בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת פרשת ויקרא תשע"ח

להיות קרובים לה'

חומש ויקרא ◆לדעת לשמוע ◆עבודת ה' בשמחה ◆כוונת הלב לשמים ◆התקדמות הפרט קשורה בהתקדמות הכלל ◆מידה טובה מרובה ממידת פורענות◆ גאולה בחודש ניסן.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ח אדר תשע"ח
13 דק' קריאה 45 דק' צפיה
חומש ויקרא
התחלנו השבת את ספר ויקרא. המדרש בספר בראשית אומר שבפרשת בראשית נאמרה חמש פעמים המילה "אור" כנגד חמישה חומשי תורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג-ד) כנגד ספר בראשית, "וַיְהִי אוֹר" כנגד ספר שמות, "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" כנגד ספר ויקרא. הלשון כאן מדוקדקת. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג-ד) - האור יהיה. מה הוא האור? לא רק אור חיצוני, אלא אור ה', גם האור החיצוני זה אור ה', אבל אור ה' זה האור. בספר בראשית הקב"ה מופיע בתור בורא עולם, אין ניסים, אין משהו מעל הטבע שבו רואים את ריבונו של עולם - יהיה אור, בעתיד. ספר שמות הוא 'ויהי אור' - האור מופיע. הניסים והנפלאות ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במעמד הר סיני ובמשכן - הופעת שם ה'. ספר בראשית הוא הבסיס, הטבע, דרך ארץ קדמה לתורה, ועל הבסיס הטבעי באה אחר כך ההופעה האלוקית, הקב"ה מופיע בעולם על ישראל, ביציאת מצרים ובמתן תורה. עניינו של ספר ויקרא "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" הוא התחברות ישראל לריבונו של עולם, רובו ככולו סביב הקרבנות, סביב עבודת ה' במקום המיוחד, בתחילה זה במשכן ואחר כך זה במקדש, התקרבות לריבונו של עולם. כל ספר כשמו כן הוא, בראשית - זו ההתחלה, שמות - הקב"ה מתגלה, מופיע בשמות, גילוי זה הופעת שם. כל עניינו של ספר ויקרא הוא קריאה שהקב"ה קורא למשה, משה הוא כלל ישראל, הוא התוכן הפנימי שיש בכלל ישראל. חז"ל היו מכנים תלמידי חכמים בשם 'משה', כי הם מופיעים את עניינו של משה. בעצם לכל אדם מישראל יש את הבחינה הזו, הצד הפנימי שלו, הצד העליון שלו, הצד הנשמתי שלו. 'ויקרא אל משה' יש כאן קריאה לכלל ישראל, הקב"ה קורא אל משה כדי להגיד לו מה ישראל צריכים לעשות, זו בעצם קריאה לכל ישראל. זה עניינו של הספר הזה, הקב"ה קורא אלינו וקורא אותנו אליו, להיות מחוברים וקשורים אליו. עבודת הקרבנות מבטאת את הקשר, את ההתבטלות, את הדבקות, את ההתמסרות שלנו לריבונו של עולם.

לדעת לשמוע
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א) חז"ל אומרים שהקריאה הייתה בקול גדול ורק משה שמע אותה (רש"י). זאת אומרת שצריך כוח מיוחד של הקשבה, הייתה אפשרות שרבים ישמעו אבל האוזן לא הייתה גבוהה מספיק כדי לשמוע את הקריאה הזו, ורק משה שמע. ריבונו של עולם מדבר אלינו כל הזמן מתוך המציאות. צריך להתבונן שכל הבריאה כולה היא הופעה אלוקית. כל מה שקורה בעולם זה מאת ה'. הכול זה דבר ה' שמדבר אלינו, זה הכול "ויקרא" הקב"ה מדבר אל העולם, דרך הפעולות שהוא עושה, דרך ההתגלויות שבתוך המציאות. הקב"ה מדבר אל בניו ואל כל מי שיקשיב לדבר ה'. צריך להתבונן במאורעות, לדיבור שיש במאורעות. חז"ל אומרים שבכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' (אבות ו, ב). אם יוצאת בת קול כנראה שיש לה תפקיד וצריך לשמוע אותה. מי שומע את בת הקול שיוצאת מהר חורב? כאשר אדם מתעורר בליבו להתקרב יותר לעבודת ה', כשיש לו התעוררות נפשית, פתאום הוא מרגיש שהוא צריך להיות יותר טוב, להתקדם - זאת בת הקול שיוצאת כל יום ויום. הרבה פעמים במשך היום יש לאנשים מחשבות שמתעוררות בלב שהוא צריך לקחת את עצמו בידיים, לעשות דברים טובים - כל התעוררות כזו היא בעצם הבת קול. זאת אומרת שדבר ה' מדבר אלינו כל הזמן, אנחנו רק צריכים להטות את האוזן.

עבודת ה' בשמחה
בזוהר ויקרא נאמר כך:
פתח רבי יהודה: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב). אדם צריך לעבוד את ה' ברצון הלב ואז העבודה בשלמות. ואם תאמר: איך עבודת הקרבן יכולה להיות בשמחה?
עבודת קרבן החטאת, האשם, העולה ויורד, קרבנות שאדם מביא על החטא שהוא עשה, באים מתוך חרטה והתוודות על מה שהוא עשה, וזה לא יכול להיות בשמחה!
אדם שעבר על מצות בוראו ושב, באיזה פנים יעמוד לפניו, ברוח שבורה ובעצבות, או בשמחה ורננה? אכן עליו להיות ברוח שבורה וכך נכון וראוי, והשמחה והרננה תתקיים בלווים והכוהנים.
אדם מביא קרבן לבית המקדש אבל הוא לא מקריב בעצמו, הכוהנים מקריבים את הקרבן, הם עושים את עבודת ה' בשמחה בהבאת הקרבן, אבל הוא מביא מתוך חרטה ועצבות, ביחד העבודה נעשית בשתי התכונות:
הכוהנים צריכים להיות בשמחה ובפנים מאירות יותר מכל העם. והרננה בלוים.
הלווים היו מזמרים בקרבן התמיד, גם לקרבן התמיד יש תפקיד של כפרה.
וכך כתוב בהמשך: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים" (שם ג) זה הקרבן שמקרב רחמים לדין.
שם הוי"ה זה שם של רחמים, ואלוקים זה שם של דין, כשמתחברים שני השמות הללו: 'דעו כי ה' הוא האלוקים', מופיעה מידת הרחמים וממתיקה את מידת הדין, אז הכול מתבסם.
שואל הזוהר:
ועתה שאין קרבן, מי שחוטא ושב בתשובה במרירות נפשו בעצבות ובבכייה וברוח שבורה, איך יהיה בשמחה ורננה? אלא סוד הדבר למדנו, לעולם יכנס אדם שני פתחים ויתפלל תפילתו, ככתוב: "לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח, לד) היינו שיעור שני פתחים זה לפנים מזה, כמו שכתוב: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם" (תהלים כד, ז) שתי דרגות, חסד ופחד, אלו פתחי עולם.
אלו דברי הזוהר. ומה פירוש הדברים, גם כשהאדם שב מחטאו הוא צריך להיות בשמחה, גם כשהוא נמצא במצב של מרירות ועוגמת נפש על זה שהוא נכשל, וזה טוב שהאדם מתחרט ומצטער וזה גורם לו כאב ומרירות, אך מצד שני צריך לעבוד את ה' בשמחה. לכן צריך להיכנס בשני פתחים, פתח אחד זה הפתח של החרדה והפחד, היראה והצער, ופתח שני של שמחה. שניהם יחד. זה לא כל כך פשוט לעבוד את ה' בשמחה ובצער יחד, מצד אחד חרטה על מה שהיה ומצד שני שמחה על מה שיהיה, שעכשיו הוא מתקרב לריבונו של עולם.
כשאדם שב בתשובה קורים שני דברים, ראשית כל הוא מתרחק מהחטא ושנית הוא מתקרב לקב"ה, זה אותו מהלך. ההתרחקות זה המהלך של הצער, הבריחה משם, ומצד שני רדיפה אחר הטוב, אל הטוהר, אל התשובה. ממשיך הזוהר ואומר על הפסוק: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (שם ה, ח):
אדם שנכנס לבית הכנסת להתפלל הוא צריך קודם לקבל רשות, הוא נכנס למקום קדוש, למקום שאינו שלו. בשביל להיכנס אליו הוא צריך להימלך בראשונה, ובמי הוא צריך להימלך? באברהם יצחק ויעקב שהם תקנו את התפילות לפני הקב"ה. זו משמעות הפסוק: 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך' - אברהם שמידתו חסד, 'אשתחווה אל היכל קדשך' זה יצחק, שיצחק מוסר את נפשו לה', מתבטל, משתחווה, 'ביראתך' היראה זה יעקב, כמו שאנחנו אומרים: 'הא-ל הגדול הגיבור והנורא', הגדול כנגד מידתו של אברהם אבינו, הגיבור, מידתו של יצחק. והנורא, שני דברים: גם ביטוי של צער, כאב נורא, וגם התעלות נוראה, זו מידת האמצע שמחברת את שתי המידות יחד, גם החסד וגם היראה, זה יעקב.
אדם שנכנס לבית הכנסת צריך לדעת לאיפה הוא נכנס. הוא נכנס למקום התפילה, האבות תיקנו את התפילה אז הוא צריך לבקש מהם רשות, להימלך בהם, להתעורר במידות הללו. הוא נכנס עם אהבת ה' ויראתו ועם השילוב ביניהם. ועל זה כתוב: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג) הזוהר אומר לנו שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה.
במקום אחר הזוהר אומר שאם אדם בעצבות נותנים לו דינים, ואם הוא בשמחה הוא מושך שמחה מלמעלה. 'עבדו את ה' בשמחה'. כפי המציאות שהאדם נמצא בה כך הוא ממשיך עליו מהשמים. אם הוא בשמחה, נמשכת עליו שמחה מלמעלה, ואם הוא בצער, נמשכות עליו צרות, זה תלוי באדם. אם האדם בוטח בקב"ה ובטוח שהכול יהיה לטובה - הטובה באה, אבל אם הוא דואג וחושש, חסר בטחון, אז זה מעמיק את העניין, "וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה) אם אדם מפחד מצרות אז הן באות אליו. צריך לעבוד את ה' בשמחה.

כוונת הלב לשמים
אנחנו ממשיכים בפרשה. נאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" (ויקרא ב, א) אומרת המשנה האחרונה במסכת מנחות (יג, יא):
נאמר בעולת הבהמה: 'אשה ריח ניחוח', ובעולת העוף: 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה: 'אשה ריח ניחוח', ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין אדם את דעתו לשמים.
מה שהקב"ה רוצה מהאדם הוא שיכוון ליבו לשמים. העשיר, יכול להביא קרבן בהמה, או הרבה בהמות, והממעיט, אין לו יכולת אלא להביא מנחה, מנחה זו כמות מסוימת של קמח, יש אומרים קילו מאתיים, יש אומרים קילו שש מאות, יש אומרים שני קילו קמח וקצת שמן ולבונה, כמה זה כבר עולה - אבל זה קרבן. גם על מנחה וגם על בהמה גדולה שהאדם מביא כתוב 'ריח ניחוח'. היה צריך לכאורה לכתוב 'ריח ניחוח' במנחה וממילא היינו יודעים שאם מנחה זה ריח ניחוח אז ודאי שהעוף והבהמה הם ריח ניחוח לה'! אבל אם היה כתוב כך היינו חושבים שאם מנחה זה ריח ניחוח אז עוף עוד יותר, ובהמה עוד יותר ועוד יותר. באה התורה ואומרת: לא! זה אותו דבר. כל קרבן שהאדם מביא זה אותו ריח ניחוח, זו אותה עבודת ה', אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. הקב"ה רוצה את הלב, לכל אחד יש את הכלים והדרכים שלו לביטוי הלב - יכולות אחרות. את היכולות הקב"ה נתן. יש כאלה שיש להם יכולות כלכליות גדולות יותר, יש כאלה פחות, זה לא מהאדם, אבל הכוונה היא בשליטתו של האדם, זו הבחירה של האדם, זה הדבר היחידי שמסור בידי האדם, הרצון הוא התלוי באדם. לכן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
לא מדובר רק בקורבנות, אלא בכל עבודת ה'. לדוגמה אם לאדם יש פחות כוחות ללמוד, יש לו פחות הספק בכל שעה - אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים, זה נחשב לריח ניחוח אם הוא מכוון ליבו. יש לפעמים אנשים שיכולים פחות אבל הם מכוונים, ואז זה נחשב עוד יותר, עבודתם גדולה יותר מאשר מי שיש לו יכולות רבות ומספיק הרבה אבל זה קל לו, הוא לא מתאמץ על זה, הוא לא מתייגע על זה. הקב"ה רוצה את הדבקות, את הכוונה, את ההתבטלות אליו, את ההשתייכות אליו. זה מה שחז"ל אומרים אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים, הכוונה היא החשובה, להיות מכוון ליבו לשמים.

התקדמות הפרט קשורה להתקדמות הכלל
"אדם כי יקריב מכם". אומר אור החיים: למה נזכר כאן אדם, אפשר לומר איש או 'אחד מבני ישראל כי יקריב'? אלא החטא התחיל באדם הראשון. כל מי שחוטא הוא פועל יוצא של אדם הראשון שהביא את החטא לעולם. גם לקרבן עולה שעליו מדובר יש תפקיד של כפרה, מכפר על הרהורי הלב. 'כי יקריב מכם', היה אפשר לכתוב 'אדם מכם כי יקריב', למה כתוב 'אדם כי יקריב מכם', מסביר אור החיים: שהכוונה לאדם חשוב, היינו משה רבינו, כל המעלה של משה זה מכם, מישראל. בשעה שישראל חטאו והקב"ה הסיר שכינתו, הוא לא דיבר עם משה עד שישראל חזרו בהם. זאת אומרת שכל המעלה של שליח ציבור, של משה, של המנהיג, היא מעם ישראל. הייתי אומר שזה נכון על כל אחד, כל אחד הוא חלק מכלל ישראל, כשהוא מתקדם, הוא מופיע את כלל ישראל בהתקדמות שלו, מכוח הכלל הוא מתקדם. 'אדם כי יקריב מכם' הוא לא מתקדם לבד, באופן פרטי, כל אחד מישראל הוא חלק מהאומה, כל התקדמות שלו או התקדמות של המנהיג, זה מכם. לא להסתכל על ההתקדמות כאילו היא פרטית שלו, אלא הוא חלק, הוא מכם.
לצד השני אומר אור החיים: 'אדם כי יקריב מכם' הוא יקריב חלק מכם. מדובר כאן על קרבן, אבל אפשר להבין את זה לא רק על קרבן. אדם שהוא בר הכי לקרב רחוקים, להיות מקרב את ישראל לאביהם שבשמים - זה עיקר ההתקרבות. להקריב את ישראל לאביהם שבשמים זה סוג של קרבן. מה זה קרבן - קירוב, לעסוק בקירוב. על זה התורה אומרת: אשרי מי שמקרב. הוא מזכה את הרבים, אין חטא בא לידו, לא יכול להיות שהוא שקירב אחר מקומו יהיה פגום, וזה שהתקרב על ידו יהיה במדרגה יותר גבוהה, לכן הקב"ה שומר עליו, אין חטא בא על ידו. יש עניין בזה שכל מי שבר הכי לקרב, שלא רק יעסוק בעצמו, אלא יקרב גם אחרים.

מידה טובה מרובה ממידת פורענות
עניין נוסף בפרשה. נאמר בספרא (פרשה יב):
ר' יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטווה אלא מצווה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו. וכי אי זו מידה מרובה, מרובה מידת הטובה או מידת פורענות? הוי אומר מידת הטובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
צריך לקבל את דברי חכמים ברצינות. אם אדם צם ביום הכיפורים, זה לא פועל רק על עצמו ולא רק על הדור, אלא מזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. זה נראה מוגזם, אבל חכמים אמרו את זה.
רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר: על פי שנים עדים או שלשה אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה? אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באילו.
כלומר, אם שלושה עדים באו והעידו ואחר כך הוזמו, אף על פי שלא צריכים לעדות אלא שני עדים, אם השלישי הצטרף אליהם והתברר שעדותם שקר, כולם נענשים, גם המצטרף.
אם כך ענש הכתוב את המטפל לעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר [לנטפל] לעושי מצווה כעושי מצווה.
אם אדם לא עושה בעצמו את המצווה אלא נטפל לעושי המצווה, לדוגמה משתתף בשמחה של ברית וכדומה, רק נטפל, הוא לא האבא שעושה את הברית, הוא נטפל לעשות את המצווה בציבור, הרי שיש לו שכר כעושה מצווה. יש לנו כאן עוד צד של הסתכלות - מידה טובה מרובה ממידת פורענות.
רבי אומר: הרי הוא אומר: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס" (דברים יט, ה), קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע. אמור מעתה המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים, על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.
אם אדם פוגע אפילו בשוגג הוא נענש, אז גם אם אדם מציל אנשים בשוגג, ואם הוא מתכוון להציל על אחת כמה וכמה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר: כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כד, יט). קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה הייתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.
אדם ששכח עומר בשדה, אסור לו לשוב לקחת את העומר, זו מצווה שהאדם לא עשה אותה מלכתחילה ובזה הוא מקיים מצווה. חז"ל אומרים לנו שאם אדם עשה חסד בלי כוונה, שכרו הרבה מאוד. הכלל שחכמים רוצים ללמד אותנו שמידה טובה מרובה ממידת פורענות לפחות פי חמש מאות, ואולי יותר. אם אדם עשה איזה משהו רע, יש לו על זה עונש, ואם עשה מצווה דומה לעבירה, מעלתו היא פי חמש מאות, כך חז"ל מלמדים אותנו. המשנה במסכת מכות אומרת:
רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
פשט הפסוק הוא שהאדם צריך להיות חזק ולא לאכול דם. אבל המשנה מבארת את זה אחרת. אדם לא נמשך לאכול דם, ואם הוא לא אוכל מה שהוא לא אוהב מפני שהתורה אסרה את זה הוא מקבל ברכה, אז דברים שהאדם נמשך אליהם כמו כסף, כמו עריות, אז אם הוא מתגבר זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. אם אדם לא עשה מצווה, אלא לא עשה עבירה, הייתה לו אפשרות לגזול והוא מאוד חמד את זה, והוא לא גזל, אפשר לומר שהוא לא יקבל עונש כי הוא לא עשה דבר רע. איזה שכר מגיע לו? אדם מתגבר על עריות, נמשך להרהורים ועצר אותם, או חלילה היה קרוב לעבירה ממש ועצר את עצמו ולא נכשל בעבירה, לכאורה הוא לא התקדם, אך המשנה אומרת שזוכה לו ולדורותיו, כי זה נקרא קיום. יש קיום של מצוות עשה ויש קיום של מצוות לא תעשה. אם האדם קיים ולא נכשל, הוא עשה את רצונו של הקב"ה.
ככל שהקושי יותר גדול כך השכר יותר גדול. ככל שהאדם מתגבר שכרו גדול. זאת השקפת העולם שאנחנו כל הזמן מדברים עליה. האדם צריך להיות אופטימי, לראות איך מידה טובה מרובה ממידת פורענות. אם קרה שהוא נכשל וזה מצער אותו, הוא צריך למדוד את הצער שלו מאחד עד עשר כמה הוא מצטער, ונגיד שהוא מדד והצער שלו היה שמונה, אם אחר כך הוא עשה מצווה בשמחה, שיכפיל את השמחה כנגד הצער שלו פי חמש מאות, ואז הוא ישמח כמו שצריך באמת לשמוח במצווה שהוא עשה. אם הוא לא שמח סימן שהוא לא מאמין, הוא לא בסדר, הוא לא מאמין בדברי חז"ל, חלילה וחס. מי לא מאמין בדברי חכמים, אם אדם עשה מצווה הוא צריך להיות בשמחה גדולה מאוד. איך אפשר להכיל שמחה כזו גדולה - כתוב בגמרא בסנהדרין שהקב"ה נותן כוח בצדיקים לקבל את השכר, כי השכר על המצוות כל כך גדול עד שהאדם לא יכול להכיל את כל השכר הזה. אז הקב"ה נותן כוח לקבל את השכר, כוח לשמוח. אם כך האדם ירגיש כשהוא עושה מצווה, הוא תמיד יעשה מצוות, כי זה כל כך משמח אותו, ואנשים אוהבים להיות בשמחה. אם הוא מאמין שלמצוות יש ערך כל כך גדול וצריך לשמוח בהם, אז כמובן שהוא ידבק במצוות, מתוך החפץ הגדול להיות שמח.

גאולה בחודש ניסן
רבי יהושע אומר (ראש השנה יא ע"א) שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. בדרך כלל במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע. גם אם נגיד שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, בוודאי שיש בניסן אפשרות של גאולה. חז"ל רומזים לנו שבניסן יגאלו, כי חז"ל גזרו שביום ט"ז בניסן, ביום שמקריבים את העומר בבית המקדש, כל יום העומר יהיה אסור לאכול מתבואה חדשה. למה, הרי בזמן שהקריבו את הקרבן בבית המקדש, אף פעם לא הקריבו את העומר אחר חצות, תמיד הקריבו מוקדם, הרי הכוהנים הם זריזים, ואם כבר גוזרים, אולי לגזור רק עד חצות. גם אם יבנה בית המקדש, צריכים לחכות לעומר ורק אז יהיה מותר החדש, אז שיגזרו עד הצהרים. אומרים חכמים שהגזירה היא כל היום שמא יבנה בית המקדש במוצאי ט"ז בניסן, יש סבירות שזה יקרה אז, ולא יספיקו להקריב את העומר עד אחר העומר.
לכאורה לא חוששים לדבר שלא שכיח, כל הגזירות של חכמים הם על דברים שכיחים, לא אומרים 'פן שמא ואולי', אז כנראה שחכמים חשבו שיש סיכוי מירבי שבסביבות פסח יבנה בית המקדש. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, אנחנו צריכים לצפות לגאולה, אף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא, יש לזה הרבה פירושים, יש כאלה שאומרים שנחכה שיבוא מתי שיבוא, יש כאלה שאומרים שנחכה אולי היום הוא יבוא. אם אדם חושב שהמשיח כבר מגיע והוא לא מגיע, הוא נכנס לעצבנות, הוא נמצא במתח נפשי, הגיע חודש ניסן ואולי יבוא משיח. צריך לאחוז את החבל בשני קצותיו.
ראינו כבר אירועים שקרו בפתע שלא היינו מוכנים אליהם, כמו מלחמת ששת הימים שהייתה אירוע מכונן, וכמה שבועות לפני כן ואפילו יום לפני כן אף אחד לא היה יכול לשער מה תהיינה התוצאות, אם היו יודעים מראש יכול להיות שהיו מנצלים את זה יותר, לא עושים רק רחבה ליד הכותל אלא עושים רחבה קצת יותר גדולה... בימים הראשונים העולם היה המום, היה אפשר ליצור עובדות וגמרנו, המציאות הייתה יכולה להיות שונה לגמרי... אם לא היינו מוסרים את המפתחות לווקף, אלא משאירים את המפתחות אצלנו, כל המציאות בהר הבית הייתה יכולה להיות שונה... אבל לא היינו מוכנים. אני מדבר מבחינת המדינה, אבל כל אחד צריך להיות מוכן, אי אפשר לדעת מה ילד יום. לא להיות מופתע אם תהיה הגאולה. מצד שני לא להיות מתוסכל אם היא מתעכבת, כי הכול לטובה, אנחנו לא יודעים, "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מלאכי ג, א). בניסן צריכים להגביר את המתח, ואפילו אם לא קורה משהו בפועל, צריך להבין שהתהליכים הרוחניים מתחילים באופן פנים פנימי, יכול להיות שבניסן הזה התחיל משהו בשמים, התהליך שיתגלה בפועל ייקח עוד זמן, חודשים או שנים, ומתי זה התחיל - בניסן. למה זה התחיל, בגלל התעוררות גדולה שגרמה להתחלה הפנימית הזו, ומעכשיו זה מתחיל לחלחל מלמעלה ללמטה.
לנו יש תפקיד מאוד מרכזי. צריך להשתדל שחודש ניסן יהיה חודש מרומם ומקודש, להתכונן יפה לקראת החג, נפשית. לא רק מעשית, שמכינים את הבית לקראת פסח, אלא התכוננות נפשית ורוחנית. שאחר הפסח זה לא מה שהיה לפני הפסח. שנזכה בעזרת ה', בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il