אחראי על החולה ואינו עוסק בפיקוח נפש ודאי אינו חייב להשקיע מממונו כדי שהאחראים על החולה לא יעשו איסור של חילול שבת מפני פיקוח נפש; והוא כותב שניתן להוכיח שגם מי שאחראי בעצמו על החולה אינו צריך להשקיע מממונו. ראייתו היא מכהן שהלך בדרך ומצא מת מצווה, שעליו להיטמא, וגם אם הוא יכול לשכור פועלים בכסף שיעסקו הם במת - על פי הדין אין הוא חייב בכך. עשה דוחה לא תעשה, ועל כן הוא יכול לטפל בעצמו במת.

ראיית הרב אוירבך מבוססת על השוואה בין "עשה דוחה לא תעשה" לבין פיקוח נפש שדוחה שבת, אולם אנו עוררנו שיתכן שיש לחלק ביניהם. בביטול מצווה מחמת 'עשה דוחה לא תעשה' מותר להיכנס לכתחילה למצוות העשה, כי הלא תעשה הותר לגמרי, אולם במצב של ביטול מצווה מחמת פיקוח נפש - הדבר תלוי, בפשטות,בשאלה אם השבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש.

הרב אוירבך ממשיך וכותב שאם לא נאמר כדבריו, יצא שכל אשה מעוברת שהגיעה לחודש התשיעי תצטרך לשכור דירה ליד בית החולים כדי לא להיכנס למצב של פיקוח נפש, וכן יוצא נחייב חולה ביום הכיפורים לקבל מזון דרך אינפוזיה בלי לאכול, ולא שמענו כדבר הזה! אמנם יש לדון בראיה זו, מנין באמת שלא נאמר כך?

הבא במחתרת
על כל פנים, דעת הרב אוירבך היא שכיון שפיקוח נפש הוא מצווה - אדם לא צריך להשקיע ממון כדי למנוע את האיסור, והוא רוצה להביא לכך ראיה נוספת מדין 'הבא במחתרת'. ההלכה אומרת שאם גנב נכנס לבית באמצע הלילה, מותר לבעל הבית לקום עליו ולהרגו, משום שכאשר בעל הבית קם - הוא נמצא במצב של סכנת נפשות והגנב הוא רודף שמותר להורגו 8 . למרות שאם הוא ישאר במיטתו וישים עצמו ישן - הגנב יגנוב מה שהוא רוצה, ולא יקרה כלום, מותר לבעל הבית לקום, וכך ליצור מצב שהגנב יוגדר רודף ויהיה מותר להרגו. הרב אוירבך מוסיף שיש אפילו מצווה בדבר, כי אחרת ירבו גנבים, ואין לדבר סוף.

אולם המגן אברהם אינו כותב כך. לדבריו, כל ההלכה שמותר להרוג את הגנב נאמרה לאחרים מחשש שבעל הבית יקום, כי קשה מאוד לאדם להיות אדיש ולראות שגונבים את ממונו, אבל לבעל הבית עצמו אסור לקום. וזו לשון המגן אברהם: "וצריך עיון, דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת! ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן..." וכדברו פסק הרש"ז בשולחן ערוך הרב, והביאו המשנה ברורה להלכה.

הרש"ז רוצה לתלות את דברי המגן אברהם במחלוקת הרמב"ן ובעל המאור בדין מילה בשבת כשאין מים חמים. כאמור, לדעת הרמב"ן על האדם למול ובכך להיכנס למצב של פיקוח נפש, ולדעת בעל המאור אסור למול במצב כזה. כשם שלפי בעל המאור מבטלים מצות מילה כדי לא להיכנס למצב של פיקוח נפש, כך גם יש לוותר על הממון כדי לא להיכנס לכך. הפסד מצווה אינו פחות משמעותי מהפסד ממון. אולם לפי הרמב"ן שהמצווה דוחה את האיסור, גם כאן יתכן שלא יצטרך להוציא ממון, כי פיקוח נפש דוחה הכל.

שאלה דומה מביא ה'קובץ הערות' 9 בדין עשה דוחה לא תעשה. כלל בידינו שלמצוות עשה צריך האדם להוציא חומש מנכסיו, אבל כדי להימנע מאיסור לאו הוא צריך לתת את כל ממונו. והנה ההלכה היא שאם יש לאדם בערב פסח כזית מצה מן החדש, הרי שמצוות העשה של אכילת מצה דוחה את איסור לא תעשה של אכילת חדש. ומעתה יש לעיין מה הדין כאשר אדם יכול לקנות בכסף מן הישן, וסכום הכסף הוא יותר מחומש מכל נכסיו? מצד מצוות אכילת מצה, לא מוטל עליו להוציא יותר מחומש; אולם, אם הוא לא יקנה מן הישן הוא יצטרך לאכול מן החדש, ולעבור בלאו, והרי על לאו צריך למסור את כל ממונו! והוא מביא בשם חותנו, ר' מאיר אטלס, שאדם יכול לקיים מצות עשה מן החדש ואינו צריך להשקיע יותר מחומש, כי עשה דוחה לא תעשה, והדחייה היא לכתחילה, וכמו שנתבאר.


^ 1 יט ע"א.
^ 2 מעל עשרה טפחים אין איסור תחומין.
^ 3 כה ע"א.
^ 4 בבא מציעא לב ע"א.
^ 5 אורח חיים סימן שלא, סעיף ט.
^ 6 יורה דעה כח, יא.
^ 7 מסכת מנחות, סימן תתקמ"ד.
^ 8 סנהדרין עב ע"א.
^ 9 בתחילת מסכת יבמות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il