בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היחס למדינה ולצבא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

"דינא דמלכותא דינא"?

חייל או שוטר שהשתתף בפינוי מתנחלי גוש קטיף וצפון שומרון ממקומם, האם הוא כשר לצרפו למניין עשרה מתפללים?

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

ל' מנחם אב, תשס"ה
19 דק' קריאה
שאלה: חייל או שוטר שהשתתף בפינוי מתנחלי גוש קטיף וצפון שומרון ממקומם, האם הוא כשר לצרפו למניין עשרה מתפללים?

הקדמה
אוי לנו שעלתה בימינו כך! למעלה מעשרת אלפים יהודים נודדים ממקום למקום, עקורים מבתיהם, נשדד כספם, כמעט כולם אין להם מקור פרנסה כי נותקו ממקום עבודתם. חלק גדול מהם יישארו עניים או (נתמכים ע"י נדיבי עם) לשאר ימי חייהם, כי כבר עברו גיל ארבעים וחמש ולא ישיגו מקור חדש להתפרנס ממנו. בעצם כאשר נשווה עוול ראשון של גירוש מבתיהם, לעוול השני שהמדינה לא הכינה להם דירות חילופיות, ולא בתי ספר לילדיהם, ולא מקומות פרנסה, נתבטא: "גדול עונש האחרון מן הראשון", שבת קטו ע"ב). כי קשיחות הלב, ואטימת רגשות, מצד אנשי הממשל, ובתי המשפט, ואגודות "לטובת האזרח", וכמעט כל המפלגות הפוליטיות בישראל, יחס שפל זה זועק עד שמים. [היתה] "בת עמי לאכזר, כיְעֵנים במדבר" (איכה ד, ג). הרי כולנו ראינו אותם היום נודדים מבית מלון לבית מלון, בלי ציוד אישי (כי כל חפציהם ארוזים ב"קונטיינרים", אי שם במדבר במחיר אחסנה של כששת אלפים ש"ח לחודש, ואין להם לא נעליים להחליף, ולא מכונת כביסה לכבס בגדיהם וכיו"ב). מה יתן ומה יוסיף שהייה בבית המלון המציע כל בקר מבחר בחירה של עשרה מיני גבינות, כאשר הם וכל ילדיהם צפופים בחדר אחד, בקומות הגבוהות של בתי המלון, מנוכרים מכל סביבתם? מחוסרי מעש ומחוסרי ספר וכל מצרך חיוני.

כל שכן גדול כים שברנו כאשר ידענו כי כמעט כל הגורמים הצבאיים טענו שלא תצמח שום תועלת מן ההתנתקות, אלא אדרבה יגבר הטרור. כך אמר הרמטכ"ל הקודם (יעלון), וכך אמר ראש השב"כ הקודם (אבי דיכטר). אלא ששניהם פוטרו על כך ממשרתם. כך גם טען ראש וועדת חוץ ובטחון בכנסת, וכך גם טענו ראש הפלשתינאים. כעת כבר ברור לכל שהממשלה עשתה זאת לא למען השגת "שלום" אלא כדי לרסק את היישות של הציונות הדתית. ה"אליטיות" העדיפו למחוק כוחו של ציבור נאמן זה. ולכן לא הכינו להם יישובים חילופיים, אלא העדיפו שיתפזרו בארץ כל המשפחות אחת לאחת, ויתבטל כחם. ואוי ואבוי לנו. יחס השפל של המדינה לעקורים הללו, הוכחה היא למזימתם הנפשעת של המנתקים.

אבל "אין שליח לדבר עבירה". ברור שרה"מ עצמו, והשרים שנכנעו לתכתיביו, לא יוכלו פיזית לקיים הגירוש. ובכן כל חייל ושוטר שמילא איזה שהוא תפקיד בזה, הוא עצמו העובר עבירה. וזה חוץ ממעשה עון של מסירת חלקי א"י לידי עמים נכרים. ובכן, מה דין כשרותם של אותם חיילים ושוטרים?

אבל שאלה זו נראית כחקירה תיאורטית בלבד, כי הרי כבר נעשה מעשה. "מה שהיה, היה". משום מה לעורר כעת ענין כאוב זה? אלא שתי מטרות לנו בעיון זה. ראשית, כי סגן רה"מ אולמרט כבר הצהיר שיהיה המשך לפינויים ביש"ע; וכך גם הכריז משרד החוץ האמריקאי על המשך תנופת "מפת הדרכים" שכבר אושרה ע"י ממשלתנו. כן הערבים מאיימים שיפעילו טרור מוגבר אם לא נמשיך בפינויים בשאר יש"ע; וגם מפלגות השמאל מאיימים במשברים פוליטיים אם לא נמשיך בכך. ולכן יש לשוב להתריע ולהזהיר כל משתף פעולה בעבר, לבל ישוב בעתיד על איולתו. מטרה שניה בעיון זה, כיון שראש השנה ויום כפור נמצאים כבר בפתח, חייב כל יהודי לשוב בתשובה, לפני יום הדין, לבל ייענש חמורות ע"י ה'. ובאנו כאן לעורר לתשובה. [ואמנם לפי שדברינו כאן כתובים, הרבה מהדברים יובנו רק ע"י בן תורה. אבל עליו החובה להעביר "מסר" למכריו ולקרוביו החיילים והשוטרים. כל שכן אם הקורא הוא בן ישיבה שהיה שם חייל].

א. הגדרת דין "מוסר"
כתב הרמב"ם:
"המוסר ממון חבירו ביד אנס, חייב לשלם מן היפה שבנכסיו וכו' בין שהיה האנס גוי, בין שהיה ישראל וכו'. אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד. במה דברים אמורים? בשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו גוים או ישראל להראות והראה, הרי זה פטור מן התשלומין וכו', שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו" (רמב"ם, הל' חובל ומזיק, פרק ח, הלכות א-ג).

למדנו מדבריו לעניננו, שאע"פ שהחייל והשוטר לא מסרו בידיהם את הרכוש לפלשתינאים, אלא מסרו לשלטונות מדינת ישראל (לענינו היא הנקראת "אנס") הרי הוא בגדר "מוסר". כי פקודה זו לגרש אנשים מבתיהם, לרושש אותם מנכסיהם (עשרת אלפים אנשים נהיו עניים בין יום, וחלק מהם ח"ו לא ימצאו מקור פרנסה כל שאר ימי חייהם, מפני גילם מעל חמשים וכיו"ב) פקודה זו היתה "בלתי חוקית בעליל". לבד מן צו המצפון שהיתה חובת כל חייל ושוטר להמנע מפעולה אכזרית זו, צו זה של הממשלה היה גם נגד חוקי התורה (כמו שיבואר להלן), אשר לפי הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט) אסור היה להישמע לו. ולכן נחשבת מסירת רכושם לידי השלטון מעשה "אנס". [עיין גר"א לשו"ע חו"מ שפ"ח ס"ק י"ב מה מקור הרמב"ם להחיל דין זה גם על אנס יהודי].

וגם למדנו מדבריו כי "אונס" הפוטר את ה"מוסר" הוא רק אם יכוהו או ימיתוהו. אבל עונש "מאסר" או אפילו שיביישוהו, אין בזה טענת "אונס". ולכן במקרה הגירוש אין שום חייל ושוטר היכול להתנצל שאנסוהו לכך.

ב. מדוע עונשו של ה"מוסר" חמור כל כך
דין הגמרא (בבא קמא קיז.; וכן ע"ז דף כו ע"ב) וברמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"י) וכן בשו"ע (חו"מ שפח סעיף ט) כי מותר להרוג את ה"מוסר", אפילו טרם עשה אלא רק מאיים למסור. אמנם ודאי כי בזמננו אסור להרוג "מוסר", כדברי ה"חזון איש" (יורה דעה, סי' ב, סוף סעיף ט"ז עיי"ש נימוקיו). חומרא זו בולטת כי לא היו צריכים לזה מעשה בית דין, וגם הרגוהו עוד בטרם ביצע את זממו (ודלא כבועל ארמית, אשר שם הורגים אותו אך ורק בשעת מעשה, לא לפני ולא אחרי). ובעניננו, ע"פ הדין התיאורטי (אשר למעשה אסור לעשות כך בימינו) פעם היה מותר להרוג אותו גם אחרי מעשה המסירה, אם הוא מוחזק לעשות כך, כלומר עשה כבר פעמיים (שו"ת תשב"ץ, ח"ב סי' כ"ו; שו"ת כתב סופר, יו"ד סי' קל"ז). ויש לחקור מדוע הענין כה חמור?

שלש תשובות בדבר. התשב"ץ הנ"ל סבור כי כיון שעובר על "לא תעמוד על דם רעך", הרי הוא כרודף, וניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף.

מהר"ל (חידושי אגדות, על ראש השנה יז ע"א) כותב "וכן המוסר ממון ישראל ביד גוי הוא מדרכי המינות, אשר אינו חס על ישראל בעל אמונתו, ומוסרו ביד הגוי" עכ"ל. כלומר הוא "פורש מדרכי הציבור".

אבל הרמב"ם ענה כי יצא ה"מוסר" מכלל ישראל. כי אחרי שהרמב"ם מונה עשר קבוצות שהן פסולות לעדות, מסכם:
"המוסרין והאפיקורסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות, שלא מנו [בהם] אלא 'רשעי ישראל'. אבל אלו המורדין והכופרין פחותין הן מן הגוים, שהגוים לא מעלין ולא מורידין וכו' ואלו מורידין ולא מעלין ואין להם חלק לעולם הבא" (הל' עדות פי"א ה"י וע"ע דבריו בהל' ממרים פ"ג ה"ב).

והרמב"ם עקבי להסברו בפירוש המשנה (על פרק "חלק") בסוף י"ג יסודות אמונה, לבאר מי הוא הנכלל בכלל ישראל, ומי כבר יצא מכלל ישראל. זאת אומרת, מאחר שה"מוסר" עשה מעשה מחפיר כזה, הוא כבר אינו נחשב יהודי. וזה מפורש שוב בדברי "נמוקי יוסף" להל' תפילין (של הרי"ף, נדפס בש"ס וילנא אחרי הרי"ף של מסכת סוכה, דף ז ע"א בדפי הרי"ף)
"מסור: ישראל המוסר ממון חברו לאנסים, שהוא מאותן שמורידין כו' וכעכו"ם חשוב הוא" עכ"ל.

למה ייחשב "מוסר" ליצא מכלל ישראל? עונה על כך ה"בית יוסף" (טור או"ח תחילת סי' ל"ט לענין פסול המוסר לכתוב תפילין, מזוזות וספר תורה) "מומר ומסור כיון שפרקו עול, אינם מאמינים במצוות", ומקורו ברש"י (גיטין מה:). וכן הוא ברמב"ם בהל' תפילין (פ"א הי"ג). וכך לשון "לבוש" (או"ח סי' לט סעיף א):
"מומר או מסור פסולין שאלו אינם מאמינים במצוותן, ואיך יכתבום לשמן? שגם המסור נקרא "מין" שאינו מאמין בתורה, שהרי פרק עול ואין יראת אלוהים לנגד עיניו" עכ"ל.

והב"ח (בסי' לט הנ"ל) כתב שזה מדובר אפילו ב"מוסר" שחטא בתאבון, ולא עשה "להכעיס" (עיין על כך ביאור באריכות בשו"ת כתב סופר, יו"ד סי' קל"ז, וכן סבור הש"ך ליו"ד סי' ב' ס"ק י"ג). זאת אומרת לענינינו, גם חייל ושוטר שעשה מפני פחד עונש מאסר, או הפסד פרנסתו, וזה נחשב "לתאבון" ולא "להכעיס", עדיין מוגדר "מוסר" עם כל העונש הכרוך בכך.

ג. המוסר הוא פסול לשחוט, ולכתוב תפילין ומזוזות, ולעדות
רמ"א (על שו"ע יו"ד סי' ב סעיף ט) כתב שהמוסר נחשב למומר לכל התורה כולה, ולכן שחיטתו פסולה (ואמנם יש חולקים עליו). לענין כתיבת ספר תורה, הוזכר הענין בטור (או"ח סי' לט ושאר פוסקים). ולענין עדות, הכולל עדות לחופה, הוזכר ברמב"ם (הל' עדות, סוף פי"א).

ד. האם המוסר פסול להצטרף למנין עשרה? האם הוא כשר כש"ץ?
אמנם לענין לצרף את ה"מוסר" למנין מתפללים, לא מצאנו פסק מפורש. אבל בדרכי עיון התורה יש לנו למצוא סימוכין. "משנה ברורה" (סי' נה ס"ק מו) כותב כי "העובר עבירה להכעיס אפילו בדבר אחד, או שהוא מומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא, דינו כגוי ואינו מצטרף". שני מומרים אלו, לע"ז ולחלל שבת, נחשבו כמומרים לכל התורה כולה. וזה ודאי נכלל בכלל הנפסלים למנין או להיות ש"ץ לציבור. והנה הרמ"א (יו"ד סי' ב סעיף ט) פסק כי "מוסר דינו כמומר". ולפי זה, גם הוא בכלל הנפסלים.

ויש לפסול את ה"מוסר" מפני עוד דין בשו"ע (או"ח סי' נה סעיף יב). "מנודה אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה". ואמנם בנידוננו לא נידו אותו, אמנם הוא היה ראוי להיות מנודה. כי כך לשון רמב"ם בענין כ"ד דברים שעליהם מנדים: "ה: המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר [המזלזל] בדברי תורה" (הל' תלמוד תורה, פ"ו הי"ד). הנני מסכים שאותם חיילים טובים ושוטרים שלכל הפחות בכו (כך ראינו חלק מהתצלומים) בעת מעשה הפינוי, לא נוכל לומר עליהם "מזלזלים". אבל רוב רובם של חמשים אלף חיילים ושוטרים שהיו מעורבים בחטא מחפיר זה, עשו זאת ללא עוררים, ללא שום ביטוי סלידה, ללא שום הססנות. עליהם אני מדבר. והנה לשון שו"ת חכם צבי (סוף סי' ל"ח, לענין נשאוי לגויה, אשר הבועל ארמית אשר קנאין פוגעין בו) "ואם יטעון טוען הא קיי"ל דמותר להתפלל עם העבריינים כל זמן שלא נידו אותם בפירוש. תשובתו, דעד כאן לא אמרינן הכי אלא לעובר לפרקים. אבל העושים ביד רמה בשאט נפש ופורקים מעליהם עול מצוה אחת קלה, הרי הוא מאותן שאין להם חלק לעולם הבא וכו' וכו'. ואיך ייתכן שיעלה לקרות בתורה בציבור? והרי אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה. וכל העומד ונמצא שם באותו פרק ואינו מוחה, ילכד בעוונו, ובחבלי חטאתו יתמך" עכ"ל.

ויש תשובה מעניינת בדברי הקדמון (תקופת אריז"ל) הרב משה אלשיך המחמיר ביחסנו ל"מוסר":
"והשתא אם המזלזל על דבר קל [מדרבנן] הוא בר נידוי, ה"מוסר" שהוא חמור שקודם עשותו אשר זמם לעשות, באומרו 'אלך ואמסור', כבר הותר דמו. ואם לא הוחזק בכך [למסור, אזי] גם שהיה אחרי המעשה [מסירה] אסור להורגו, לפחות ראוי הוא לנדותו. לא גרע "מסירות" החמור ממזלזל במילתא דרבנן!" עכ"ל (שו"ת מהר"ם אלשקר, סי' ע"ג ד"ה וכל שכן. ויש להודיע כאן כי פסקא מחמירה זו נשמטה משו"ת אלשיך, מהד' סדילקאב, שנת תקצ"ד, כנראה מפני פחד הצנזורא, אבל מופיעה במהד' קמא).

ולשון שו"ת ריב"ש (סי' עט) לענין "מוסר" בזמנו שגרם צער לכמה וכמה אנשים, "וראוי לכם להבדילו לרעה מכל שבטי ישראל, אם לא יתקן אשר עיוות, ויעשה עם השר להשיב אפו וחמתו".

ויש להוסיף טיעון. כי בספר "כל-בו"(סימן קל ומובא בשו"ע או"ח סימן נה סעיף יא)כתב שהעבריין כשר לצירוף למניין כי "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", כלומר עדיין נחשב בכלל ישראל. ובכן אם נוסיף על דבריו לפי הרמב"ם (הל' עדות סוף פי"א; והל' ממרים פ"ג ה"ב) "מסור" לא נחשב "ישראל", שמא מפני זה אינו מצטרף לדבר שבקדושה? ואם כן לא יוכל להיות נמנה בין שבעה קרואים לקריאת ספר תורה? ולא יכול להיות שליח הציבור ולהוציא אותם בי"ח ברכות? ולא יכול לשמש "עד" מתחת לחופה. ושלחתי שאלה זו לפוסק הדור הגאון הראשון לציון רבי עובדיה יוסף שליט"א ואני כעת ממתין לתשובתו.

ואמנם לפי הרמב"ם, אחרי שמסר, אין עליו חומרא זו. אבל רוב פוסקים (כן כתב שו"ת כתב סופר, יו"ד סי' קל"ז) אמרו כי אם עשה ב' פעמים, הרי הוא מוחזק. וכאן החיילים עשו ליותר מן ב' בתי עקורים ומגורשים, ולכן נחשבו "מוחזקים". ועוד, סיפר לי ידידי ישראל זאב (איש שכונת אברהם אבינו, חברון) כי כשבוע אחרי הגירוש הוא שאל כמה וכמה חיילים, בעת שהיה מגיש להם בנדבת לבו קפה חם ועוגות, עת עמידתם בשמירה בעמדות תצפיות בלילות, אם יהיו מוכנים לגרש גם אותו מביתו. וענו לו בשלוות נפש מופתית, "ודאי כן, אם נקבל על כך פקודה". והדברים מרפסין איגרא. "כלומר, אחטא, ואשוב ואחטא עוד"! ולכאורה, אם כך דעת רוב חיילינו ושוטרינו, הרי הם עדיין בדין "מוסרים", כי צפויים ח"ו "התנתקויות" נוספות.

אמנם נכון שנצטוינו לאהוב כל אחד ואחד מישראל ולרחם עליו. אבל כך כתב שו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' כ"ו):
"דכל המרחם על המסורות, נעשה אכזרי על בני דורו, וכדאמרינן בפ' הנזקין (גיטין נו.) בעו למיקטליה וכו' אמר ר' יוחנן, ענותנותיה דר' זכריה בן אבקילס החריבה ביתנו ושרפה היכלינו והגליתנו מארצנו וכו'. ואפילו בהולך למסור ממון אפילו מעט, חשיב רודף וכו' ובתרי זימני הוי 'חזקה' עכ"ל.

ה. מדוע אין להקל מפני דין "תינוק שנשבה"
אמנם יש הנוטים להקל כי כל החיילים וכל השוטרים לא היו מוּדעים לחומרת המעשה, שבזה יצאו מכלל ישראל, והרי הם כ"תינוק שנשבה" (על כך כתב הרמב"ם בהל' ממרים פ"ג ה"ג). אבל קולא זו אינו נכון לעניננו. כי הרמב"ם לא כתב שעל ידי כן יתבטלו כל ההרחקות וההחמרות בעניניהם, אלא סיכם "ולא ימהר להורגם" (כך הוא בכת"י תימן, שההדיר הגר"י קאפח, וכך הוא במהד' המדעית פרנקל, וכך הוא בדפוס ראשון, רומי, שנת ר"מ). וה"חזון איש" שנטה להקל בכל שאר דיניהם (בדבריו על יורה דעה, סוף סי' ב') ראה רק ספר רמב"ם המצונזר, מהד' וילנא, ולא ידע על המקורות העתיקים, ולכן מסקנתו אינה נכונה. ראיה לדבר זה שדברי הרמב"ם מוסבים אך ורק לעניניני הריגתו, כי ה"משנה ברורה" כתב שאין לחלל שבת כדי להציל מין ואפיקורוס (סי' שכט ס"ק ט), ולא סייג דבריו להוציא "תינוק שנשבה" מכלל זה. וכן ה"חפץ חיים" (כלל ח, סעיפים ה, ו) התיר לדבר לשון הרע על האפיקורסים, ולא הוציא מכלל זה "תינוק שנשבה". וכן לענין "בישול עכו"ם" או דין "פסולי עדות" או "מגע יין", הפוסקים הידועים לי לא הוציאו מהכלל "תינוקות שנשבו". והוא מפני שנאמר דין זה רק לענין להמנע מהריגתו, ולא לגבי דינים אחרים.

ו. אין לימוד זכות בפי שוטר הטוען שיפטרו אותו ממשרתו ויישאר מחוסר פרנסה; או חייל הנרשם לקורס קצינים החושש שיוציאו אותו מהקורס ויפסיד "קידום" לקצינות גבוהה
כאשר מאנסים את האדם לבטל מצות עשה, עליו להיות מוכן להפסיד עד חומש נכסיו (או"ח סי' תרנ"ו). אבל אם מאנסים אותו לעבור על לאו, עליו להיות מוכן להפסיד כל ממונו (שו"ע יו"ד סי' קנז, תחילת דברי רמ"א). והדברים נוראים. אפילו כאשר מעביד דורש מן פקיד שלו לספר רכילות, אחרת יפטר אותו, [כותב "חפץ חיים"] "ולא יהיה לו אח"כ במה לפרנס את בני ביתו, אעפ"כ אסור". חייב האדם לשמור על התורה ולהפסיד מקור פרנסתו ("חפץ חיים", רכילות, כלל א, סעיף ו). כל שכן כאן, שחייל זה ושוטר זה שיתף פעולה עם ממשלה זדונית להפוך עשרת אלפים אנשים לעניים, מחוסרי פרנסה! כיצד העדיף את עצמו?

ז. אין לימוד זכות עליו מפני שהיה סבור "דינא דמלכותא דינא"
כבר הזכרנו לעיל שאין שום סמכות למדינה להורות לעשות דבר בניגוד לתורה. זה מפורש בסנהדרין (מט ע"א) ונפסק ברמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט). כאן לעניננו, למסור חלק מא"י לידי נכרים הוא בניגוד גמור לאיסור "ולא תחנם" (דברים ז, ב) וכמפורש ברמב"ם (הל' ע"ז פרק י). נוסף על כך, לתת לנכרים יישוב ספר, חושף כל ארצנו לסכנות, כדברי רש"י (עירובין מה ע"א ד"ה לספר) שיוצאים למלחמה אפילו ע"י חילול שבת, ולמרות שחיילינו מסתכנים במלחמה זו, להציל "עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם יהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". וזה מפורש בשו"ע (או"ח סי' שכט סעיף ו) ואין בזה שום מחלוקת לא בגמרא ולא בראשונים ולא באחרונים. הרי היה אסור לחיילים ושוטרים להשמע להוראת הממשלה. ונוסף על כך חמס שנהגו לקחת רכושם של היהודים ולרושש אותם. וזאת למרות ששילמו להם פיצויים (אפילו אם נגיד, מה שאיננו נכון כלל, שהמדינה שילמה מלוא ערך הרכוש) הרי יש בזה "חמס"; כמפורש בבבא קמא (סב ע"א) ועל זה מבול בא לעולם (בראשית ו, יא). "אוי להם ואוי לנפשם", כדברי הרב הראשי הגר"א שפירא.

אבל על עצם המושג "דינא דמלכותא דינא" יש לפקפק כאן. ידוע שהרא"ש (נדרים כח ע"א) וכך הר"ן שם הביא בשם התוספות, סבורים שבמלך ישראל אין אומרים "דינא דמלכותא דינא". והטעם הוא שבהיותנו בנכר ובגולה, הוא יכול לגרש היהודים מארצו, מה שאין כן בארץ ישראל. רמ"א הביא דעה זו (שו"ע חו"מ סי' שסט סעיף ח' וגם הביא החולקים עליה. ושם הגר"א בביאורו ס"ק ל"ה מביא מקור לזה מהגמרא). ובכן בארץ ישראל, לפי כמה מגדולי הראשונים, אין חלות ל"דינא דמלכותא דינא"

ונ"ל רעיון נוסף. הרי פלא הוא שהמושג "דינא דמלכותא דינא" מופיע בתלמוד בבלי בארבע סוגיות, אבל בירושלמי איננו מופיע אפילו פעם אחת! מה פשר תעלומה זו? ו"באנצקלופדיה תלמודית" (ערך: דינא דמלכותא) הביאו שמונה דיעות שונות למצוא על סמך מה אמרו חז"ל סברא זו, ולא מצאו בסיס ברור. ונ"ל להוסיף לומר ע"פ רמב"ן חידוש גדול. רמב"ן (על ויקרא יח, כה) מלמד כי עיקר כל חיובי התורה הוא רק בא"י. ומה שמקיימים מצוות בחו"ל הוא מפני "הציבי לך ציונים", לבל יהיו עלינו חדשים כשנחזור ארצה (דברי חז"ל בספרי, מובאים ברש"י, דברים יא, יח). ובכן, כאשר ישראל בין האומות, ואמנם הם חייבים שם במצוות חיוב מדאורייתא, אבל רק בתור חינוך (עיין "גור אריה" לדברים יא, יח). הרי נמסרנו בעוננו למשפטי אוה"ע בבחינת "ואויבינו פלילים". ולכן שם ורק שם "דינא דמלכותא דינא". ולכן הביטוי מופיע רק בתלמוד בבלי. ובזה מוצע הסבר כיצד עלה על דעת רמ"א לנהוג כמשפטי הגוים (שו"ע חו"מ סי' עג סעיף יד, ועיי"ש ש"ך ס"ק לט חלק עליו בחריפות). אבל כאשר אנו בארצנו, אין כאן "דינא דמלכותא דינא" (וכדעת הירושלמי שבכל ארבע הסוגיות הביא תירוצים אחרים ולא "דינא דמלכותא") ויש לנו כאן אך ורק חוקי התורה.

ועוד טעם מדוע אין לטעון כאן "דינא דמלכותא". כך מובא ב"אנצקלופדיה תלמודית" (בערכו, ציון 24 ואילך):
"יש מהראשונים (הרמב"ן, ריטב"א, מאירי ועוד) סוברים שלא אומרים 'דינא דמלכותא דינא' אלא כגון דברים הידועים, שהמלך וכל המלכים שהיו לפניו הנהיגו הדברים, והם כתובים בדברי הימים ובחוקי המלכים. אבל מה שהמלך עושה לפי שעה, או חק חדש שהוא עשה לקנוס העם, במה שלא נהגו בימי האבות, חמסנותא דמלכא הוא, ואין אנו דנים אותו הדין. שלא אמרו אלא 'דינא דמלכותא' ולא 'דינא דמלכא'. ו'דמלכותא' הוא דין הידוע לכל המלכים, ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס" עכ"ל.

ובענין ההתנתקות (גירוש עשרת אלפים אזרחים מבתיהם) לא נשמע כזאת בכל העולם הנאור, בכל מדינות המאה שלנו, שהמלכות תגרש תושביה על לא חמס בכפם? ובמיוחד שהפלשתינאים לא הבטיחו לנו שום תמורה חיובית תמורת הגירוש? ויודעים אנו כי הסקרים הוכיחו כי מחצית האוכלוסיה מתנגדת להתנתקות (תוך אותה מחצית שבעד החשיבו גם את הקולות של ערבים!). ולכן רה"מ נמנע בכל כחו מלערוך "משאל עם". ומה שהוחלט בכנסת, ידועים ומפורסמים כל האיומים של פיטורים וסנקציות שנהגו, וגם טובות הנאה שחילקו מלוא חפניים, כדי לאלץ חברי הליכוד להצטרף אל עמדות השמאל והערבים, שונאינו ומנדינו. והא כיצד זה "דינא דמלכותא"? זו "שחיתות דמלכותא".

ח. אין לימוד זכות על החייל ושוטר מפני שסמך על רבנים צעירים
בענין זה של "סירוב פקודה" נסתבכו הענינים. כי הרב הראשי (לשעבר) לא"י, הרב אברהם שפירא פסק מפורשות שעל כל חייל ושוטר לסרב לקיים פקודה אכזרית זו. רק כמה מהרבנים הצעירים העיזו לחלוק עליו, בנימוק כדי לשמור על מסגרת של צה"ל ועל "אחדות העם" כביכול. נגררו אחריהם כמה וכמה מראשי המכינות הצבאיות, וחלק גדול מראשי ישיבות ההסדר (וידוע כי כולם תלויים בהקצבות כספיות ממשלתיות, וטובת ההנאה הכרוכה בכך גם לחצו עליהם. וגם הרמטכ"ל חלוץ איים שיסגור "ישיבות ההסדר"). וממילא גרמו בכך מבוכה גדולה לחיילים הצעירים אשר באופן טבעי בחרו בדרך קלה של היענות לפקודות.

וקודם כל עלינו להבהיר מה היא דרגתם של אותם רבנים צעירים, אשר חלקו על הרב שפירא ועל הראשון לציון הרב מרדכי אליהו. ה"חזון איש" (אגרות, ח"א סי' קל"ג) מלמדנו שאין בזה איסור לשון הרע להבהיר מה היא דרגת סמך שיש לתת לכל רב ורב. ז"ל: "ואם הותר לדבר לשון על אומן באומנותו, להאיש הדורש עליו לצורך, על מי שתורתו אומנותו לא כל שכן שמותר להודיע להמחזיקים בתורה וצריכים לדעת [על מי ראוי לסמוך]. כי הידיעה של חכמי הדור [מה מדריגותיהם השונות] לבם ומדתם, הן הן גופי תורה" עכ"ל. [ושמא מקורו הוא בנדה כו ע"ב, תלמידי דרב].

כותב הרמב"ם:
"כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה רשע שוטה וגס רוח, ועליו נאמר 'כי רבים חללים הפילה' וכו'. אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקות והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות. עליהם אמר שלמה בחכמתו 'אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים'" (הל' תלמוד תורה, פרק ה הלכה ד).

ודברים אקטואליים מאד בדורנו.

וכך כתב מהר"ל:
"ועתה בעונותינו בדור זה וכו' מוסיפים לסמוך ולקרוא בשם 'רב' בני אדם שלא ראו אור התורה וכו' רק הם שועלים קטנים. וכל הרוצה ליטול את השם, נוטל עד שהדבר הזה הוא סיבה להשפיל כבוד התורה עד עפר. והיה ראוי בדור הזה וכו' שלא ייקרא בשם 'רב' רק המופלג בחכמה ובזיקנה וכו' [כי הם] סומכים לקרוא בשם 'רב' כל אשר ימלא ידו [בתשלום], רק שהתחיל לצפצף בקול בתלמוד" (פי' על אבות, פ"ד משנה ד, עמ' קעא).

לכן כאשר גדולי הרבנים המובהקים בדורנו, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, והרב הראשי (לשעבר) הרב אברהם שפירא, פסקו שעל כל חייל ושוטר לא לשתף פעולה עם כוחות הגירוש, תמוה הדבר כיצד אנשים אחרים, שאינם כלל באותה מסגרת של מומחיות בתורה, יעיזו לחלוק עליהם? הרי מדובר בגאונים שהיו דיינים בבית הגבוה לערעורים, אנשים שכתבו עשרות פסקי הלכה בכל תחומי שו"ע, אנשים בקיאים בכל חלקי התלמוד והראשונים. כיצד יבואו "ראשי ישיבות", או מגידי שיעורים, או רבני יישובים קטנים, להביע דעה נגדית בלי לבוא לפני גדולי הדור עבור משא ומתן הלכתי, עבור בירור הנושא במתינות ויישוב הדעת? הייתכן לצאת בכרוזים או אגרות פומביות, להצהיר הצהרות בפני "עמך", אנשים מהציבור הרחב אשר באמת אינם יודעים להבחין בין "ידיעה" לבין "מומחיות"? האם אין בזה בזיון וקלות ראש מול פסוקים מובהקים?

ובזה אני מצדיק דברי ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון" (פרק ג' פסקא י"ח) המכריז שאין לקרוא בשם "גברא רבא" ["אדם גדול"] אדם היודע לדרוש דרשות רעיוניות, מלאי מוסר ויראת שמים, כאשר הלה אינו מומחה בהוויות של אביי ורבא, איננו יודע לצלול במים אדירים של סוגיות מסובכות בש"ס. וכבר צווחו קדמונים נגד הפוסקים הלכות ע"פ קריאה שטחית בשו"ע בלי לעיין בדברים במקורם בתלמוד (מהר"ל, "נתיבות עולם" ח"א, תורה, סוף פרק טו). נניח אפילו שהרבנים הצעירים יודעים יפה במאמרי הראי"ה קוק, אבל כדי לפסוק הלכה לרבים צריכים לדעת היטב במקצוע ההלכה, ובמנהיגות ציבורית. ורבנים אלו שהתירו לחיילים ושוטרים למלא פקודות הגירוש, הם הם שהביאו מכשול גדול לאנשים אלו, וה' הטוב יכפר בעד. ואני אומר את הדברים למען ייזהרו לעתיד, במצבים דומים. אבל ודאי אותם החיילים היו צריכים להשמע לגדולי הרבנים שבדור, ולא להמשך אחרי "שיחה נאה" של רבנים צעירים.

ט. מה באמת דעתו של הגאון ר' צבי יהודה קוק
ראוי לברר כאן כי המלצת הרבנים הצעירים הנ"ל שאין לסרב פקודה, כדי לשמור על המסגרת של צה"ל, דיעה זו אינה שייכת כלל למורשת הגאון ר' צבי יהודה קוק זצ"ל, אלא היא בדותא של הטוענים שהם ממשיכי דרכו. ראשית דבר נציין כי צה"ל נברא לשם שמירת העם, ולא שייך לפרק את העם, למען שמירה על צה"ל! ועובדא היא שתכנית ההתנתקות פיצלה את עמנו לשתי מחנות.

הרבנים הצעירים טענו שיש לשמור על "ממלכתיות", כלומר על יחס של מתן הוד והדר להחלטות הממשלה. והנה ברור שהאב, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לא דיבר מאומה על מדינתנו, כי נפטר כשלש עשרה שנה לפני הקמתה. גם מה שהתבטא "מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם" ("אורות", עמ' קס, פסקא ז) מדובר לפי אותו אידיאל אשר קיווה יהיה לה, של שמירת צביון התורה. מעולם לא חזה שהיא תקום ותקיים שיטות נגד קיום תורה ומצוות, כמו שאנו עדים לה מאז קום המדינה ועד עתה. ולכן אין להביא ממנו ציטטות בענין זה.

ולדברי ר' צבי יהודה, הרי דבריו מתועדים שחור על גבי לבן בספר "להלכות ציבור" (שנת תשמ"ז). כאשר רה"מ בגין התחיל בשיחות בינלאומיות להעמיד "אוטונומיה", וביתור חלקי א"י ונתינתם לערביים, קם רצי"ה כאריה שואג. בשנת תשל"ד הכריז "הממשלה משועבדת אל העם, ולא העם אל הממשלה" (שם, דף מח). "וכאשר הממשלה בגדה בעם ובארץ מולדתו וחייו, אז על אחת כמה וכמה שהעם חי ומרגיש [ש]אין לו שום שייכות לממשלה הזאת" (שם, דף נב). "התורה קודמת לממשלה. התורה היא נצחית, והממשלה הבוגדת הזאת היא עוברת ובטלה" (שם, דף נב). ועוד על חוסר חוקיות של החלטות הממשלה, "הממשלה של שטחי הארץ הזאת אינה הממשלה של עם ישראל כולו [היושבים בתפוצות] וכו' וכו'. וכל הסידורים שייעשו, חלילה, בניגוד לשייכות המוחלטת של כל חלקי ארצנו זאת אל עם ישראל, הם שלא כהלכה ושלא כצדק ההיסטורי, וכמפורש בתורה ובנביאים האלוהיים, והם בגידה ומעילה בשליחותנו תפקידנו וייעודנו וכו' והם בטלים ומבוטלים, ואין להם כל ערך ממשי מציאותי וחוקי. 'ואי עביד, לא מהני' (שם עמ' צט-ק). "כל הוצאת קרקע של ארץ ישראל מרשות ישראל, ומסירתה לרשות הגויים, היא מעשה של גזל, וקרקע אינה נגזלת, והרי היא קיימת בתוקפה ברשות בעלה הראשון" (שם, דף קא). "ממשלה יהודית שהיא עושה ליהודים בארץ חייהם הגבלת תחום מושב, חלילה, כמו במדינת רוסיה הצארית בשעתה, ימח שמם, שלא כמצוות בורא עולם בתורת חיינו נצחנו "וירשתם, וישבתם", בכל מלוא רוחבה וממשותה, צריך בירור מרובה על אמיתת ערכה וזכותה" [של ממשלה כזאת] (שם, דף קכט). "כל הארץ הזאת שייכת בקנין עולם אלוהי ישראל נצחי לכל ישראל. 'ירושה היא לנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב' (מסכת ע"ז). וכל (מיעוט) [המעטה] בשייכותנו זו הוא בטל ומבוטל בהחלט, אם מצד מי שהוא של שרים שלנו או של ממשלתנו, הוא איסור תורה של 'לא תתן להם חניה' בקרקעות שלנו. ואי עביד, לא מהני. וענינו הוא לדראון עולם" (שם, עמ' קעב).

הרי ברור מכל הציטטות הללו (ויש עוד כמה, שלא הבאנו כאן) שהרב לא נכשל לתת סמכות "ממלכתיות" לממשלה העוקרת אחיזתנו בכל רוחב ארצנו. ולכן דיבוריהם של המעוותים דבריו, לטעון גישה של "ממלכתיות", נראים שוא.

זאת ועוד. יש מי שטוען שהוא "תלמיד" רצי"ה, והוא פרסם דעה כוזבת שהרצי"ה רק אסר שיתוף פעולה מצד רמטכ"ל או קצין גבוה, ולא מצד כל חייל, אפילו במעמד זוטר. הבה נראה לשונו של רצי"ה בכרוז המפורסם "לא תגורו": סעיף ג' "אין שום צד היתר, לאיסור תורה זו של מסירת קרקעותינו לגוים ח"ו לצמיתות ובהחלט. ולפיכך החיוב על כל אדם מישראל, ועל כל גדול בתורה בישראל, [על כל שר ממשלה בישראל] כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז. ומן השמים יסייעונו". (שם, עמ' כא-כב, כט). ברור מאליו כי היה מותר לאותו תלמיד להביע דעה אישית ונגדית לרצי"ה, אבל לא להמשיך ולומר שדעתו זו היא פרשנות לדברי רצי"ה, כאשר דברי רצי"ה הם גלויים וידועים לפנינו!

[ובדומה לכך, אותו תלמיד התיר לנציג מפד"ל להשאר בממשלה ולא להפילה, כדי שיערוך להתנתקות "משאל עם", עת שהרצי"ה התנגד בכל תקף ל"שאלת עם" בשאלה מהסוג הזה ("להלכות ציבור", עמ' קלט). הרי ששינה בזה מדעת רבו].

י. סיכום
כתב רצי"ה (לעיל) שהעושים בפועל להוציא יהודים מנחלתם (ואפילו כאשר חייל אחר הוא זה שימסור את בעלות הקרקע לערבים) זה הוא גזל. ברור ששום חייל לא יוכל לטעון כי גם בלעדי השתתפותו, המדינה היתה מוסרת הקרקעות הללו לידי נכרים, כי מפורש במשנה (מכות דף ה ע"ב) שכאשר יש שני עדים זוממים האומרים שקר, ומצטרף אליהם עד שלישי, כאשר נתפשים ונענשים על השקר, ייענש השלישי בדיוק כמו שנים הראשונים, בלי שום הבדל. לא יוכל לטעון כי עוד לפני הצטרפותו יוכלו לבצע זממם. "אם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה". זאת גזירת הכתוב, ע"פ הגיון התורה.

מובא במדרש: "על לא חמס בכפי, ותפלתי זכה" (איוב טז, יז) וכו'. כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא [בתפילה] להקב"ה, ואינו עונה אותו" (מדרש שמו"ר כב, ג) ועל זה נאמר "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שומע, [כי] ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א, טו) עיי"ש ביאור הגר"א שאמר "דמים, תרתי משמע, גזל". וכבר הזכרנו כי הממשלה ששילמה פיצויים חלקיים למתנחלים, עשתה "חמס" (בבא קמא סב ע"א). וחייל ושוטר שעזרו לדבר, גם נאשמים ע"י ה' בכך. והא כיצד הם יתפללו עכשיו בראש השנה ויום כיפור?

והרי נירון קיסר (הגוי) היה יותר חכם מהחיילים ושוטרים שלנו. כאשר ההשגחה העליונה הביאה אותו לא"י להחריב הארץ, ובטרם התחיל מעשה ההרג "תפש את עצמו" ואמר "קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא?". ערק אזל ואיגייר ונפק מיניה ר' מאיר (גיטין נו ע"א). כלומר, אמר "הקב"ה רוצה להעניש את עמו ע"י שיחריב לבית המקדש, ואח"כ יקנח ידיו בי?" (עיין זבחים כה סוף ע"א, שהכהן מקנח הסכין מן הדם ע"י שפשוף בכלי כדכתיב לשון "כפורי זהב" (עזרא א, י)]. זאת אומרת, כמו שנירון היה לו שכל מינימאלי לערוק [כי ידע שעוד ייענש על זה], מוטל היה כל חייל ושוטר חייב לומר שראשו כואב לו, שיש לו סחרחורת או התנצלות אחרת, ולא להיות שם. אותו בכי שבכו אז איננו מועיל לכפר עון, ולא מצאנו זאת בחז"ל, בגמרא או במדרשים. כל שכן אותם חיילים ושוטרים שלא בכו.

התיקון היחיד שנותר למי שנכשל, הוא שישוב כבר עכשיו בתשובה, ולפי הרמב"ם (תחילת הל' תשובה) די בחרטה על העבר, קבלה על העתיד לא לשוב לטפשותו, וכן לומר וידוי פה על עונו ולבקש מה' סליחה. [ואם אפשר היה צריך לבקש מהעקורים סליחה, כל איש ואשה]. ואני סבור שעל כל גבאי בתי הכנסת, כשבא חייל ושוטר לבית הכנסת, לא לתת לו עלייה לתורה, ולא לאפשר לו להיות ש"ץ (אפילו ביום יאהרציי"ט), וגם כאשר אין עשרה מבלעדיו לא להתחיל את התפילה; עד שידרוש ממנו לחזור בתשובה ולעשות ג' דברים הנ"ל של תשובה. חוץ מההצלה הפרטית שעושים בזאת להציל אותו חייל מן עונשו החמור בגיהנם לדורי דורות (ראש השנה יז ע"א, ומובא ברמב"ם הל' תשובה פ"ג הי"ב), עוד עושים בזה פרסום כדי להציל דור הבא של צעירים המתגייסים לצה"ל ולמשטרה, שבפינויים המתוכננים לעתיד לא יעיזו לעשות כדבר הרע הזה. ואם לא נציל את המדינה, אבל כל נפש שנציל הוא עולם בפני עצמו, ויקר לעשות למענו.

ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il