בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

מכירת זכיון למכירת שעונים

undefined

הרב עקיבא כהנא

שבט תשע"ט
4 דק' קריאה
המקרה בקצרה: התובעת החזיקה בזכיון למכירת שעונים ממותג מסוים בישראל, היא חתמה על חוזה עם הנתבעת שהיא תקנה את הזיכיון, תשווק את השעונים, ותשלם לתובעת אחוזים מההכנסות, ובנוסף תפרסם את המותג. לאחר זמן מה, ולאחר ששולמו 32 אלף ₪ על פי החוזה, אחד המנהלים של הנתבעת עזב, והחלה ירידה משמעותית במכירות המותג עד שהפסיקה לחלוטין. התובעת טוענת כי זו הפרת חוזה, וכי הנתבעת צריכה לשלם לה פיצוי על הפרה זו, ועל הפסדי ההכנסות. סך הכל היא תובעה כ-220 אלף ₪ על הפרת החוזה, ועוד כ 30 אלף ₪ על מלאי שנמצא באחת החנויות. לטענת הנתבעת נתוני המכירות היו מנופחים ולא שקפו את המצב לאשורו, וכמו כן אין בחוזה התחייבות למכור את המותג אלא רק התחייבות לשלם אחוזים מההכנסות אם יהיו. בנוסף, הנתבעת הסכימה להחזיר את הזיכיון לתובעת ואילו התובעת טענה שהמותגים איבדו מערכם.

פסק הדין: על הנתבעת לשלם לתובעת 53,877 ₪ כפיצוי עבור הפרת החוזה (על פסק הדין הוגש ערעור והוא השתנה בחלקו).

הנימוקים בקצרה:
א. מעמדו ההלכתי של מוניטין וזכיון
מוניטין של עסק יכול להתייחס לכמה ממדים: לקהל לקוחות, למיקום או למותג, במקרה זה המוניטין שנמכר הוא המותג אותו ביססה התובעת. לכאורה אין משמעות הלכתית למוניטין, אולם, האחרונים קבעו שיש לו משמעות הלכתית. הדברי מלכיאל (ג, קנז) פסק שאין להשתמש במוניטין ללא רשותו של האדם שיצר אותו. וכך כתב גם בשו"ת שבט הלוי (י, רעה) שניתן למכור מוניטין, ולראיה, שאנשים מוכרים מוניטין גם בכסף רב.

במקרה זה מדובר על זכיון, שמעמדו ההלכתי חזק יותר. כיוון שניתן לראות בו הסכם שבו מקבל הזיכיון התחייב למכור סחורה, ונותן הזיכיון התחייב שלא למכור את המוצר לאחרים. בפד"ר (ג 338-339) קבעו שמעשה קניין שלא לפתוח חנות אינו מועיל משום שהוא קניין בשלילה, אולם אם הדברים נעשו בלשון התחייבות הרי שהתחייבות כזו חלה. כמו כן, נראה שיש לסמוך על המנהג בעניין זה כמו שכתב בשו"ת דברי חיים (חו"מ א, לא). למעשה תשובות רבות נכתבו בעניין זה לגבי קניית המיסים מהמושל, כך גם בשו"ת הרא"ש (יג, כ) שכתב שהדין תלוי במנהג, ואם יש מנהג המכירה חלה.
אשר על כן, קבע בית הדין שיש תוקף הלכתי למכירת זיכיון.

ב. חוזה בהתנהגות יוצר זכות
כיון שיצרני השעונים התנהגו כאילו יש חוזה בינם לבין התובעת הרי שניתן להסיק שיש בזה חוזה שבהתנהגות (מכללא), כך גם ניתן ללמוד מפועל שהלך לעבוד שקונה את עבודתו.

ג. האם הנתבעת הפרה את החוזה?
הנתבעת עמדה ביעדי הפרסום, של 12% מהמכירות. מצד שני מהעדויות שהובאו לבית הדין עולה שהנתבעת בחרה באופן חד צדדי למכור פחות שעונים מהמותג המדובר.

ד. דעת המיעוט - האם שיקול הדעת של הנתבעת חרגה מהחוזה?
בהסכם לא נקבעה תמורה על המוניטין אלא רק אחוזים מהמכירות. ולכן התובעת ידעה שהיא נכנסת לסיכון שהנתבעת תפסיק למכור את המותג ויתכן שלא תקבל כלום. לכן נראה שאין כאן חריגה מההסכם.

ה. דעת המיעוט - פרשנות ההסכם לפי כוונות הצדדים
יש ללכת בפרשנות הסכם לפי לשון בני אדם (רמב"ם מכירה כו, ח) במקרה שאין הלשון ברורה הולכים אחר הכוונה, אך כאן הלשון ברורה. כמו כן אין אומדנא דמוכח שקובעת שיש לשנות מהמפורש בחוזה. כך גם לפי החוק אם החוזה ברור אין סיבה לחקור אחר הכוונה. לכן אין לחייב את הנתבעת בתשלום, גם כפשרה. כמו כן גם אם נקבע שהנתבעת הפרה את החוזה הרי שיש להתייחס לכך כמקח טעות, ולהחזיר את המותג לתובעת (שלטענתה כבר אינו שווה דבר), וגם במקרה של הפרה כפיצוי היה ניתן לקבוע פיצוי של עד 10,000 ₪ שהיו מתקזזים עם התשלום שכבר שולם לתובעת. לכן יש לדחות את התביעה.

ו. דעת הרוב -
בחוזה לא נקבע במפורש שעל הנתבעת למכור את המותגים, אולם לא ניתן לומר שאין התחייבות למכור מותגים, משום שזו היתה כוונת שני הצדדים. אגב כך ציין בית הדין שבמו"מ בין שתי חברות כוונת הצדדים נקבעת על פי כוונת מקבלי ההחלטות. במקרה זה המנכ"ל הראשון של הנתבע העיד שהכוונה היתה שהנתבע תמכור את המותג. לאור פרשנות זו של ההסכם נמצא שהנתבעת הפרה את החוזה.
לדעת דיין אחד מדייני הרוב - למרות שלא נקבע פיצוי בחוזה במקרה זה, יש לשום איזה רווח המכירות היו מפיקות לתובעת, כמו שנאמר במשנה (ב"מ קד ע"א) לגבי התחייבות של אדם לעבוד את השדה שהופרה. ב"כ הנתבעת טען שההתחייבות היא אסמכתא, והביא ראייה מסוגיה בב"מ (עג ע"ב) שאדם ששלח שליח לקנות לו ביום השוק, השליח אינו צריך לפצות את המשלח על אובדן הרווח. אלא שמתוספות שם עולה שבמקרה שבידו של האדם למכור הוא חייב לפצות את המשלח, לכן גם כאן הנתבעים חייבים לפצות את התובעים על אובדן הכנסות.
אמנם ההסכם עצמו בטל משום שהנתבע הפר אותו, וכן משום שמנהל התובעת שהועסק אצל הנתבעת מאז ההסכם פוטר ואיבד את היכולת לממש את ההסכם, וכן משום שמנכ"ל הנתבעת שחתם על החוזה הפסיק לעבוד אצל הנתבעת. אולם לא ניתן לבטל את המקח ולהחזיר את המותג לתובעת, משום שנגרם נזק למותג, ולכן זה דומה למקח טעות כשלא ניתן להשיבו (שו"ע חו"מ רלב, כ) בו יש להשיב את דמי המכירה. למסקנה, יש להעריך במסגרת פשרה את החיוב בשליש הערך, שהוא בערך 70,000 ₪ לכל העיסקה.
לדעת דיין שני מדייני הרוב – דיין זה הצטרף למסקנתו של הדיין הראשון מדייני הרוב, וביקש להוסיף טעם נוסף: במקרה דנן יש לחייב מדין ערב, כדין כל תנאי ממון שהתנה עליו (מרדכי ב"מ שע), משום שהנתבע נהיה כערב למכירות המוצר. יש לחייב שליש מהתביעה כדין פשרה לשבועה שהיתה צריכה להיות מוטלת עליו.
משליש הסכום יש להפחית את הסכום שהנתבעת כבר שילמה לתובעת, וסך הכל עליה לשלם 53,877 ₪.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il