בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

אלעד בן יהודית ומשפחתו

כרך א' שיעור י"ד

מלכות דוד

דוד המלך - הקטן והפחות שבבנים; הרגישות והאנושיות שבתהילים; מורכבות ומדיניות - העימות עם שאול; דוד ושאול כמצביאים צבאיים; כיבושים ולאומיות - החלטות לטווח ארוך.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
8 דק' קריאה
אישיותו של דוד
דמותו של דוד המלך שונה משאול. דוד הוא אישיות מרתקת כשלעצמה, ומלך מרתק. באישיותו קיימת מורכבות רבה. הוא הקטן שבבנים, ונזכרים בו רק לאחר ששמואל רואה את כל הבנים. כלומר, דוד לא פונק במשפחתו ביחס מיוחד לטובה 1 . הוא היה הצעיר, אולי גם פחות מרשים מאחיו, אדמוני עם יפה עיניים, הוא ודאי איננו היורש הראשי של בית ישי. כאשר אחר כך נשלח למלחמה הוא נשלח להביא חריצי גבינה לאחים שמשרתים בחזית. אין זה התפקיד החשוב ביותר, וכנראה שחריצי גבינה תוצרת בית הובאו כפינוק לחייל, שהרי אם לא היה להם מה לאכול היה צריך לשלוח להם לחם ולא גבינה. ומי ילך למלא את השליחות, אם לא הצעיר שבבנים.

המעמד הזה, של הבן הפחות חשוב במשפחה, יכול להוליד שתי תכונות אפשריות. האפשרות האחת: אדם מדוכא, עם רגשי נחיתות, שיודע שאינו שווה הרבה, אדם שכל חייו ייגרר על ידי אחרים, ויסבול מזה שהוא אינו העיקר. אך יכולה להיווצר תכונה אחרת - אישיות מחושלת, אדם שעומד על דעתו לא מפני שעודדו אותו, לא מפני שהחמיאו לו ולא מפני שהעמידו אותו במקום חשוב, אלא מפני שיש בו עצמאות גדולה מאוד, כושר המצאה, התמצאות ויכולת התמודדות עם מצבים קשים, פסיכולוגית ומעשית. התכונה הזאת בולטת באישיותו של דוד. הוא עושה דברים שלא עשו לפניו, הוא אינו הולך בדרך כבושה, ואינו מסתמך רק על זה שהוא ממעמד האצולה ותמיד יהיו גדודים שיעזרו לו. דרכו מלאה בהפתעות, אך המגמה ברורה מאוד. אין הוא מותנה ותלוי ברצון אחרים, הוא מתמודד עם המציאות, ויודע להוביל אל הנקודה שהחליט שהיא החשובה.

עם זאת, דוד הוא גם נעים זמירות, מלחין ומשורר בחסד. מזמורי התהילים של דוד, לא רק שהפכו לחלק מתפילותיו של היהודי, אלא השפיעו על הספרות העולמית את אחת ההשפעות העמוקות ביותר, מבחינת המקצב, מבחינת התוכן, מבחינת הכנות והאינטימיות של הביטוי השירי שיש בתהילותיו. זו תכונה המצביעה על אישיות רגישה. ואכן, דוד היה בעל אישיות רגישה, בעל כושר הבחנה דק עם עומק נפשי רב מאוד. אין זה דבר פשוט לאדם שצריך להתמודד עצמאית עם החיים. אדם כזה צריך "עור של פיל", הוא צריך להיות מחוספס כדי להתגונן מפני החברה. קשה מאוד להיות רגיש במצבים אלו, וודאי שקשה להיות משורר המצטייר בעינינו כאדם רגיש, פגיע ועדין. יש כאן שתי תכונות שבדרך כלל סותרות זו את זו. אדם שמתמודד עם החיים, בדרך כלל מתקשח ונעשה פחות רגיש, פחות פגיע ופחות אינטימי. ואילו לאדם רגיש קשה להתמודד, והוא נשבר ביתר קלות כשהחיים אינם מיטיבים עמו. רוב שנות חייו של דוד החיים לא ממש היטיבו עמו. הוא נתקל בקשיים רבים, אך למרות אישיותו הרגישה, הוא עומד בהם, ומצליח להתמודד.

המורכבות הזו, כאשר כל אחת מהתכונות קיימת באישיותו בעוצמה רבה, מעצבת דמות מיוחדת במינה. הוא לא רק אדם עצמאי, ולא רק מנהיג כריזמטי, אלא הוא אדם שאפשר להוקיר את העומק הנפשי שבו ואת כושר קליטת המציאות שלו, על גווניה ועל פניה השונים, בצד הטראגי של המציאות וגם בצד העוצמה שיש במלוכה, ברגשות, בנצחון ובטבע. כל המרכיבים הללו באים לידי ביטוי בתהילותיו של דוד 2 .

את האישיות הזו, מתוך שתי התכונות האלו, מייחדים שני מושגים שנעשו מושגים מרכזיים במורשתו של דוד לדורות: החטא והתשובה. חז"ל אומרים: "דוד הקים עולה של תשובה" 3 . העצמאות, היחודיות, כושר ההחלטה והכושר להשיג את כל מה שהוא רוצה - גרמו לחטא. ואילו העומק הנפשי, היכולת לקלוט גם את הטראגי, גם את הזוועתי, להתהפך מבפנים, לחוש את הכאב עד לשד העצם, עד עומק האבל ולהתחרט, גם זהו צד של דוד, והוא שגרם לתשובה. פעמים רבות אנו מוצאים צד אחד בלבד. ישנם אנשים הממהרים לשוב בתשובה אפילו אם לא חטאו. הם כל כך רגישים, כל כך פגיעים וכל כך עדינים, שדי אם מישהו רומז להם שעשו רע, מיד הם מתחילים לחשוב ולדמיין שודאי הם אשמים בכל, ובעצם התוכחות כלל אינן מכוונות כלפיהם 4 . לאנשים אלו אין כל כך על מה לחזור בתשובה, הם ממילא מצויינים בכל המידות הטובות. לעומת זאת, אלו שיש להם על מה לשוב, בדרך כלל חושבים שאין להם על מה לשוב, שהרי הם עשו מה שחשבו לנכון, ולא אכפת להם אם אין זה מוצא חן בעיני מישהו. אלו אנשים עצמאיים מאוד, קשוחים, שיודעים להשיג את מטרתם כמעט בכל אמצעי. אצל דוד אנחנו מוצאים את שני הדברים בעוצמה זהה, וזה דבר מיוחד במינו.

אפילו בזקנותו של דוד, והתיאור המקראי אינו מחמיא לדוד בזקנותו, כאשר הוא זקן וחלש, בכל זאת הוא אינו מאבד את עומק אישיותו. נכון, הוא יותר חלש, וצריכים לבוא ולהודיע לו שאבשלום מרד, שאדוניה מלך. הוא ספון בארמון וזקוק לתמיכה, אולם אישיותו לא נפגמה. הוא יודע להתמודד עם המציאות באותה המורכבות. אף אחד מבניו וממקורביו לא יכול היה לצפות מהאיש החלש והזקן את העוצמה של החשיבה והרגישות, של התמודדות והבנת החיים, של יכולת לחוש, למדוד ולהשיג את מה שהוא רוצה. זלזלו בדוד בזקנותו הקרובים לו ביותר - ולשווא זלזלו, הוא לא איבד את אישיותו.

דוד כמדינאי
עוצמתו של דוד היא באישיותו ולא בגייסותיו. נצחונו על גליית הוא נצחון האישיות והכישרון על הכוח הפיזי. התנהגותו עם שאול מורכבת משני דברים שבפשטות נוגדים זה את זה: כבוד עצום למלך, ומאידך, ידיעה ברורה שהוא נמשח למלך. כלומר, שאול צדק ולא צדק בחשדותיו כלפי דוד. הוא טעה משום שדוד לא התכוון לעשות פעולות מעשיות כדי להוריד את שאול ממלכותו, הוא לא התכוון לחתור כנגדו. אך צדק שאול בכך שדוד יהיה המלך הבא, ולא בית שאול ימשיך את המלכות.

דוד מתחמק ככל האפשר מעימות חזיתי עם שאול. הוא נאלץ לברוח אל האויבים, לפלישתים, ושם מתחזה למשוגע. זו, דרך אגב, אחת החכמות המדיניות הנפלאות ביותר, כי נגד שליט משוגע אין מה לעשות, תמיד צריך להיזהר מפניו, שהלא הוא משוגע, ולכן אי אפשר לעשות נגדו דבר. דוד מועיל למלכות ישראל גם כאשר הוא נמצא במחנה האויב, טובת העם תמיד נגד עיניו. טובת העם במובן של אי חתירה נגד המלך החי והקיים, אי פיצול ופילוג בתוך המציאות של המדינה הזו, למרות ידיעתו שהוא המלך הנבחר מאת הקב"ה. וטובת העם בהגנתו עליו מפני אויבים, ניצול העובדה שהוא נאלץ לברוח אל האויב, כדי להבין אותו טוב יותר, משום שאחר-כך הוא יהיה הלוחם הגדול בפלישתים. הוא לומד אותם ואת דרך פעולתם, כך יהיה לו נוח יותר להילחם נגדם.

על ידי הפעולות הגדולות של דוד כמלך לאחר מות שאול ובניו - הקינה הנפלאה שהוא נושא ומקונן על מותם של שאול ויונתן, והנקמה במי שגרם למותם - הוא מחבר מלכות למלכות, ויוצר את הרציפות הערכית שבין מלכות למלכות.

הפעולה הגדולה של דוד היא התכנון לטווח ארוך. דוד, בתבונה מדינית, מחליט להתחיל את מלכותו בשבט יהודה, בחברון. חברון איננה סתם עיר בשבט יהודה, היא גם איננה עיר הולדתו של דוד - בית לחם, לכן אין זו רק בריחה הביתה כי שם יותר נוח למלוך. הוא הולך לחברון, שאמנם היא בתוך שבט יהודה, אבל היא עיר חשובה, היא עיר האבות. דוד יוצר רציפות מיידית עם ההיסטוריה היהודית, עם האבות: אברהם, יצחק ויעקב, עם יהושע וכלב שהיו בחברון, עם כל מה שנוגע לשורש המציאות הישראלית בארץ ישראל - הוא מולך בחברון. כמובן, שהוא גם מוגן יותר כאשר הוא נמצא בתוך שבטו.

המדיניות של דוד לטווח ארוך היא כיבוש עיר חדשה, שטח שעדיין לא נכבש ועוד לא נחלק לשבטים, וקשורה בו מסורת חשובה מאוד, המחברת אותו לחברון - הר המוריה. שם היתה עקדת יצחק. דוד מבצע מהלך של בניית ממלכה ובניית עם, על ידי חידוש המחויבות לצו התורה לבנות מקדש קבע, על ידי הפיכתה של העיר הזו לבירת הממלכה מבחינה מדינית, והחלטה מיידית להביא את המשכן אל הבירה ולבסס את המלכות על הקודש. ומה שלא פחות חשוב הוא לבסס את הקודש על-ידי המלכות, שהרי המשכן היה נייד וזניח מאות שנים לאחר שהארץ כבר נכבשה. אלו החלטות שאין ערוך להן מבחינת הראייה לטווח ארוך, וראיית האומה הישראלית כאומה אחת. כאן באה לידי ביטוי גדולתו היחודית של "דוד מלך ישראל חי וקיים", שמאחד מלכות ונבואה, מדיניות וקודש, מחויבות מוחלטת לצו התורה ולצו האומה. בנוסף לכך, מיקומה של ירושלים מחבר את שתי המלכויות של בנימין ויהודה, ומחבר חיבור חדש את בני לאה עם בני רחל. בנין הבירה בשטח שכובש מלך חדש, בלא לקחת שטחים בכוח הזרוע מאחד השבטים, בתוספת למסורת חשובה ועתיקה המקשרת לחברון, לנוכחות האבות בארץ, ולעקדת יצחק בהר המוריה - מחדשת את התודעה העמוקה הלאומית של הקשר לארץ, וכמובן מחדשת את התודעה של מוסריות הכיבוש, ככובשים את השייך לנו.

דוד מקים צבא מקצועי, אלו הם הגיבורים. עד עכשיו ראינו שיש גיוסים לעת מצוא, רק בעת הצורך. כאשר ישנו איום של פולש, עורכים גיוס. שאול הצטיין בגיוס הזה. זו היתה פעולתו הראשונה והחשובה של שאול - לדעת לגייס את השבטים כולם לצורך מאבק. אך כשהמאבק מסתיים, אפילו ללא ניצחון, "איש לאהלך ישראל" 5 , ועם מי נשאר המלך? רק עם פמלייתו האישית, שבתוכה אין מינוי רשמי לשרי צבא ופיקוד מסודר. לעומתו, דוד מקים את הגרעין המקצועי הצבאי של הגיבורים. מעמד המלך מקבל צביון משלו. לפני כן העם לא כל כך ידע מהו מלך ומהי מלכות, עד שדוד פועל להקמת בירה, לביסוס לאומי ולהקמת צבא סדיר ומקצועי, המבסס את מעמד המלוכה.

בניגוד לשאול, שגייס את הצבא לצורך מאבק מסויים, ספציפי, דוד יוזם פעילות מלחמתית מתמדת. כלומר, המשימה המדינית היא השלמת המשימה שהוטלה על יהושע בן-נון, כיבוש הארץ כולה תחת שלטון ישראל. סיום המלאכה, ולא רק יציאה לפעולות תגמול כתגובה לשינוי הסטטוס מצד האויבים. דוד יוצר מדיניות לטווח ארוך עם יעדים ברורים. דבר זה מצטרף לאותן החלטות חשובות עליהן דיברנו לעיל. הגדרת המשימה המדינית שכוללת בתוכה את המלחמה, לא רק כאמצעי התגוננות אלא כאמצעי מדיני, מלחמה יזומה עד להשגת התכלית - כיבוש הארץ כולה מידי הנכרים, זו החלטה בעלת חשיבות עצומה. דבר זה מחייב ארגון חדש לגמרי של המדינה, ובוודאי מדגיש את אחדות השבטים כעם אחד. לא עוד שבט אחד הסובל ממישהו, ומבקש עזרה משבטים אחרים, אלא פעילות כל השבטים יחדיו. אותה מחשבה היתה למשה ויהושע כשאמרו לשבטים שרצו להישאר בעבר הירדן: 'אנו מוכנים, בתנאי שאתם הולכים בראש, לא רק בשעה שנזדקק לכם, אלא מראש אתם תהיו חלוצים בכיבוש הארץ'. העם הוא אחד, המשימה אחת. לאחר משה ויהושע מגדיר דוד לראשונה את המשימה כלאומית מדינית . כל חייו הוא עוסק במלחמה ומשיג את מטרתו.

החלטה אחרת בתחום המדיני, ש'זכתה' לביקורת מסויימת מצד חז"ל, היא ההחלטה לכבוש את סוריה בטרם השלמת כיבוש הארץ. חז"ל אומרים: "סמוך לפלטרין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?" 6 אך מבחינת הצד המדיני דוד מנסה לחזק את מעמד המלוכה בכך שיש בידו אדמה לתמלוגים. שמואל אומר בדברי תוכחתו את משפט המלך, בו הוא טוען שהמלך יקח מהם הכל. מדוע? לא מפני שהמלך הוא חמדן. אלא מפני שהמלך חייב לתגמל את האנשים שמסביבו. אם הם יישארו שווים כמו אחרים, לא יהיה להם תמריץ לעבוד למען הממלכה בנאמנות יתרה. לכן צריך לתגמל אותם ברכוש, והרכוש העיקרי הוא קרקע. מאין יקח המלך את הקרקע? או שיקח בכוח הזרוע, יגזול קרקעות פרטיות, או שימצא מאגרי קרקע שלא התחלקו בין השבטים, ויוכל לתגמל ולהעשיר את מי שקרוב לו על-פי רצונו, מבלי לפגוע במאגרי הקרקעות המחולקים לשבטים ולמשפחות. כיבושה של סוריה מבחינה זו, היא החלטה עקרונית שנוגעת לתפישת המלכות, ולמציאת פתרון למצב לא פשוט.

אלו הן ההחלטות לטווח ארוך שקבעו ועיצבו את המדיניות הישראלית בארץ ישראל לאורך דורות. הן יצרו פתרון לבעיות מתמשכות של פיצול שבטי, של עבודה זרה, של אויבים בתוך הארץ וסביבה, ושל מעמד המלוכה. אלו בעיות מתמשכות שצריכות פתרונות מתמשכים לדורות. זו תבונתו המדינית של דוד.


^ 1. עיין ילקוט המכירי תהלים קיח, כח. ובמדרש הגדול דברים א, יז.
^ 2. מועד קטן טז, ב: "עדינו העצני - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ".
^ 3. עבודה זרה ה, א: "והיינו דאמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב (שמואל ב' כג): נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה".
^ 4 . כך סיפרו על אחד מגדולי הדור הקודם, ר' איסר זלמן מלצר, שאמנם היה איש גבוה ומרשים בהופעתו, אך היה עדין ביותר. כל חייו לא יכול היה לעמוד במאבקים ובסכסוכים. הוא למד בישיבת המוסר בסלבודקה. לישיבה הגיע לדרוש אחד מתלמידיו של ר' ישראל סלנטר, ר' איצ'לה בלזר מפטרסבורג. מכל התלמידים דווקא ר' איסר זלמן היה פורץ בבכי מדרשותיו. עד שפעם אחת אמר לו ר' איצ'לה, "מה אתה בוכה, בכלל איני מדבר אליך...".
^ 5. ע"פ שמואל ב' כ, א. ואצל שאול כתוב "ויתר העם שלח איש לאהליו" שמואל א' יג, ב.
^ 6. ספרי, עקב, טו. ילקוט שמעוני, עקב, רמז תתעד.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il