ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יסודות חשובים כהכנה ללימוד התורה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה מבואות ללימוד התורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר

ו' אלול תשמ"ט

יסודות חשובים כהכנה ללימוד התורה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה ז"ל

אדם הנכנס לישיבה - הוא נכנס למקום שכולו קודש, שעוסקים בו רק בלימוד התורה, הכוחות מופנים לקבלת עול תורה, ונאמר: "כל המקבל על עצמו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועוד דרך ארץ" (אבות ג, ד). קבלת עול תורה בישיבה, היא בעצם יותר גדולה מלימודה של תורה, בבחינת: "גדול שימושה יותר מלימודה" (ברכות ז, א), דהיינו, שיותר גדול שימוש תלמידי חכמים, מאשר לימוד התורה, והדברים צריכים ביאור.
ונראה לבאר, שאדם המשמש תלמיד חכם הוא מתבטל כלפיו, הוא נעשה משרת שלו. וברגע שהוא מקבל על עצמו מוכנות לשמש את התלמיד חכם, בבת אחת הוא נעשה תלמיד. ובאותו הרגע, כלליות הדרך של רבו - היא דרכו - "ואידך זיל גמור", השאר זה רק פרטים.
כמובן שהתלמיד צריך להבין את דרכו של הרב בכל הפרטים ובכל העניינים, אבל הכלל של קבלת הדרך, זה יותר גדול מכל הפרטים שאח"כ.
כן הדבר בקבלת עולה של תורה. כשאדם נכנס לישיבה גדולה, שכולה עוסקת בתורה, יש כאן קבלת עול תורה, ולכן הימים האלו הם ימים מאוד גדולים ויש להם חשיבות גדולה.

ישנה חשיבות גדולה באופן בו אדם מקבל על עצמו עול תורה. ככל שהקבלה היא יותר מושלמת, בלי תנאים, מתוך אמונה שורשית ראשונית שדרכה של תורה היא דרך נכונה ואמיתית, ויש נכונות מלאה להתבטל כלפי דרכה של תורה, כך התורה מתאחדת אתו יותר, הוא והיא נעשים אחד. וכמו שאומרת הגמרא "הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול" (קדושין לב, א) מפני שהתורה היא שלו. בתחילה כשאדם עוסק בתורה נאמר עליו "כי בתורת ה' חפצו" (תהלים א), ובהמשך העיסוק בתורה נאמר עליו "ובתורתו יהגה יומם ולילה" - בתחילה זו תורת ה', אבל כשהוא מתמלא ומתדבק בתורה - נעשית התורה שלו, קנינו, וזכותו למחול על קנינו.
יש כאן רעיון עמוק, אך יסוד הדבר הוא שהתורה והאדם מתאחדים. זה לא אדם "שיש בו תורה", אלא "אדם של תורה".
זאת השאיפה שהאדם ההולך לעסוק בתורה צריך לשאוף אליה - להתאחד עם התורה, ללא שום מגבלות וחששות שמא התורה תשפיע עליו יותר מדאי. וככל שהגישה הזאת יותר בריאה ויותר שלמה, כך כל קבלת התורה שלו בהמשך נעשית בגדול.

הגישה של ישיבת בית אל, כפי שקיבלנו והודרכנו ממורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל ומאביו הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל, היא מיוחדת בכך שמתוך הבחירה והסגולה ניגשים לתורה. מתוך שהקב"ה בחר בנו מכל העמים - מתוך כך הוא נתן לנו את תורתו. הבחירה האלוקית של הקב"ה בישראל היא בחירה אבסולוטית, היא לא מתחילה מזה שישראל הם טובים, אלא מזה שישראל נבחרו עוד בטרם נברא העולם. והמהות הזאת היא המייחדת אותנו. יש מדרגות בעולם, ועם ישראל הוא עם אלוקי, עם ה', עם ששייך לגודל האלוקי שמעל העולם. ומתוך המציאות הזאת באים אנו אל התורה.

וכך היה רגיל הרב צבי יהודה זצ"ל לחזור ולומר: אומרים חז"ל (נדרים פא, א) "מפני מה חרבה הארץ? 'מי איש חכם ויבן את זאת?' (ירמיה ט) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו - ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' (שם). אמר רב יהודה אמר רב: (על) שאין מברכים בתורה תחילה". וכוונתם במדרש "שלא ברכו בתורה תחילה" - היינו, שלא ניגשו לתורה ביחס הנכון. לגשת לתורה ביחס השלם והנכון פירושו לגשת עם התוכן של הברכה הראשונה - "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה". לפני שמזכירים את התורה, מזכירים את סגולת ישראל. הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ומתוך כך בא התפקיד - נתינת התורה.
ואנחנו צריכים לגשת לתורה כאנשים השייכים לתורה והתורה שייכת לנו. אנחנו לא הולכים להפוך את הטבע שלנו, אלא להפך, אנו הולכים לגלות את הטבע הפנימי שלנו. עלינו להיות מאושרים בזה שעל ידי התורה אנחנו נמצא את המהות הפנימית שלנו. כך צריכה להיות הגישה הנכונה לתורה.

וכעת, כשאנו מבינים שעצם מהותנו שייך לתורה, ניתן להבין ביתר עמקות את עניין ה"מצוות". לכאורה הביטוי מצווה - משמעו שהקב"ה מטיל עלינו צו אלוקי לעשות את רצונו. אך האם זה רצונו או רצוננו? בספר הזוהר נקראות מצוות התורה בשם "עצות" - תרי"ג עצות. בעצה אומרים לאדם מה כדאי לו לעשות, אומרים לו את מה שטוב למתייעץ, ולא את מה שטוב למייעץ. התורה היא עצות, היא אומרת מה שטוב לנו ומה שמתאים לנו, התורה מגלה לנו את עצמנו.
"כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" (ברכות ו, ב) ומסביר על כך הרב צבי יהודה - דבריו נשמעים בראש ובראשונה לעצמו. "דבריו" פירושו - רצונו. כוחות המעשה שלו נשמעים כלפי רצונו, כלפי השקפתו.
ואלו שני דברים שאדם צריך לפתח בעצמו - בתחילה "קבלת עול תורה", ואחר כך צריך להוסיף גם את היישום והביצוע של הקבלה הזו.
לשם ביצוע ה"עול" בכל הכוחות, יש צורך בפיתוח כח רצון באופן חזק, לא רצון של אחרים, אלא רצון של עצמו. החלטת? ישם את זה בכל הכח!
אמנם מבחינת הרצון, אין לו גבולות, אבל בפועל יש המון עיכובים. אמנם לעיתים, יש עיכובים אובייקטיביים שבעקבותם לא יכול האדם לממש את רצונו, אך הרבה מן העיכובים - ניתן להתמודד אתם, ועלינו לעבוד חזק כדי לממש את רצוננו. צריך להכיר את העבודה הזאת, להתמודד ולפתח כוחות ולעשות דברים שהם קשים. זה בעיקר בתחילת התקופה של הלימוד בישיבה, לפני שמתרגלים ללמוד, לפני שמתאהבים בלימוד, "ועם האוכל בא התאבון" - לאט לאט החשק הולך וגובר, אבל לפני כן יש עיכובים. ועלינו לפתח כוחות של שליטה ולהתמודד.
זה עול גדול מאוד, להתרגל ללמוד גם ברגע שאין חשק, גם כשעייפים. אך זה חשוב להתרגל לעשות דברים שקשה לעשות אותם. להיות אדם כזה, שמה שהוא רוצה, הוא גם עושה - לא להיות חלש. זה "האלף-בית" של בריאות האדם, וזה שייך לכל התחומים, לא רק לתחום של הישיבה, אבל בראש ובראשונה, התחום העיקרי הוא התחום היהודי הרוחני. ואם מטפחים את הכוחות האלו, אז יודע האדם להשיג אח"כ הישגים בלי גבול, והוא מקבל עוד סיעתא דשמיא על ההתאמצות, והכוחות הולכים ומתגברים.

א"כ נגענו עד עכשיו בשתי נקודות בסיסיות כהכנה ללימוד התורה: א) לקבל את העול בשלמות. ב) לפתח את כוחות הביצוע ולהתגבר על הקשיים.
בישיבתנו לומדים לפי הקו הכללי של דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, שצריך ללמוד את כל התורה כולה, וגם לימוד אמונה בכלל. אמנם מבחינת כמות הזמן, לא מקדישים ללימוד אמונה את רוב הזמן במשך היום, אלא רק מעט, אבל זה מעט המחזיק את המרובה, ויש לזה משקל מרכזי. הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדמה את זה ללב בגוף, שאע"פ שהוא קטן, הוא מרכזי מאוד. וכך, אע"פ שרובו של היום אנו עוסקים בלימוד הגמרא ובבירור הלכה, ורק חלק מהיום אנו מקדישים ללימוד האמונה, בכל זאת, לחלק הזה יש תפקיד מרכזי מאוד, כלב המחיה את כל המערכת כולה.
הגישה הזו של לימוד אמונה, היא לא רק בגישה של שיטת המוסר, כלומר - תיקון המידות והמעשים, אלא מעבר לזה, בהכרה גדולה של אמונה, של קבלת עול מלכות שמים - שמתוך כך בא עול מצוות.
כשניגשים לתורה, צריך לדעת מהי תורה. כשאנו נפגשים עם לימוד התורה, אנחנו הופכים להיות עסוקים כל היום בדבר ה'. "והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות" (אבות פ"ו, ב). קבלנו מכתב מהקב"ה, דבר ה' הוא מדבר אלינו, דרך הדורות, דרך התושב"כ והתושב"ע, אנחנו עוסקים בדבר עליון ונעלה. הקב"ה רצה לתת לנו את הזכות להפגש עם דרך עליונה ואלוקית, להיות מוארים ממנה, וכל נגיעה שאנחנו נוגעים בתורה, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו עוסקים בדבר ה'.
וזהו כמובן עניינו של לימוד האמונה, הוא מביא אותנו לגישה הבריאה של קבלת עול מלכות שמים, ומתוך כך עול מצות.

עוד יש להקדים, שהיחס לתורה כולל כמובן גם את היחס ללומדי התורה, כלומר הת"ח. הגמרא במסכת מכות אומרת שתמוה מאוד שיש אנשים הקמים לפני ספר תורה, ולפני ת"ח לא קמים, שהרי כוחו של הת"ח גדול יותר, התורה אומרת "ארבעים יכנו" (דברים כה, ג), ובאו ת"ח ואמרו ל"ט מלקות (מכות כב, א). זאת אומרת שיש לת"ח כח יותר גדול מכח התורה. הם שליטים כביכול על התורה. הגמרא רוצה לרמוז לנו שת"ח זו תורה חיה, ספר תורה זה אותיות קדושות על קלף, אבל אין בו חיות, ת"ח זה תורה חיה. "וחיי עולם נטע בתוכנו" (ברכות התורה) - זה תורה שבע"פ (עיין שו"ת עזרת כהן אה"ע סי' קה, עפ"י טוש"ע סימן קלט).
והחלק החשוב מאוד ביכולת ובגדולה של קליטת התורה, זה היחס הנכון אל נושאי התורה שבכל הדורות, והיחס לת"ח ממשיכי התורה שבדורנו, שהרי "אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו" (ר"ה כה).

אמנם יש בזה קצת קשיים, מכיוון שיש דעות שונות בין הת"ח, ויש תחומים שיש בהם ויכוחים עמוקים וחריפים, אבל צריכים לדעת להבחין בין נקודת הויכוח ובין השורש המשותף. הכיוון שלנו הוא לא לחטט, להתעסק במחלוקות, אלא להתעסק יותר בשורש המשותף, וזה אולי המיחד אותנו: לראות את הגודל של כלל התורה, של כלל נושאי התורה. כמובן שיש נושאים שיש בהם ויכוחים, ואנחנו לא מתעלמים מכך, ויש לנו עמדה משלנו, אבל לא בגלל שיש תחומים שיש בהם ויכוח, מתבטלים כל הדברים המשותפים הרבים שאין בהם ויכוח. אין ויכוח על ארבעה חלקי השו"ע, אין ויכוח בנושא תפילה, אין ויכוח בנושא שמירת שבת והלכותיה. וכך אם נלך הלאה לכל ד' חלקי השו"ע, נגלה שבאופן בסיסי זה לא ביסוד הויכוח. גם ביסוד האמונה, ביסוד קבלת התורה, אין ויכוח.
יש ויכוח בדגשים מאוד חשובים ומאוד מרכזיים. אנחנו נדגיש את ההדגשים שלנו, אנחנו לא נוותר על הדעות שלנו, ואנחנו נשתדל לשכנע שהדרך שלנו היא הדרך שכולם צריכים ללכת בה, אבל נדע את התחומים שבהם אנחנו מתווכחים, ואת התחומים בהם אנחנו משותפים.

בדרך כלל בישיבות המוסר, רגילים להשתמש בפסוק ממשלי האומר: "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" (משלי טו, כד). מבאר הגר"א: אורח חיים פונה למעלה, למשכיל דרכו, למען סור משאול מטה. כלומר, אם לא מתקדמים למעלה אז יורדים למטה.
"והבור ריק אין בו מים" (בראשית כד, טז), "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב, א). אם אין בו מים, אז יש בו נחשים ועקרבים ו"אין מים אלא תורה" (ב"ק יז, א). אין מצב ריק, אם אדם לא עולה, הוא יורד. והמוטו הזה הוא הדבר המקובל בד"כ בישיבות המוסר - חייבים לעלות כי אחרת יורדים.

אך בישיבתנו, אנו לומדים בצורה אחרת - צריך לעלות כדי להיות למעלה, לא כדי לא להיות למטה, אנחנו לא בורחים מחולשות, אנחנו רודפים אחרי הטוב, רודפים אחרי החיים. ואכן זה באמת האופי של הדור שלנו, דור התחיה הארץ ישראלי, הוא לא אוהב לברוח משום דבר, הוא לא אוהב לפתח פחדנות, יראה מן החטא באופן הנמוך של הדבר. הוא לא אוהב פחד מהעונש, זה דור שאוהב להיות אמיץ וגיבור. וזה המיוחד והחידוש בשיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל ביחס למקובל בישיבות אחרות - שעצם ענינה של הישיבה זה לא רק לסור מהרע, אלא לשוב לטוב, להתקדם אל החיים. המגמה שלנו אל החיוב, אל הגודל, אל האור האלוקי. בדרך הזאת אנחנו הולכים, ובע"ה נעשה ונצליח!
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il