יום ו' ל' תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות יתרו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

מתן תורה

כרך א' שיעור ט'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

בחנו את הפן האחד של ראשית התהוות האומה במדבר, את שאלת המנהיגות, המתבטאת בדמותו של משה לא כאדם לעצמו, ואפילו לא כאדם המעצב דעה בבחינת שיטה ותורה למי שירצה אי פעם בעתיד להשתמש בה, כפי שהיו האבות, אלא כמנהיג עם בפועל. למדנו גם מה היו התכונות הדרושות לאותה מנהיגות כדי להתמודד עם הבעיות של המציאות החברתית-לאומית, ועם המציאות שמעבר לה, כלומר התנאים ההיסטוריים והיעדים השונים שעומדים בפני אותו ציבור. עתה נתרכז באירוע המרכזי בעת שהיית העם במדבר - מתן תורה.

כאשר אנו בוחנים את ההיסטוריה היהודית נבחין שלעניינה של התורה, לימודה, קיומה והנחלתה בתוך האומה ולאומות אחרות, ישנו תפקיד מרכזי בתולדות ישראל. ההיסטוריה היהודית סובבת סביב העניין של קיום התורה, בעד ונגד, איך ולמה, לעבר ולעתיד וכל השאלות האפשריות. המשברים והפתרונות של ההיסטוריה היהודית קשורים בתורה, בקיומה ולימודה. עצם יציאתו של עם קטן אל החזית של ההיסטוריה העולמית קשורה בתורה. כלומר, כל מה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, כמעט כל שאלה הקשורה לתולדות ישראל, מכל תקופה שהיא, קשורה גם ביחס שבין ישראל לתורה. לכן, למאורע זה של מתן תורה במדבר ישנה חשיבות מרכזית לא רק לאותה תקופה, אם כי ברור שאנחנו מתרשמים שבדור ההוא היה זה מאורע חשוב ביותר, אבל אילו היה הדבר רק כך, אולי לא היינו מקדישים לו תשומת לב כה רבה, אלא שהתורה מכאן ואילך ממשיכה להיות חוט השדרה של ההיסטוריה היהודית.

התורה כצו אלוקי
מה מתגלה לנו ממאורע זה, לא רק ביחס לאותו יום אלא לעתיד לבוא? עצם מרכזיותו של המאורע, והטבעת רישומו על כל מה שקרה אחרי כן, מלמדת על היחס המיוחד הטבוע באופיו של עם ישראל אל עניין התורה.

פנים שונים יש בדבר: התורה מתפרשת כצו אלוקי ברור מאליו, דבר הא-ל כדי לקיימו. ואכן, זו נימה חשובה מאוד שעוברת בכל הדורות - ההתייחסות אל הצו האלוקי, אל המצווה, אל הסמכות. כלומר, מתגלה כאן סמכות מעבר לכל מה שהיה ניתן לצפות. האדם לומד סמכותיות מסביבתו הקרובה והרחוקה: הוריו ומוריו הם סמכות, הטבע מסביבו הוא סמכות, שכלו הוא מקור סמכות - מאילו דברים הוא משתכנע ומאילו לא. כל מקורות הסמכות הללו קיימים בחיי כל אדם במינון זה או אחר, והם מניעים אותו למעשים, או מונעים אותו מהם. והנה כאן במתן תורה התגלה מקור סמכות חדש, שונה מאלו המוכרים, אבל שייך ומתייחס אליהם. קיימת פה מורכבות מסוימת. אין זה רק מקור סמכות חדש ונוסף על אלו הקיימים כבר, אלא הוא גם עליון, כלומר הוא כולל, מפרש וקובע את מקומם וערכם של מקורות הסמכות הקודמים, הרגילים. הוא הקובע את הגבולות של כל האחרים.

קיים משהו באופי היהודי שמתחיל מהאבות - החיפוש אחר משהו שמעבר, איזושהי הכרה עמוקה, לפעמים מודעת ולפעמים לא כל כך מודעת, שצריך לחפש מעבר לאופק. להכרה זו ישנם יישומים שונים. מצד אחד זו הכרה שמדגישה מאוד את המוגבלות האנושית. מבחינה מוסרית זהו עיקרון חשוב מאוד, שהאדם הוא מוגבל ואינו אדון מוחלט. אולם מצד שני, וכמעט באופן קוטבי ומנוגד להנחה ראשונה זו, ויחד עם זאת מתקיים איתה בכפיפה אחת, זו הדגשת ייחודיותו של היצור האנושי בכך שהוא שואף אל מה שמעבר לגופו ולטבעו, מפני שהוא שייך גם לזה. כלומר מצד אחד הכרת המוגבלות "מה אנוש כי תזכרנו" 1 , האדם הוא בסך הכל יצור מוגבל. אך מצד שני הדגשת השאיפה להתחבר אל מה שמעבר למוגבלות הזאת, מעבר לאופק הבלתי נראה לעין והרגשת השייכות לדבר ההוא, זהו: "ותחסרהו מעט מאלוקים". וכאן ה"תחסרהו" הוא דחף עצום אל האלוקים, כי אם אין מודעות של חיסרון, והאדם מסתפק במה שיש לו וטוב לו בכך, אז גם אין רצון להתקרב לאלוקים. אך אם הוא מודע באופן חריף לכך שמה שיש לו הוא רק מעט, הרי זה יכול להביא לידי ביטוי דווקא את המניע הנפשי להתגבר על המגבלה הזאת, ולשאוף לאלוקים. בהתחברות הזאת אל הצו האלוקי קיימים שני הדברים האלה גם יחד: מצד אחד הכפיפות, הנכונות להיות עבדי ה' מפני שאנחנו מוגבלים, ומצד שני קרבת אלוקים. כלומר, על ידי הצו אנו מקבלים את האפשרות לעבור את הגבול הטבעי, ולהתחבר אל משהו שהוא מעבר לגבול.

התורה כתוכן אינטלקטואלי

התורה איננה רק חוקה וצו. חשוב עד מאוד לציין זאת, משום שדבר זה עונה גם על הבעייתיות של הניגוד שבין שתי התכונות. התורה היא תוכן לימודי. קיום התורה כקיום הצו אפשרי רק על ידי לימוד התורה, פן מוּבנֶה ואורגני של הקיום הוא הלימוד. אחת המצוות החשובות ביותר בתורה היא לימודה, ועל ידי לימודה מגיעים לקיומה, וקיומה שוב מחזיר אותנו ללימודה. כלומר אנחנו מבחינים כאן בדרך להתחבר, וגם היא דרך יהודית מובהקת, דרך אינטלקטואלית, על ידי לימוד יצירתי, לא רק לימוד של שינון וזכירה אלא לימוד שיש בו פרשנות, התמודדות, העמקה ואי הסתפקות ברובד הראשוני. הצד הזה התפתח באופן יוצא מן הכלל בתקופת בית המקדש השני, תקופת הפריחה של פיתוח התורה שבעל פה, ומאז ואילך.

לימוד התורה וקיומה ענה על קווי אופי ייחודיים ומובהקים של האומה בכללותה. ההתמודדות עם המציאות, ההתמודדות עם שאלת הקשר עם אלוקים, היא בדרך של לימוד. זוהי תפישה של פיתוח העוצמה האינטלקטואלית האנושית. וכאשר אנחנו אומרים אינטלקט, איננו מתכוונים בשום פנים ואופן להפריד בין השכל והרגש או השכל והדמיון, ולומר שרגש ודמיון אינם באים בחשבון, ורק השכל קיים. אינטלקט אמיתי הוא לעולם מזיגה של כל תכונות הנפש, משום שהכושר היצירתי שבאינטלקט, התובנה העמוקה, מחייב רגישות גבוהה מאוד, פיתוח אמוציונאלי, ובשום אופן אי אפשר להגיע אליו במצב של גסות הרוח. וכמובן, נדרש גם כושר הדמיה פורה מאוד של יכולת לדמות דבר לדבר, יכולת ללמוד אותו מתוכו על ידי הבחנה בין רובד אחד לרובד עמוק יותר ועוד יותר עמוק וכו'. כלומר, האינטלקט היהודי בתמציתו ובעוצמתו הוא מיצוי הכישרון הנפשי האנושי שכל כולו מכוון אל אותה נקודת גבול וחיבור שבין האדם המוגבל ובין הא-ל האינסופי, הפונה אליו באותה מידה שהאדם פונה אל הא-ל. על ידי פניה זו, כאשר האדם יודע לרכז ולכוון את עצמו לכיוון מסוים, ועל ידי ההיענות האלוקית, אם באופן של צו המדגיש את ההבדל שבין אדם לאלוקים, ואם באופן של לימוד המדגיש את ההתחברות שבין אדם לאלוקים - אנו מקבלים את המושג "ברית".

הברית ההדדית
במתן תורה לא רק שניתנה תורה, ולא רק שהתקבלה. העם לא רק הצטווה, וראה עצמו כמצוּוה ומקיים. במעמד הר סיני נכרתה ברית בין אלוקים לעם ישראל, והברית הזאת הופכת למרכז ההוויה היהודית לאורך כל הדורות. אין זו ברית פשוטה, משום שהיא איננה ברית בין שני אנשים. לא רק שהיא אינה פשוטה, אפשר לומר שהיא כמעט בלתי אפשרית, משום שאין זו ברית בין שווים. אך בעצם המושג 'ברית' נדרש איזשהו שוויון, כלומר נדרש מאמץ מתמיד שגורם למתח יצירתי. מצד האדם - לימוד מהא-ל, שאיפה להידמות אליו עד כמה שאפשר, לנהוג על פי מידותיו: "מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום" 2 . אך הברית מחייבת גם את הקב"ה, השותף הראשון בברית, להתייחס אל ישראל, לתת להם תורה בלשון בני אדם, לצוות את מה שיוכלו לשאת כצו, לסייע בסייעתא דשמיא בהבנה, בפרשנות ובקיום, לשמור, להגן, לסלוח ולמחול. מפני שהשותף השני - אלו ישראל - מוגבלים, הרי בכל זאת הם בני אדם.

כך אנחנו למדים מהמושג הזה עצמו גם את התפישה ההיסטורית הגלומה בתוך היהדות. כשאנחנו, עם ישראל, רואים את תולדותינו לאורך הדורות, אנו רואים אותם כתולדות היחסים בין הדוד והרעיה, כמו בשיר השירים. גם הפירוד וגם ההתאחדות, גם הגעגועים וגם הייסורים, כל זה במסגרת של ברית, של אהבה, של חיבוק. זוהי תחושת הגורל והייעוד 3 המיוחדת לעם ישראל. זו פרשנות מיוחדת לכל מאורע היסטורי, לא רק במובנו הגיאופוליטי או הכלכלי וכדו', אלא במשמעות שיש למאורע זה במערכת היחסים שבין ישראל לאלוקים.

התפישה הזאת מלווה את עם ישראל לאורך כל הדורות, ובאופן פרדוקסאלי, גם אלו שרוצים להשתחרר ממנה ופועלים כדי להשתחרר ממנה, מתנהגים במהופך. הדבר מזכיר תופעה מתחום הפסיכולוגיה: בעיית השתחררות הילד מהוריו. אם הכל בסדר, מתקיימת מערכת יחסים טובה ונחמדה, יש איזושהי היררכיה, כלומר ההורים הם בעלי סמכות וכו'. אך ישנם ילדים שחשים שעליהם להשתחרר מהוריהם, וכל חייהם הם עושים פעולות על מנת להראות שאינם כפופים להוריהם. אם כן, יוצא שהרוצה להשתחרר, פועל כל חייו מתוך אותה עוצמה של זיקה - רק במהופך. כך אנו מוצאים את המחלה היהודית הידועה שנקראת שנאה עצמית. זוהי מחלה יהודית שהתפתחה באופן בולט בעידן החדש, בערך לפני מאתיים וחמישים שנה. היהודי אינו יכול להשתחרר מעצמו, וממילא שונא את המצב הזה ופועל כדי להשתחרר ממנו, אלא שבכך הוא מבליט את עצמו הרבה יותר מיהודי שאינו מנסה להשתחרר מעצמו. כך הוא נעשה מוזר יותר בעיני הגויים, שמבחינתו הם הדגם להתנהגות סבירה וטבעית, מפני שהם אינם מבינים מדוע הוא כל כך שונא את עצמו. וחוזר חלילה: ככל שהוא יותר משונה בעיניהם כך הוא יותר שונא את עצמו, ונעשה עוד יותר משונה בעיניהם. אי אפשר להשתחרר מזה באמת, אלא באופן הנכון, כלומר לנהוג על פי הטבע, למרות שגם דבר זה אינו פשוט.

מתן תורה וכריתת הברית הם משוואה חדשה לגמרי בין אדם לאלוקים. משוואה שדורשת פעילות מתמדת ורציפה במשך כל הדורות ובמשך כל חייו של האדם. זו התמודדות מתמדת של היותך שותף במשוואה כל כך לא פשוטה, אבל כל כך רצויה, מפני שהיא עונה על הצורך הנפשי החשוב - להיות יותר ממה שאתה.

חטא העגל
המאורע של מתן תורה באותו דור מרכז סביבו תשומת לב, אך ככל שהוא מתרחק, ואפילו התרחקות של ימים וחודשים, מתברר עד כמה המאורע הזה אינו פשוט, עד כמה הוא מחייב פרשנות והבנה. כי הנה ההסתבכויות הגדולות במדבר (כמו חטא העגל והמרגלים) באו אחרי מתן תורה ולא לפניו. לכאורה, אחרי מאורע כזה צריך היה הכל להיות ברור וחלק. אך להיפך, דווקא לאחר המאורע הנפלא והנורא מתחילים הסיבוכים של החיים עם המאורע הזה עצמו. וכאן אנחנו מגלים את הצד האפל, את הפן האחר, את הסטרא אחרא. והצד האחר הוא, שקשה מאוד לחיות עם המשוואה הזו, עם המאורע הזה, כי ישנן דרישות אנושיות אחרות שלא מתיישבות לגמרי עם הדרישה הבסיסית להיות אדם כל כך נישא ונשגב.

החומש אינו מרחם עלינו, הוא אינו נותן לנו אתנחתא. היינו רוצים לנוח קצת, להתענג על זרי הדפנה של זוכי התורה ורק לאחר מכן לשמוע על הבעיות. אך לא כך היה. מיד לאחר מתן תורה בא חטא העגל, תוך ארבעים יום מתעוררות ההרגשות, מתעוררת הציפייה מה יביא המאורע הזה בפועל, איך אנחנו נרוויח ממנו. והנה משה האיש בושש לבוא, אם כן מה נעשה עכשיו? הציפייה, קוצר הרוח, הניסיון להתמודד מיידית עם כל התוכן הזה, מביא למעשה העגל. עגל מסכה שמכריזים עליו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" 4 . הרי זאת הפתיחה של עשרת הדברות! זהו הדיבר, שלית מאן דפליג בכל הפרשנים, ששמעו אותו באוזניהם מפי הגבורה! אמנם ישנה שאלה האם שמעו רק את "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הקב"ה, או את כל העשרה, אך את זה ודאי שמעו: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" 5 .

הנפילה היא איומה, אכזרית. אנחנו מתמודדים עם הטבע האנושי של קוצר רוח, מגושמות נפשית ומעשית. האם יכול האדם להתמודד עם משוואה כזו, עם ברית כזו? האם הדבר בכלל אפשרי? האם הוא יכול לקבל את הצו הזה באמת? קבלת הצו - הרי אין זו רק עשייתו, ראשית כל יש להזדהות איתו על ידי הבנתו. גם בהלכה ישנה דרגה של קיום שאינה נחשבת כלל, זו הנקראת "מעשה קוף" 6 . אדם עושה מעשה מסיבה כלשהי, אמנם כתוב במקום מסוים שצריך לעשות מעשה זה, אך לגבי האדם שעושה אותו - אין זה ולא כלום. אי אפשר לומר על מעשה מעין זה שזו קבלת הצו.

זוהי שאלה קשה: אולי החיבור אינו שייך? ואכן אנו רואים שהקב"ה נענה למשה, שהוא המנהיג, בהיותו היהודי האידיאלי של הבנת התורה, קבלת התורה וקרבת אלוקים. הקב"ה נותן את התורה בלשון בני אדם לא רק מבחינת הלשון, אלא הוא מייסד את המציאות של הקדושה במושגי בני אדם. זהו המשכן, וזוהי הנבואה המתמדת. לכאורה אם יש תורה לשם מה אנו זקוקים גם לנבואה, הלא כל מה שצריך כבר נמצא בתורה? ואם יש תורה מדוע צריך משכן? אלא שזו היענות לצורך האנושי. זו יצירת הסולם, דרגה אחר דרגה, שלב אחרי שלב, על מנת לאחוז בקשר הזה על ידי חושים: שמיעה, ראיה, מישוש. יש במשכן הכל: היקף, חומרים, צבעים, ריחות ופעילות. ובנבואה המתמדת של הנביאים בפועל ישנה אותה עוצמה אדירה של האמירה האישית, הישירה, לגבי כל מצב ומצב. הנה אנחנו מוצאים בתקופה הרבה יותר מאוחרת את שאול שאיבד אתונות, "אסון" כזה קורה לפעמים במשפחה... ולמי הוא הולך? לנביא, שיאמר לו היכן האתונות שלו. זוהי העוצמה הישירה, המיידית, הקונקרטית, שעונה על הצורך הבסיסי של כל אדם. זאת דרך להיאחז בתורה.

ואכן, אנו מבינים שאין זה פשוט. התורה מזהירה אותנו שלפעמים הנביא הוא נביא שקר, יכול להיות נביא שירצה לסתור דברי תורה, ועלינו לדעת את הגבול. ולגבי המקדש מוכיחים הנביאים: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" 7 , כלומר, המשכן והמקדש יכולים להיות תחליף להרע, שבמקום התורה והברית, הוא יהפוך את המציאות היהודית לאיזו פעילות אוטומטית מרוקנת מתוכנה. גם המשכן וגם הנבואה אינם פשוטים ביחס לתורה, ובכל זאת הם ניתנים על מנת להציל את הברית. כדי לאפשר גם להמוני העם, לאלה שיש בהם תכונות של קוצר רוח, של מגושמות, של יצר הרע, לתת מענה במסגרת החיים לדבר הזה, ולהביא את האדם אל הברית, אל טהרתה ועומקה.

שאלה: על פי זה הנבואה היא חולשה אנושית?
תשובה: צד החולשה הוא כאשר אנחנו מדברים על נבואה כמוסד חברתי. פירושו של דבר הוא, שיש נביא אחד או מספר נביאים, אבל ישנם הרבה יותר שאינם נביאים. המצב האידיאלי הוא, כמו שאומר הנביא לעתיד לבוא: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי" 8 , "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" 9 , כלומר, דרגת הנבואה שצריכה להיות מתוך ההתחברות האישית של כל יחיד ויחיד אל התורה, אל המקור, צריכה להיות של כולם, "לא ילמדו עוד איש את רעהו". אך כל עוד מצב זה אינו קיים, נוצר מוסד הנבואה, ויש נביא אחד שאנשים רבים באים לשאול אותו, או שהוא משפיע עליהם בדרכו ובעוצמתו הרוחנית האדירה. אנחנו נראה שלמצב הזה יש יתרון וחיסרון, וגם למצב שיבוא אחריו, המצב של החכמה ללא הנבואה, ישנו יתרון וחיסרון. משום שחכמת התורה, תורה שבעל פה, היא הרבה יותר מפותחת כחכמה, ולכן היא נגישה יותר להמוני האנשים; אלא שהעוצמה, הוודאות והביטחון, ברמה פחותה, וזה עצמו עושה את הנגישות הרבה יותר גבוהה. כלומר, הדברים מתאזנים באיזון שונה בתקופה מאוחרת יותר.

אם כן, מתן תורה קובע את אופיו של הדור המסוים הזה שקיבל את התורה, שנקרא דור דעה, מפני שקיבל את התורה, ומפני שזכה להתגשמות והתיישמות התורה בפועל על ידי המשכן ונבואתו של משה, ולאחר מכן של שבעים הזקנים שאיתו. אולם מתן תורה יצר תבנית קיום של תרבות לאומית לאורך הדורות וזהו הדבר החשוב יותר. מאז ואילך התורה משמשת קנה המידה לטיב הקיום היהודי. "על מה אבדה הארץ?... על עזבם את תורתי" 10 . הארץ לא נעזבה רק בגלל דברים חשובים כאלה ואחרים, אלא "על עזבם את תורתי". אחר כך יש דיון בדברי חכמים מה פירוש "עזבם את תורתי", באיזו נקודה בדיוק הדבר בא לידי ביטוי. אבל המשמעות: משוואה כללית שבה מאורע לאומי בסדר גודל של אסון שבדרך כלל ממוטט אומות - הגלות, מותנה. במה? בגלות התורה. עזבו את התורה - עוזבים את הארץ. מאבדים את הארץ מפני שאיבדו את הבסיס לקיום הלאומי המתוקן.

חטא המרגלים
ומכאן לפן נוסף שמתגלה דווקא בתולדות ישראל. קשה מאוד למצוא דבר שכזה בתולדות האומות האחרות כי הוא קשור לתורה ולישראל בדווקא, דבר מופלא המתפרש דווקא על ידי חכמי התורה שבעל פה. הזכרנו חטא אחד, חטא העגל, שבעקבותיו הייתה התיישמותה של תורה. החטא השני הקשה ביותר, הוא חטא המרגלים. מה היה חטא המרגלים? מפני מה מאסו בארץ חמדה? הצבנו את הנוסחה "על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי". חכמי התורה שבעל פה אומרים "על מה נמאסה הארץ בטרם כיבושה? על דבקותם היתרה בתורתי". דור דעה אמרו ושאלו 'ותורה מה תהא עליה?' כאן במדבר אנו לומדים תורה ומתענגים בה, אך מה יהיה שם? נצטרך לחרוש, לזרוע, לקצור ולכבוש, ותורה מה תהא עליה?

אכן גם המדרש נדרש לשאלה זו 11 . תשובת הקב"ה: יש לתורה בן זוג - השבת. בשבת יוכלו לשבת ולעסוק בתורה. הקב"ה אפילו אינו מתרץ ש'יהיה בסדר, הם יעבדו רק שמונה שעות ואחר כך יעסקו בתורה', כי באמת אי אפשר לדעת, אולי יצטרכו לעבוד קשה יותר. אם כן מתי ילמדו? בשבת אני מצווה עליהם כאומה שלא לעבוד, ואז יוכלו ללמוד. המרגלים גדולי ישראל היו, נשיאי השבטים, והנה הם מאסו בארץ חמדה כי לא רצו להיפרד מהתורה! הצד הזה אופייני אך ורק לישראל. זהו דבר מיוחד במינו. הקיום הערטילאי שכל כולו רוחניות, שעשוע באידיאות וברעיונות, יכול להיות כל כך מושך, שכל סוג של קיום ארצי מאיים על הקיום הזה. החל מגלות בבל, הגלות הלאומית הראשונה, ואילך, אנו מוצאים את הנימה הזאת, שמא אנחנו אומה שכל כולה צריכה להיות מרוכזת בשכבת הרוח, התורה והמוסר, ולא בעניין ארצי כלשהו 12 .

גם בגלות האחרונה היו הוגי דעות חשובים, ביניהם גם רבנים דגולים וגם אנשי רוח שלא שמרו מצוות 13 , שהסבירו את הקיום המופלא של העם היהודי בגלות בכך שהוא עם רוחני, ואסור להפריע לזה, כי כל סוג של ארציות ונורמליזציה עלול לפגום פגיעה אנושה בייחודיות היהודית. זהו עם שצריך להיות בגלות ובמדבר, אם הוא יהיה עם ארצי הוא לא יוכל להיות עם מיוחד, הוא לא יוכל להיות עם התורה, הן במובן האורתודוקסי של המילה והן במובן הרוחני הכללי. ואכן, נראה שיש משהו באמירה זו. עוד מעט נעזוב את המדבר במסע שלנו, וניכנס לתקופת השופטים והמלכים. אלו תקופות שהבעיות בהן לא ייספרו מרוב, בעיות קשות ושונות, וכולן קשורות לקיום הארצי של האומה היהודית: לחלוקת הנחלות, לרכוש, לשלטון, להתחברות עם האומות האחרות על ידי אינטרסים ארציים מובהקים, כלכליים ופוליטיים ועוד.

גם בימינו ניתן לראות עד כמה העניין אינו פשוט. וכבר אמרו: יהודי הגלות היו רבע עד שליש ממקבלי פרס נובל, עילית תרבותית עולמית של הפסיק המספרי הזה, בתוך למעלה מחמישה מיליארד אנשים. ואילו מתוך מדינת ישראל קבלו שני חצאים של פרס נובל ועוד שני שליש, ולא במדעים. עגנון קיבל מחצית פרס נובל לספרות. מנחם בגין קבל חצי פרס נובל לשלום. ועוד שני שליש לשלום... אכן מוזר. עוצמה תרבותית רוחנית אדירה בגלות, וחידלון בתוך ארץ ישראל. זו שאלה שמעוררת תהיות רבות. כמובן, עניין פרס הנובל הוא רק סמלי, באותה מידה אפשר לקחת כל תחום אחר. כמעט ודאי שאילו היו סופרים, למשל, את פרסי האוסקר, היו מגיעים בערך לאותה תוצאה. דבר זה מעורר שאלות. כיצד זה קרה? מדוע זה כך? מה זה אומר לנו? זו שאלה קשה מאוד, וזו השאלה שהועמדה על ידי המרגלים בתקופת המדבר, כאשר לכאורה ההזדהות עם התורה הייתה כל כך מלאה, עד שאי אפשר היה להיפרד מהסדר המסוים הזה של לימוד התורה וקיומה. שאלה זו היא שהועמדה על סף הכניסה לארץ, על סף הארציות שעליה להיות כל כולה מוארת ומוקרנת על ידי התורה.


^ 1. תהילים ח, ה.
^ 2. שבת קלג, ב.
^ 3. מושגים אלו טבע הרב יוסף דב סולובייצ'יק במסה "קול דודי דופק".
^ 4. שמות לב, ח.
^ 5. שמות כ, ב.
^ 6. עיין שו"ע אבה"ע קמא, לה, ועוד.
^ 7. ישעיה א, יב.
^ 8. ירמיה לא, לג.
^ 9. ישעיה יא,ט.
^ 10. ירמיה ט, יא-יב.
^ 11. אליהו רבה, פרשה א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה. מיכן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך…" ועוד בפסיקתא רבתי כג.
^ 12. ראה בליקוטי תורה לאדמו"ז פרשת שלח, לח, ב. מא, ב.
^ 13. למשל, הפילוסופים הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, ההיסטוריון שמעון דובנוב, והרש"ר הירש.

חזרה למעלה