ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חנוכה - מהו סוד ההצלחה? ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישב Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


חנוכה - מהו סוד ההצלחה?


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

"'וישב יעקב'... תני: כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו" (בראשית רבה, פרשה פד, אות א).
כך כותב המדרש על פרשת השבוע שלנו, שחל בה חנוכה.

ואם כי מובנים דברי המדרש שכינוסם וקיבוצם של בני יעקב אליו גרמו להצלה, אולם לכאורה אין זה מובן מה היא כוונת המדרש באומרו: "כינוסו", וכיצד גרם הדבר להצלתו של יעקב אבינו מיד עשו?

אלא הסבר הדבר הוא, שעל מנת שיוכל האדם להצליח, יש צורך בכינוסם של כל כוחותיו אליו.
כפי שבאומה קיימת מציאות של קיבוץ גלויות, כך גם באדם הפרטי יש צורך שיכנס האדם את כוחותיו אליו, ולא יהיה בפיזור נפש. אדם יכול להישאר במקומו, ולהיות בגלות אצל עצמו, וזה הוא פיזור הנפש. פיזור הנפש זו היא גלות האדם אצל עצמו. וזה היה התנאי להצלחתו של יעקב אבינו במאבקו בעשו, כינוס כל כוחות הנפש אליו.

וכנגד זה פעלו היוונים. היוונים לא הגלו את עם ישראל מארצו, אלא שאפו שתהיה גלות בארץ עצמה. היוונים ביקשו לנתק את עם ישראל מן התורה: "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך", ועל ידי כך לגרום לגלות. שכחת התורה גורמת לפיזור נפש גדול, ולחילוקי נפש גדולים - למחלוקות, וזו היא הגלות שרצו היוונים להשיג.

מלחמתם של היוונים הייתה "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך", והגזרה התחילה בחכמה יוונית, ובתרגום התורה ליוונית.

ה"תוספות רי"ד" (במהדורה קמא למגילה ג ע"א, ד"ה תרגום) מחדש, שהפגם בתרגום התורה ליוונית היה בזה שהתרגום גורם לשכחת התורה: "דכיון דכתב תרגומא דקראי, לא מסרי נפשייהו למילפינהו כדמעיקרא". התרגום גורם להפחתת העיסוק בתורה ולהשכחתה, ולכך נתכוונו היוונים בגזרתם. היה זה חלק ממגמת היוונים "להשכיחם תורתיך".

ואכן אנו מוצאים, שבתקופה זו הייתה ירידה בשלמותה של תורה, על ידי היווצרותן של המחלוקות.
הגמרא בתמורה (בדף טו ע"ב) אומרת ש"כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי, מכאן ואילך היה בהן שום דופי", ומבארת (בדף טז ע"א) שהדופי שעליו מדובר הוא "דופי של סמיכה". והיא שואלת על כך: "והא יוסף בן יועזר גופיה (=עצמו) מיפליג פליג (=נחלק) בסמיכה", ומתרצת: "כי איפליג בה בסוף שניה, דבצר ליבא". היא מתרצת, שרבי יוסף בן יועזר נחלק בעניין הסמיכה רק בסוף ימיו, כאשר כבר התקטן הלב.

אם כן, רואים אנו, שבתקופתו של יוסי בן יועזר התקטן הלב, ונוצרו המחלוקות. עד לתקופה זו לא היו מחלוקות, ומכאן ואילך נוצרו מחלוקות.

והגר"א שם (בס"ק א) מוסיף: "והא דקאמרינן לעיל 'אם רבו מטמאין' כו', היו מסכימים לדברי המרובין". הגר"א מקשה: כיצד ניתן לומר שעד תקופתו של יוסי בן יועזר לא היו מחלוקות? הרי הגמרא (בדף טו ע"ב) אומרת בפירוש, ש"משמת משה, אם רבו מטמאין טמאו, אם רבו טהורין טיהרו". ומתרץ: "היו מסכימים לדברי המרובין".

אמנם היה רוב ומיעוט, אולם לאחר שעמדו למניין, ראה גם המיעוט שהרוב צודק, והסכים לדבריו. לא ייתכן לומר, שלא הייתה מחלוקת, אבל שׂכל התורה היה כל כך בהיר, עד שלאחר שעמדו למניין, ראה גם המיעוט שהרוב צודק, וזו היא האמת, ולכן שוב לא הייתה מחלוקת.

רק בתקופתו של יוסי בן יועזר, כשהתחילו גזרות היוונים, התחילה התורה להתמעט. גזרות היוונים גרמו לשכחת התורה; הם גרמו לפיזור הנפש. הלב נהיה קטן יותר, והאנשים נהיו קטנים יותר, ומתוך כך נהייתה התורה קטנה יותר. לכן התחילו המחלוקות. זו היתה התחלת הגלות.

ואת התיקון לכך למדים אנו מפרשת השבוע שלנו, במעשיו של יעקב אבינו: "כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו". הפתח לישועה הוא כינוס כל הכוחות כולם.

------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא למסכת כתובות וקידושין", בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il