אור ליום ו' ל' תשרי ה'תשע"ה
דף הבית ספריה אמונה ארץ מול שמים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (5 ד') הורד mp3
שלח לחבר


הושענא רבה כיום דין


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל


סוכות





היום השביעי של חג הסוכות, נקרא בתלמוד הבבלי: "יום שביעי של ערבה" (סוכה מב, ע"ב), על שם שהיו מקיפים את המזבח בערבה. ויש שהיו קוראים אותו: "יום חיבוט חריות", על שם ענפי הדקל שהיו מביאים וחובטין אותן בקרקע בצידי המזבח (סוכה מה, ע"א, במשנה). אמנם במדרשים נמצא שקוראים יום זה: "הושענא" (ויקרא רבה לז) או "הושענא רבה", "וכיוון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלים ערבי נחל, ומקיפין שבע הקפות" (מדרש תהלים [בובר] יז, ה). ובשם זה נזכר יום זה לדורות. אמנם מסוגיית הגמרא הבבלית לא ניתן להכיר את אופיו של הושענא רבה כיום דין, והוא ידוע כ"יום נטילת ערבה". רמז לכך נמצא במה שהוזכר בדרשה בירושלמי (ראש השנה פרק ד, הלכה ח), להוכיח שהתקיעה תהא במוסף: "ואותי יום יום ידרושון - זו תקיעה וערבה". בשני מועדים אלה, הכול נמצאים בבית הכנסת בזמן המוסף, אם לשמיעת קול השופר בראש השנה ואם לנטילת הערבה ביום הושענא רבה. עצם הדבר שהושוו שני הימים האלה זה לזה, יום תקיעת השופר שהוא יום הדין, ליום נטילת הערבה, שהוא הושענא רבה מלמדנו על יסוד משותף להם: דין.
וכך כתוב בספר המנהיג (סימן לח):
"כי בהושענא רבה מקוימת חתימת שלושת הספרים ה פ ת ו ח י ם בראש השנה לפני הקב"ה, ו נ ח ת מ י ם ביום הכיפורים, ובהושענא רבה - תכלית הכפרה".

כבר בספרי הפוסקים אנו מוצאים שיש בהושענא רבה גוון של חג, שהכול באים לבית הכנסת, ומרבים במזמורים כמו ביום טוב ומרבים קצת בנרות, כמו ביום הכיפורים (טור, אורח חיים תרסד). והרמ"א הוסיף:
"והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר, כמו בערב יום הכיפורים, ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום הכפורים". (שו"ע, אורח חיים, סימן תרסד, א)

לעתים מתרחב העניין עד שנדמה ש'מרוב עצים לא רואים את היער', לא מדגישים את עיצומו של היום ועל מה נידונים בו, מרבים בתפילות המתחילות ב'הושענא' ולכן קוראים ליום זה "הושענא רבה" (חיי אדם, כלל קנג). רואים ביום זה מעין המשך לימים הנוראים, אבל לא מבליטים מספיק את מה שכתב ה'טור':
"לפי שבחג נידונים על המים, והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי אדם תלויים במים". (טור, אורח חיים סימן תרסד)

מעניין שדווקא בספרי חסידות אשכנז, שנתחברו על רקע רדיפות ושמדות, בקידוש שם ה' במותם, הרי רק השמים היו פתוחים לפניהם, כי הקרקע, אדמת חו"ל הטמאה - בערה תחתיהם, והם שהשאירו לדורות, את תפילת 'אב הרחמים'. ארץ ישראל כה שגבה בעיניהם - עד שהותירו לנו גם את אריכות הסברתם בבקשת הגשמים ומעמדה של ארץ ישראל.

הערבה והמים

בחג הסוכות נידונים על המים, הרי זה עניינם המיוחד של "ערבי נחל", התלויים כל כך במים, לְרַצוֹת ולבקש על המים. וכך נמצא הסבר חשוב ביחס שבין נדרים וגשמים. שלא היה יום מרובה בקרבנות כיום השביעי של סוכות, שבו עובר על 'בל תאחר' על נדרו, אם עבר החג, ובעוון נדרים - גשמים נעצרים. קיימת תלות הדדית בין הרמה המוסרית של בני אדם בארץ ובין ירידת הגשמים, כי הבטחות שווא גורמות מניעת גשמים. וכך הם דברי הגמרא:
"אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, 'נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן - אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר'" (משלי כד, טו). (תענית ח, ע"ב)
"ולמה ערבה בהושענא רבה? לפי שהערבה גדילה על מים ואז נידונים על המים", ועל זה נידונים "שיושב בדין, אם לא עברו נדריהם, נותן להם מדה במדה... אם יתן נדרים בעתו, 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ'. ומביאים קרבניהם בהושענא רבה... והיו קושרים הבהמות בענפי ערבה: 'אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ' (תהילים קיח, כז), ואומר: ריבונו של עולם, מה שנדרנו הבאנו, והענפים שאסרנו בידינו הם, הואיל ולא עצרנו מתת, גם אתה אל תעצור הגשמים"! (ספר הרוקח, סימן רכא)

הנה קיבלנו ביאור חדש על הפסוק "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים", המסביר וקושר את קורבנות הנדרים שבחג - לענפי הערבה, כלומר, עם ברכת הגשמים! נוסף על כך אנוו למדים ביאור חדש לשם: "הושענא רבה".
"ועושין יום גדול שהוא סוף השנה, ואומר: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך" על שם זה, היו קורין אותו יום 'הושענא רבה'... לפי שזה היום, גדול בעיני כול". (ספר הרוקח, סימן רכא)

במה נחשב יום הושענא רבה לסוף השנה? כי למחרת, ביום טוב האחרון של החג תהא בקשה חדשה על הגשמים לקראת השנה החדשה. לא מפני ריבוי ההושענות נקרא אותו יום כך, אלא מפני העניין החמור של היום הזה - עניין הגשמים והמים דאגו שלא יחול הושענא רבה בשבת כדי שיוכלו להתפלל על הגשם! ומכאן גם ההסבר מדוע היו נוהגים לאחר את יום חלותו של ראש השנה, מיום א' ('לא אד"ו ראש'), "כדי שלא יבוא הושענא רבה בשבת, כי היו בוכים ומתחננים על המים" (שם). ובשבת לא היו יכולים להתפלל ולבקש על הגשם.

והנה חידוש: גם ז' ההקפות שהיו מקיפים את המזבח קשורות במים. "ומקיפים ז' פעמים כנגד ז' פעמים שכתוב בתורה 'ענן' 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ'" (ענן - ו' פעמים, ועוד אד - פעם אחת), מובן שהזכירו גם את הקפת יריחו כהסבר נוסף.

עניין יום החיתום הוזכר ב'זוהר':
"וביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא - ופתקין נפקין מבי מלכא" (חלק ג לא, ב).
דווקא ערבה, הרגישה מכל יתר המינים של הלולב, היא נבחרה לְרַצוֹת ולבקש על המים, כי היא ממחישה את תלותנו במים, על כן, ביום האחרון של סוכות היא נשארת לבדה לבקש על חיי האדם התלויים במים, והתורה מבליטה מה שלא הדגישה בשאר מינים, שיש ליטול "ערבי נחל".

מחלוקת עם הצדוקים
מעניין שכמו שעל הבאת העומר הייתה מחלוקת בין פרושים לצדוקים שלא ידעו להעריך את חשיבותה של החקלאות כבסיס לקודש, ולכן קרבן העומר לדידם אינו דוחה את השבת, כן חלקו ביניהם ביחס לערבה שאף היא אינה דוחה את השבת. על כך מסופר במשנה, שהצדוקים שמו אבנים על הערבה כדי שלא יוכלו ליטול את הערבה בשבת, ובאו עמי הארצות ושמטום. כיוון שהערבה מציינת את תלותנו במים, כבר אמרו חכמינו: "נטיעות, ערבה וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני" (סוכה מד, ע"א). ניסוך המים בא ברמז במקראות, והצדוקים לא קיבלו את הרמז הזה, וכדי להוציא מליבן אמרו חכמינו: שערבה דוחה שבת יותר משאר ימים, כדי לפרסמה, שהיא מן התורה שבעל פה (סוכה מג, ע"ב).

מכאן הפתח להסביר את מנהג הקדמונים להקיף ביום הושענא רבה את הר הזיתים: כיוון שמזכירין את גבורות הגשמים בתחיית המתים. בזמן הבית היו רגילים להקיף את המזבח, לאחר חורבנו נהגו הראשונים להקיף את הר הזיתים, הם באו לעורר על תחיית המתים, ביום שבו נידונים על המים שהם חיים לָעולם.

פיוט
מבין הפיוטים שאמרנו היום, נזכיר פיוט אחד המיוחס לר' אלעזר הקליר, הפיוט סובב על אָדָם וּבְהֵמָה. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה. גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה. מזכירים את האדם זִיו וְתֹאַר וְקוֹמָה, ואת חיי האדם אבל מיד עוברים לקיומו. חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה. כלומר, שיצמחו העצים, יְקָבִים וְקָמָה. כְּרָמִים וְשִׁקְמָה. לְתֵבֵל הַמְּסֻיָּמָה. כלומר לבשם את הארץ בגשמים, נְשִׁיָּה לְקַיְּמָה. התבל משולה כאן לנשייה, שיש לקימה, שנאמר בתהלים (פח, יג) "וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה". כלומר הארץ עלולה להישכח בלעדי המים המרטיבים אותה ומקיימים אותה. שִׂיחִים לְקוֹמְמָה. שיחים הם העצים עֲדָנִים לְעָצְמָה. כדי שיתעצמו, כדי שיגדלו. פְּרָחִים לְהַעֲצִימָה. צְמָחִים לְגָשְׁמָה. קָרִים לְזָרְמָה. כלומר שיזרמו מים קרים ויחיו אותנו. רְבִיבִים לְשַׁלְּמָה. להשלים את הבריאה במים - שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה. בית המקדש נקרא שתייה, אבן השתייה ובסיום הפיוט: תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה.

קיומנו כאן בארץ עם התלות שבגשמים, הוא ברכת הארץ שאנו מקבלים בחסדי ה' ומברכותיו, ולכן אנו מתפללים ומבקשים ביום חיתום הדין על החיים ועל הכתיבה לחיים הרי אנחנו כאן מבקשים על הדבר המקיים אותנו - הגשמים.


חזרה למעלה