ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יום בו כלו מתי מדבר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ט"ו באב Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת נחמו תרצ"ח

יום בו כלו מתי מדבר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

עברו ימי האבל המסורתיים, עבר גם תשעה באב, והנה הגענו לשתי תחנות המזכירות לנו ימי אור, המטיפות לנו טפות תנחומין - ט"ו באב ושבת נחמו.

ודומה לנו שלא בעתן באו. מאור פניהם איננו לרצון לנו. האוירה ספוגה באבל. לא שלשת שבועות אבל, אלא שלשת שנות אבל. מתבוסס הישוב בדמיו, מפרפרת הגולה בחבליה, ואף על פי כן - ט"ו באב ושבת נחמו.
בין הטעמים הרבים שנשנו על ט"ו באב יש לנו שנים שאנחנו רוצים להתעכב עליהם - יום שבו כלו מתי מדבר, ויום שבו ניתנו מתי ביתר לקבורה (תענית ל, ב). שני טעמים לחג אחד, ואולם מה רב המרחב בין שניהם, מה רב המרחק בין התקופות הללו.

הטעם הראשון מזכיר לנו תקופת זהר. עם קם על רגליו מתנער מאבק העבדות, מנתק את כבליו, ועיניו לקראת המחר הנהדר. לעיניו משתרעת הארץ המיועדת, רק רצועת מים צרה מפרידה ביניהם. ויודע הוא, הארץ מיושבת על ידי עמים שונים, ויודע הוא כי עז הוא עם הארץ, כי מבצרים לו חזקים וקשים כסלע. אולם, הוא לא יחות מפניהם. סר צלם. התועבות הגדולות שעשו פעלו את פעולתן. הארץ מקיאה אותם, ובכח ההבטחה העליונה בא הוא לרשת אותם, לרשת למען הקם חיים טהורים ונעלים, למען הקם חיי תורה וצדק.

העם אשר יצא ממצרים כבר איננו. הם תמו לגוע. הבנים לא יחזרו כבר על שגיאות אבותיהם. לאו. הטענה כי חזק הוא ממנו, ממנו כביכול, נראית מצחיקה. החשש שמא נתבטל אנחנו ע"י התרבות הגויית, שמא תראה תורתנו כדלה ונושנת בפני תורות הארץ המודרניות, החשש שמא לא נוכל להגשים את התורה בארץ, שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, אלה אשר אין להם לעשות מאומה, נפל. העם מביט ישר קדימה: תורת האלקים היא לו למורה הדרך, דבר האלקים הוא לו צו חיים שאין להרהר אחריו. עלה נעלה וגם יכול נוכל. לא למכשול תהיה לנו התורה, אלא לסם חיים. העמים הללו לא יוכלו להתקיים ולא יוכלו לעמוד בפנינו באשר זר להם סם החיים. כלו שיירי האופל שהחיים במצרים החתימו בנפש. תמו כלו אנשי דור המדבר, והדור החדש עומד מוצק ומוכן לקראת תפקידו.

אותה שעה הנפש משתלהבת בשלהבת של שמחה, הפנים מקרינות, והידים משתלבות, והרגלים יוצאות בריקוד מאליהן, ריקוד מלא עז וגבורה, ריקוד מלא כח ואמונה - לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב.

זמנים חלפו, והתמונה משתנית. הנוף הוא אחר. עיי עיר חרבה, מגדלים שוממים נתוצים, וביניהם ועליהם גופות גופות חללים. פנים שעליהם נשארה קפואה בהלת המות, חרבות שבורות ורמחים חלודים מתערבים עם הגופות הקרות הקפואות. כצללי בלהות נודדים החיים ביניהם. בשקט הם עובדים את עבודתם, הם חוצבים קברים להרוגים, הרוגי ביתר. מנוחה להרוגי המלחמה. הנה נגמר המרד האחרון, יהודה נדכאה, וכאילו יחד עם ההרוגים קוברים גם את שארית התקוה. היו היה עם והנה איננו עוד.

ואולם ראו נא פלא, הנה קברו את המתים, והנה נשתלבו הידים והעינים נעצמו ושוב ריקוד הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה (ברכות מח, ב). ואף הריקוד הזה מלא אמונה, אמונה ובטחון, ותקוה מאירה את הפנים המרוכזים והרציניים. והירח כמוכה תמהון מאיר את העיגול הרוקד באור קפאון - לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב...

ואולם אם רחוקות התקופות ושונים הזמנים, הן תוכן אחד ומחשבה אחת לשני הימים טובים - אמונה תמימה בכח העליון של ההשגחה. פעמיים נעשו שגיאות, בשתיהן שלמנו מחיר יקר תמורתן, ואולם מהשגיאה אנו למדים.
השגיאה הראשונה היתה במרגלים. הם חשבו שאין לתורה תקומה בארץ. הם חרדו על התורה ואולם לא ידעו את כחה של הארץ. ונגמר החזון וקברים נחצבו בערמות החול של המדבר. השגיאה השניה היתה בביתר. הגמרא (גיטין נז, א) מספרת על בר כוכבא, שהכשילו פיו ואמר: "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו", ולפי ביטוי אחר (ירושלמי, תענית פרק ד, הלכה ה): "לא תסעוד ולא תכסוף". אין לנו צורך בעזרת אלקים, תקומת ישראל דבר אין לה עם הדת. יתפלל לו מי שרוצה כמה שהוא רוצה, ואולם בל יפריע לאחרים לעשות כמו שהם רוצים. תחית האומה איננה קשורה בתורתה. אנו נלחמים בשביל הארץ וזהו לנו ה'אלף' וה'תו'. והנה נגמר החלום הזה וקברים חדשים חוצבו, הפעם בארץ האבות.

והלימוד היוצא משתי השגיאות הוא, כי אין לקרוע בין הדבקים. אין להפריד בין התורה והארץ. אין תורה מבלי ארץ ישראל, ואין ארץ ישראל מבלי תורה. הנסיון של הפרדה לא יצליח. והעם למוד הנסיון מוציא את תורת חייו וממשיך את דרכו. בראשונה היו פניו לארץ, ובשניה כשמטה הנודדים בידו. והשגיאה, כשהיא נעשית ללימוד, שוב איננה מפחידה, והאבל יש בו כבר משהו מעודד. ואין ימים טובים לישראל כט"ו באב.

בשעה קשה עומדים אף אנחנו. אף אנו חוצבים יום יום קברים חדשים ליוצאי מצרים ולבאי הארץ, ואולם אף אנו נושאים בתוכנו את התקוה לימים הבאים. שעה קשה היא, ואולם יתכן שעם זה שעה גדולה היא. אולי נתבשר בקרוב על הקמת שלטון יהודי לאחר הפסקה גדולה של אלפים שנה. ואם אין זה הולם את שאיפותינו ואם ארץ קצוצה וערופה תהא, מכל מקום הן מי שאין לו כלום אל לו לזלזל אף בזה. ואולם זאת לנו לדעת, המדינה הקטנה תהיה לנו למקום נסיון גדול. היא תוכל לההפך כאתחלתא דגאולה, היא תוכל גם ח"ו להיות להיפך.

מה יהיו פני המדינה? מה השלטון אשר יהא בה? הלא ישלוט שוב הפירוד המרקיב? האם לא שוב נראה את ההפרדה של הארץ מהתורה? מחשבות עגומות עולות על הרעיון (הנה הגישה 'אגודת ישראל' את תזכירה על רשות להקמת בתי קברות נפרדים), הנה מעשה החטיפה שאירע בתל-אביב פורש קצת את הלוט מהנעשה במחנה הנערים שלנו, הדור החדש אשר ממנו תקותנו, ישראל, הדור אשר עליו יהיה להקים את יסודותיה של המדינה. הנה זהו אופן פעולתם עוד לפני קום המדינה, ומה יהיה אח"כ? מה צורה תלבש מלחמת המפלגות? מה צורה תלבש מלחמת המעמדות? האם לא תגרום המדינה ליתר פירוד ולהגברת שנאה על מה שיש? ויש ועולה על הדעת, מי יודע אם לא תהפך המדינה כולה לבית קברות, בית קברות גדול לתקוותנו, לעוד אלפים שנה.

שני גורמים היו לחרבן בית שני: שנאת חנם (יומא ט, ב), וברכה בתורה (בבא-מציעא פה, ב). כי הא בהא תליא. אם לא תושרש המחשבה שהתורה היא צריכה להיות חזות הכל לא תתכן שום עבודת תחיה. השנאה תחלחל ותפריד בין האחים וגורמי החרבן לא יהפכו אף פעם לגורמי בנין. חיינו שנים על שנים בתקוה. הנה קרובה התקוה להתחיל להתממש. הנאבד אותה בידים? היושם ביסוד בנין בית ישראל החומר המפורר אשר ישוב יפוצץ אותו? ידענו שנים לברך "הטוב והמטיב" על שנתנים לקבורה, הנדע פעם לברך על אשר ננתן לחיים? הנדע להשתמש בהם כהלכה?

"אמרו ישראל לישעיה: ישעיה רבינו, תאמר שלא באת לנחם אלא אותו הדור שחרב בית המקדש בימיו, א"ל: לכל הדורות באתי לנחם, 'אמר אלקיכם' אין כתיב כאן, 'יאמר אלקיכם'" (ילקוט שמעוני, ישעיה תמ"ה).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il