בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת האנציקלופדיה התלמודית
לחץ להקדשת שיעור זה

ברכת המזון

מבוסס על הערך: ברכת המזון, מתוך האנציקלופדיה התלמודית כרך ד

undefined

רבנים שונים

7 דק' קריאה
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח, י)

אם ברכת המזון מן התורה, איך אמרו שמשה תיקן ברכת הזן ויהושע תיקן ברכת הארץ ודוד ושלמה תיקנו ברכת בונה ירושלים?

חיובה. חייב אדם לברך אחר אכילת מזון, שנאמר כאן: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ברייתא בברכות מח ב; רמב"ם ברכות פ"א ה"א). נחלקו תנאים אחר איזו אכילה מברכים ברכת המזון - רבן גמליאל אומר: כל שהוא משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל מברך אחריו שלש ברכות של ברכת המזון (משנה ברכות מד א ורש"י, ותוספתא שם פ"ד ובבלי שם לז א), שנאמר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וגו' אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וגו' וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח ח-י). ואם כן, החיוב "וברכת" מוסב על כל האמור למעלה (גמרא שם מד א). וחכמים אומרים: אינו מברך אלא על לחם, שהוא מחמשת מיני דגן - חטים ושעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון. ש"וברכת" אינו מוסב אלא על הכתוב שלפניו, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", ולא על הכתוב אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וגו', ש"ארץ" שכתוב במקרא שלאחריו - ארץ אשר לא במסכנת וגו' - הפסיק הענין (גמ' שם ורש"י, ועי' במשנה שם דעת רבי עקיבא). הלכה כחכמים (רמב"ם ברכות פ"ג ה"ב, ועי' טור ושולחן ערוך רח א).

מטבע הברכה.אף על פי שברכת המזון מן התורה, אין מטבע הברכה מן התורה. אלא מן התורה כל אחד מברך לפי דעתו ובקיאותו בלשון, ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן בצחות הלשון, כמו שאמרו: משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תיקנו ברכת בונה ירושלים, וביבנה תיקנו ברכת הטוב והמטיב (ברכות מח ב). הרי שאין נוסחאות הברכות אלא מתיקון הנביאים (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש א; חידושי הרשב"א ברכות שם). ומכל מקום עיקר מנין הברכות הוא מן התורה, כמו שאמרו: "וברכת" - זו ברכת המזון, "את ה' אלקיך" - זו ברכת הזימון (ובתוספתא פ"ו ובירושלמי פ"ז ה"א הגירסא: וברכת - זו ברכת הזימון, את ה' אלקיך - זו ברכת הזן, וכן גירסת התוס' מו א ד"ה עד היכן), "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג כה): הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן (תוספתא שם וברכות שם). הרי שמן התורה צריך להזכיר המזון, ולהזכיר הארץ וירושלים (שיטה מקובצת ברכות שם). ולכן ברכו אותן ברכות גם קודם שבאו דוד ושלמה. אלא דוד ושלמה תיקנו המטבע לפי מה שניתוספה טובה לישראל (רא"ש ברכות פ"ז סי' כב; טור סי' קפח), שקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים באותה מטבע שתקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשים להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלוות הארץ (רשב"א ברכות שם; טור שם).

ברכת הארץ.כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו (ר' אליעזר בברייתא ברכות מח ב; רמב"ם פ"ב ה"ג; טוש"ע שם ב), לפי שראה יהושע את משה רבנו שחמד להכנס לארץ, וגם האבות חמדו להכנס לשם ולהיקבר שם, וכיון שזכה הוא להיכנס לשם תיקן בברכת הארץ "ארץ חמדה" (שבלי הלקט השלם סי' קנז; בית יוסף שם). וצריך שיזכיר בה ברית ותורה (נחום הזקן ור' יוסי בברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שעל ידי הברית ניתנה הארץ לאברהם, שבפרשת מילה נאמר: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ (בראשית יז ח), ואף בזכות התורה ירשו ישראל את הארץ, שנאמר: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ (דברים ח א. רש"י ברכות שם), ונאמר: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וגו' בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ (תהלים קה מד- מה. ירושלמי ברכות פ"א ה"ו).

בגר נחלקו ראשונים: לדעת רבנו תם (בתוס' בבא בתרא פא א ד"ה למעוטי) אינו יכול לומר "שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה וכו'", שהרי הגרים לא נטלו חלק בארץ, ולכן ידלג תיבות אלו. אבל דעת הר"י (בתוס' ב"ב שם) והנמוקי יוסף (שם) שגר יכול לומר "שהנחלת לאבותינו וכו'", שבאברהם נאמר: כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית יז ה), ואמרו בירושלמי (בכורים פ"א ה"ד): לשעבר היית אב לארם, מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (קצט ד. וכן דעת רוב הראשונים).

ברכת בונה ירושלים. מטבע ברכה זו לא ניתקנה בבת אחת, אלא דוד תיקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש" (ברכות שם). צריך להזכיר מלכות בית דוד בברכה זו (טוש"ע קפח ג), וכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו (גמ' שם מט א; רמב"ם שם ה"ד; שו"ע קפז ד), ומחזירים אותו (שו"ע שם), שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים (רש"י שם), ועוד שהיא מעין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד (רמב"ם שם) 1 .

זימון
גדרו. שלשה שאכלו כאחת - פת - חייבים לזמן (משנה ברכות מה א; רמב"ם ברכות פ"ה ה"ב; טוש"ע או"ח קצב א). זימון זה הוא להזמין יחד לצירוף ברכה בלשון רבים, כגון "נברך" (רש"י שם). וענין הזימון שהוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה - ברכת המזון - מתוך כוונה (מאירי ברכות שם), והוא ריבוי שבח וגדולה להשי"ת שמזמנים ומתרים זה את זה ומתוועדים יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו, כמו שנאמר: וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו (תהלים לד ד), והוא מפני כבוד הבורא כשהם מתחברים ומתרים זה לזה לברכו ומשום ברוב עם הדרת מלך (ארחות חיים ברכת המזון סי' לא וכלבו סי' כח). בזוהר (בלק קפו ב) אמרו שההזמנה היא כדי להמשיך הקדושה ולסלק הסטרא אחרא.

המצטרפים לזימון.
עם הארץ אין מזמנים עליו (ברייתא ברכות מז ב). וכתב המאירי (שם) שאין טעם הדבר משום שעמי הארץ אינם בני תורה, אלא מפני שאינם מתנהגים כראוי, ובדרך שיהא ראוי לתלמידי חכמים להתחבר עמהם ולשבת בקבע בסעודה שלהם, אבל יכולים עמי הארץ לזמן לעצמם אם היו שלשה. וכתב רב האי גאון (הובא ברשב"א ובשיטה מקובצת ברכות שם ובאשכול הוצאת רצב"א ח"א עמ' 47) שבימינו אין החכמים נזהרים בדבר זה ומקילים בו, וכן כתבו התוספות (חגיגה כב א ד"ה כמאן בשם ה"ר אלחנן) ותוספות רבי יהודה החסיד ותוספות הרא"ש (שם) והשולחן ערוך (קצט ג), ועוד, שמזמנים בזמן הזה אפילו על עם הארץ גמור, מפני שחוששים לאיבה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו. וכן כתב המאירי שלא נאמרו דברים אלו אלא באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ, אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך, ואפילו עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנים עליו. ור"י (בתוס' חגיגה שם) נתן טעם שאנו מזמנים היום על עם הארץ , לפי שלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק עצמו לתלמיד חכם שלא לזמן על עם הארץ בידו ליטול, ואין אנו מחזיקים עצמנו לתלמידי חכמים לענין זה, ולפי זה פירש הדרישה (שם אות א) שאותה שאמרו שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו, הכוונה היא להיפך, שלא יהא כל אחד מחזיק עצמו לתלמיד חכם ויפרוש מההמון.

מי שהוא רשע בפרהסיא, וכל שכן מומר, ודאי אין מזמנים עליו, שאינו עדיף מעם הארץ בזמן התלמוד (מגן אברהם שם ס"ק ב), ואין לחוש בהם שמא יפרשו מדרכי צבור, שכבר הם פורשים מבלי זה (מחצית השקל שם).

המברך. הגדול - בחכמה (רמב"ם פ"ה ה"ט; שו"ע הרב רא א; משנה ברורה שם ס"ק א) - שבמסובים מברך לכולם (ברכות מז א; רמב"ם פ"ה ה"ט; טוש"ע רא א). אבל כתבו התוספות (ברכות מז א ד"ה והלכתא ע"פ גמרא שם מג א) והראבי"ה (סי' קכד) והראב"ד (בהשגותיו למאור סוף פ"ו) והטור והשולחן ערוך (שם) שרשאי הגדול לתת רשות לקטן לברך, שלא ניתן לגדול אלא מפני כבודו, אבל לא שחובת הברכה מוטלת על הגדול.

במה דברים אמורים שהגדול מברך, כשאין שם אורח, אבל כשיש שם אורח הוא מברך (רמב"ם פ"ז ה"ב; טוש"ע רא א), שכן אמרו (ברכות מו א): בעל הבית בוצע - מברך ברכת המוציא - ואורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כי בעל הבית חפץ בכך ומוחל על כבודו כדי שיברכו אותו (ראבי"ה שם). וכתב הלבוש (רא) שכל דין קדימת גדול, מכיון שהוא מדיני דרך ארץ, בימינו אין מקפידים בזה, כדי שלא יבואו לריב עם בעל הבית לומר לו זה הגון וגדול, אלא בעל הבית נותן לזמן למי שירצה במקרה בעלמא, בלי שום הקפדת גדול או קטן, הגון או אינו הגון. אבל הכף החיים (ס"ק ג) כתב שבני ספרד מקפידים גם היום, וגם האחרונים לא הביאו את דברי הלבוש להבדיל בין ימינו לזמן קודם. אף בקדימת אורח כתב בשאלת יעב"ץ (ח"א סי' עד) שהדברים אמורים בימיהם שהמזמן היה מברך ברכת המזון וכל האחרים היו יוצאים בברכתו, אבל בימינו שנוהגים שכל אחד ואחד מברך לעצמו ואינם מתכוונים לצאת בברכת המברך, אין דין קדימה לאורח.

היה שם כהן, והוא שוה בחכמה עם שאר המסובים, מצוה מן התורה להקדימו שהוא יברך, כמו שהוא קודם לכל דבר שבקדושה (רי"ף ברכות שם ורא"ש סי' כ ע"פ גיטין נט ב; טוש"ע רא ב). אם הכהן מוחל על כבודו ונותן רשות לישראל לברך, רשאי (תשובת מהר"ם בר"ב דפוס פראג סי' קז והובאה במרדכי מגילה סי' תא; סמ"ג עשה כז; טור רא ומגן אברהם שם ס"ק ב). אם הכהן אינו חכם כהישראל, אף על פי שגם הוא תלמיד חכם, הישראל הגדול קודם לו, ומכל מקום טוב שימחל הישראל החכם על כבודו ויקדים את הכהן לברך (שו"ע הרב שם ג ומ"ב ס"ק יב ע"פ רמ"א בשו"ע קסז יד). היה הכהן עם הארץ אסור להקדימו לחכם ישראל (רי"ף ורא"ש ברכות שם ע"פ מגילה כח א; טוש"ע שם). כשאין שם כהן, ויש לוי, נחלקו ראשונים אם יש לו בברכת המזון דין קדימה לישראל (עי' טור רא וב"ח שם), וטוב להקדימו לישראל אם הם שוים בחכמה (שו"ע הרב שם ומ"ב ס"ק יג) 2 .
____________________________________________

מתוך ע' ברכת המזון, כרך ד, פרקים א, ב, ד, ה
2 מתוך ע' זמון, כרך יב, פרקים א, ח, י
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il