בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

ז'בוטינסקי – החזון, המסירות והאמונה

זאב ז'בוטינסקי, שנפטר היום לפני 79 שנים, היה הופך לאחד הנואמים המצליחים בעולם, לולא החליט להתמסר לפעילות למען העם היהודי * הגדוד העברי שהקים ופקודתו להגן על ירושלים מהפורעים הערבים למרות עמדת הבריטים הצילו יהודים רבים, בעוד הוא עצמו שילם מחיר כבד * הניתוח המבריק שלו הוביל אותו לעמדות שונות משל חבריו לציונות, והם תקפו אותו קשות, אך צדקתו הוכחה לאחר שנים – לעיתים מאוחר מדי * מתוך מסירותו לאומה התחבר לימים ליהדות, והקשר החם בין ממשיכי דרכו למסורת נשמר עד היום

undefined

הרב אליעזר מלמד

אב תשע"ט
7 דק' קריאה
זאב ז'בוטינסקי
כחלק מהכרת הטוב כלפי אישים דגולים בישראל, ראוי להזכיר את מייסד תנועת בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שנפטר בכ"ט תמוז ת"ש (1940), ובמשנתו ובמעשיו פעל למען גאולת ישראל וארצו – נושאים שחשוב לעסוק בהם בימי בין המיצרים. בכך נעמוד גם על משמעות המשברים העצומים שפקדו את העם היהודי בעת החדשה, שלעיתים הובילו אישים גדולים שגדלו בסביבה מתבוללת, כדוגמת הרצל וז'בוטינסקי, לשוב ולהתחבר באופן עמוק ומופלא לעמם ולארצם, ולתרום תרומה מכרעת לתהליך גאולת ישראל בקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ. מציאות זו ביאר מרן הרב קוק בעמקות, ויש לה השלכות חשובות עד ימינו.
ז'בוטינסקי נולד בתר"מ (1880), התייתם מאביו בגיל שש וגדל בבית שהמסורת היהודית נחשבה בו כעניין רחוק של זקנים. עיר הולדתו הייתה אודסה, שיהודיה נודעו כמתרחקים מתורה ומצוות. כרבים מבני גילו החל להתערות בתרבות הכללית והרוסית ולעשות בה חיל.
כישרונותיו היו גאוניים. כבר בצעירותו התפרסם כסופר ומתרגם מחונן שעתיד מזהיר צפוי לו. הוא גם נחשב לאחד הנואמים הטובים בעולם. הוא שלט בכתריסר שפות, וברובן יכול היה לכתוב מאמרים ולנאום כהלכה. הוא גם סיים לימודי משפטים והוסמך כעורך דין. אילו היה עובד כעורך דין, היה נחשב ללא ספק לאחד הגדולים בתחומו, בעל מעמד ועושר. אבל משעה שנתפס לרעיון היהודי הלאומי מסר את עצמו למען אחיו, בלא לשייר דבר לעצמו.

ציונות ומסירות
בזמן מלחמת העולם הראשונה פעל ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי במסגרת צבא בריטניה, והשתתף כקצין בכיבוש הארץ מידי הטורקים. הוא סבר שאם היהודים ישתתפו בכיבוש הארץ יזכו להכרה בזכותם עליה, ויכינו בכך את התשתית המדינית והצבאית להקמת המדינה. אכן הייתה לגדוד העברי תרומה משמעותית בהצהרת בלפור, שבה הכריזה בריטניה כי תפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

הקמת כוח המגן בארץ
בשנת תר"פ, בעת שהערבים החלו בגל הסתה נגד היהודים, התריע ז'בוטינסקי כי הם עומדים לפתוח בפרעות נגד היהודים. ומשראה שמפקדי הצבא האנגלי אדישים למצב, ארגן את יוצאי הגדוד העברי לכוח מגן ואימן אותם בגלוי. זה היה היסוד להקמת ארגון ההגנה, שלימים בעת הקמת המדינה היה התשתית להקמת צה"ל. כשהחל גל הפרעות והרציחות בכל הארץ, פנה ז'בוטינסקי למפקדי הצבא האנגלי בדרישה שיעמידו את הצבא כדי לבלום את פרעות הערבים בירושלים, שבה היו מרוכזים רוב היהודים תושבי הארץ. אולם האנגלים עמדו מנגד וסירבו להפעיל כוח נגד הערבים. בראותו זאת, בניגוד להוראות הצבא ולמרות שידע כי הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד, גייס את חייליו יוצאי הגדוד העברי והעמידם מול הערבים. בכך הציל את יהודי ירושלים.
מפקדיו האנגלים העמידו אותו ואת חייליו למשפט בעוון סירוב פקודה, ביזה והפרת סדר. על ז'בוטינסקי גזרו חמש עשרה שנות עבודת פרך והורדה לדרגת טוראי, אולם מכיוון שבמשפט לקח על עצמו את מלוא האחריות, על חייליו גזרו עונשים קלים.
מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק ציבורי בינלאומי שבו תבע זיכוי מוחלט. הוא וחבריו פתחו בשביתת רעב ממושכת תוך סכנת חיים. המסע הציבורי הצליח – בשלב הראשון עונשו קוצר לשנה אחת, ולבסוף בוטל לחלוטין. אולם את הגדוד העברי פירקו.
ז'בוטינסקי וחייליו, שהיו כלואים בכלא עכו, הפסיקו את שביתת הרעב בעקבות המכתב שכתב אליהם מרן הרב קוק זצ"ל: "אחינו הגיבורים הטהורים... אחים יקרים... אל תשלחו יד בבריאות גופכם... בייחוד הנני מחויב להצהיר לכם, בניי האהובים, שדבר זה הוא אסור בכל תוקף ובכל חומר, מצד דתנו הקדושה והטהורה... חזקו ואמצו אחים יקרים, וחכו לישועה קרובה... אחיכם הנאמן המשתתף בצערכם ומצפה לשיש בשמחתם גאולתכם במהרה" (ליקוטי הראי"ה ח"ב, עמודים 61–62).

בגלות
כשהחריף את פעילותו למען העלייה והקמת המדינה היהודית, גירשוהו הבריטים מהארץ. או יותר נכון, לאחר שיצא ממנה בתרפ"ט שללו את ממנו את אשרת הכניסה.
מתוך נאמנות למולדת, לא הסכים ז'בוטינסקי בגלותו לקבל אזרחות של שום מדינה והוא לא קנה ולא שכר בית. במשך כעשרים שנה נדד ממקום למקום ונאם על ארץ ישראל, על השפה העברית ועל השיבה להיסטוריה היהודית. בסוף חייו הדגיש גם את המורשת היהודית ואמונת ישראל. נדודיו למען העם היהודי לא אפשרו לו לקיים חיי משפחה שגרתיים.
תוך כדי עבודתו הציונית כתב ופרסם מאמרים בכמה מהעיתונים החשובים בעולם. כסופר מחונן, שילמו לו כסף רב על מאמריו וכתבותיו. חלק מהכסף שהרוויח שלח לאשתו, לאמו, לבנו ולאחותו שגרו בארץ, וחלק אחר תרם לתנועה הציונית. רק מעט השאיר לעצמו, כדי לשלם על שהותו בבתי מלון זולים.

הצה"ר - הציונים הרוויזיוניסטים
בתרפ"ט הקים ז'בוטינסקי את תנועת הצה"ר, שפעלה במסגרת התנועה הציונית העולמית והטיפה לעלייה המונית לארץ ולהקמת המדינה העברית.
מעת שהנאצים עלו לשלטון (בתרצ"ג - 1933) הגביר את מאמציו. הוא היה נוסע במזרח אירופה ובמרכזה מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ישן ברכבות ובמלונות זולים, יוצא לפגישות והרצאות ומטיף לעלייה מיידית לארץ ישראל ולפינוי דחוף של היהודים מאירופה. הוא הרגיש ששואה נוראה עתידה להתרחש על העם היהודי באירופה.
בעקבות מאמציו הושמץ והותקף על ידי חברי המפלגות הציוניות השמאליות, ובידי הבונד והחוגים האנטי ציוניים מכל הגוונים. יריביו הפוליטיים בהסתדרות הציונית היו חיים ויצמן ודוד בן גוריון.
לאחר שלא התקבלו עמדותיו חש כי אין לו ברירה, ולנוכח הסכנה הנאצית באירופה חובה עליו לפעול במסגרת חדשה. בתרצ"ה (1935) הקים ארגון יהודי ענקי שפעל למען קידום העלייה והמדינה היהודית. בתוך שנתיים היו רשומים בארגונו יותר חברים מאשר בהסתדרות הציונית הישנה. אך זה היה מאוחר מדי. המלחמה העולמית פרצה, ועמדותיו כבר לא יכלו להציל איש.

יכולת ניתוח מופלאה - שהוחמצה
יכולת הניתוח החברתית-מדינית שלו הייתה מופלאה. בניתוחיו הבהירים חזה ז'בוטינסקי מראש תהליכים ארוכי טווח, ועל פיהם גיבש עמדות שעם השנים התבררו כמדויקות להפליא.
הוא לא רדף כבוד, שררה וממון, אבל יריביו, ויצמן ובן גוריון, קינאו בו על כישרונותיו, לא עמדו על עומק עמדותיו ופעלו נגדו באופן שיטתי ובוטה.
רבות מעמדותיו התקבלו לבסוף, אולם באיחור של עשר שנים ומעלה, שלעיתים היה טרגי. כך היה למשל לגבי מדיניות "קיר הברזל" שלו בשאלת המאבק היהודי-ערבי, שלבסוף בהכרח המציאות התגשמה במלחמות ישראל, אך לו הייתה מתקבלת מראש כעמדה רשמית הייתה מן הסתם מרתיעה ומשיגה תוצאות טובות לאין ערוך.
גם בשאלת היחס למעצמות, הוא סבר שצריך להעמיד מיד את הדרישה למדינה יהודית מתוך כוח הזכות, ולתבוע מילוי קפדני של ההבטחות וההתחייבויות הבינלאומיות כלפי העם היהודי. עמדתו התקבלה רק לאחר השואה.
לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, כאשר שערי הארץ היו פתוחים לרווחה בלא שום הגבלה, הוא תבע לקרוא לעלייה המונית כדי לקבוע בארץ רוב יהודי מוצק. המנהיגות הציונית שדגלה בעלייה סלקטיבית התנגדה נחרצות, וכך חלפו קרוב לעשר שנים יקרות.
לאחר שהבריטים הגבילו את מכסות העלייה, קרא למאבק נחרץ ופעל לעלייה למרות האיסור. במסגרת זו, שנקראה עליית אף על פי, עלו עשרות אלפי יהודים וכך ניצלו מהשואה. רק לאחר השואה הצטרפו מפלגות השמאל לארגון עלייה בלתי לגאלית לארץ.
הוא היה בעד שיתוף היוזמה הפרטית בפיתוח הארץ וכלכלתה (קפיטליזם מתון). יריביו פעלו לדיכוי היוזמה הפרטית. רק בלית ברירה הרעיון התקבל לאחר עשרות שנים.
עמדתו הייתה לפעול בתעמולה גלויה בין האומות, ולא בשתדלנות בחדרי חדרים. ההיסטוריה הוכיחה שפעילות גלויה הועילה יותר.
גם המרד נגד השלטון הבריטי, שהוביל בסופו להקמת המדינה, תוכנן על ידו כבר בתרצ"ז (1937).

יחסו למסורת
מתוך העניין הלאומי היהודי התקרב ז'בוטינסקי לעניין הרוחני היהודי. כמה פעמים הביע צער אמיתי על שלא זכה לחינוך יהודי מסורתי. כשחבריו שאלוהו על שינוי עמדותיו ביחס לדת ולאמונה, הוא הסביר שבמשך הזמן הבין כי היסוד המסתורי של האמונה והדת הוא יסוד שאי אפשר לבנות חיים בלעדיו, ובוודאי לא חיים עבריים.
אומנם הייתה לו ביקורת על תופעות שנראו כסותרות ערכים של חירות המצפון וחופש הדעות, אבל חובה לציין כי בעניין זה, אומנם בסגנון שונה, כיוון לכמה מעמדותיו של מרן הרב קוק, שראה בערכי החירות והחופש ערכים חשובים.
בחוקת היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה שהקים, כתב: "תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית ממלכתו ושפתו, והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה. דרכיה: יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן, הקמת המדינה העברית על יסודות החופש האזרחי ועקרוני הצדק ברוח תורת ישראל".
ראוי לציין שבגרסה הראשונה כתב "השלטת קודשי תורתו בחיי האומה", ולבסוף התפשר עם דעת רוב חברי ועידת היסוד וכתב "השרשת" במקום "השלטת".
אלה הם היסודות שעומדים בבסיס היחס החיובי למסורת בתנועה הרוויזיוניסטית הציונית לגלגוליה השונים, עד תנועת הליכוד של ימינו.

יחסו לרב קוק
במאמר שכתב בסוף קיץ תרצ"ד, לאחר זיכויו של אברהם סטבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב, התייחס ז'בוטינסקי למרן הרב קוק: "מפי הרב פאלק (הרב הצבאי של הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה) שמעתי לראשונה את שמו של הרב קוק. הרב חי בשעתו בלונדון, ופאלק היה אחד מתלמידיו. אין זה קל לתאר בנאמנות את יחסו של התלמיד אל רבו. הרב פאלק דיבר על הרב קוק לא רק כעל מורה נערץ, אלא כעל מורה דרך קדוש. במשך שעות ישב והסביר לי את השקפת עולמו של הרב קוק... לראשונה בחיי הרוח שלי, נפתח לבי בפני אותו שטח עתיק יומין - אך חדש לגבי דידי - שיש בו תשובות לכל בעיותינו העמוקות, והן נובעות מתוך כתבי הקודש העתיקים שלנו... ומאחרי כל גילויי הנסתרות בפסוקים ובאגדות, עומדת דמות אנושית נדירה ויקרה, נשמה החיה בעולם מיוחד במינו, עולם של רעיונות נשגבים ואציליים, נשמה הבונה את חייה היומיומיים על פי צו נצחי, נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע תמידי כלשהו עם כוח על-ארצי" (מועדי הראי"ה, עמ' שצה).

על חילול שבת בפרהסיה
סיפר ר' אברהם חיים צ'צ'יק ז"ל, משמשו של מרן הרב: "היה מעשה ביום ראשון בשבת, שבאו יהודים שליבם כואב על חילול השבת, והודיעו לרבנו שאתמול בשבת התאספו צעירים על המגרש שמאחרי בתי הבוכרים ושיחקו בכדורגל ועשו מלאכות הקשורות באיסורי שבת. והיות שאלו הצעירים מתייחסים לבית"רים, שמנהיגם הוא זאב ז'בוטינסקי, משום כך היה רצוי מאוד שרבנו יפנה במכתב מחאה אליו.
"אחרי שרבנו שמע בצער מאלה האנשים, ביקש ממני טופס וערך מכתב מחאה בדברי נועם ובתוכחת מגולה למר ז'בוטינסקי, והלכתי במצוות רבנו להמציאו. כשבאתי אליו ומסרתי לו את המכתב וראה שהוא מהרב זצ"ל, ביקש ממני לחכות עד שיעבור על התוכן. אחרי הקריאה שקע בהרהורים ופניו הביעו צער. מיד פנה אליי בשאלה: האם ידוע לך במה דן הרב במכתב? אחרי תשובתי החיובית ביקשני למסור לרבנו שהרב ירגיע את רוחו, כי במיטב השפעתו יפעל לבל יישנה עוד כדבר הזה, והמשיך עוד שגם ייפגש עם רבנו אודות זה. הוא ליווני באדיבות עם בקשתו למסור דרישת שלומו 'לרבנו החביב'".

יחס הראי"ה והרצי"ה לז'בוטינסקי
מו"ר הרב צבי יהודה תמך בעמדותיו המדיניות של ז'בוטינסקי, ובמאבק החמוש של המחתרות אצ"ל ולח"י בכובש הבריטי ובפורעים הערבים, ואף התגאה בכך שהסכים שיחביאו בביתו ספרות מחתרתית.
כמו כן שמעתי עדויות כי הייתה למרן הרב קוק זצ"ל הערכה עצומה למסירות נפשו של ז'בוטינסקי למען עם ישראל, לעמדותיו הנכונות ולטוהר מידותיו. שמעתי כי בשעה שהביאו לרב קוק מכתב מאת ז'בוטינסקי בעניין העלילה סביב רצח ארלוזורוב, אמר על ז'בוטינסקי "מלאך אלוקים". ליחס כזה מאת הרב קוק לא זכה אף אחד ממנהיגי העם היהודי באותה העת.

יומו האחרון
פעילותו הנמרצת של זאב ז'בוטינסקי שלא ידע לאות במשך שנים, כמו גם תחושות האכזבה וההשפלה האישית שחש מקרב חבריו הציונים, ויותר מכול ההחמצה – שהחלה השואה, וכל היהודים הרבים שפגש וקרא לעלייתם נותרו לכודים באירופה - כרסמו בליבו, והוא מת בניכר ממחלת לב קשה. בצוואתו ציווה שעצמותיו יועלו לארץ ישראל אך ורק בפקודת הממשלה של המדינה היהודית שעתידה לקום. אכן, בתשכ"ד, לאחר שבן גוריון פרש מראשות הממשלה, החליטה ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול להעלות את עצמותיו ועצמות רעייתו לארץ ישראל, ומנוחתם בהר הרצל ליד חוזה המדינה.
ביומו האחרון, בכ"ט בתמוז ת"ש, כאשר נסע מניו יורק למחנה בית"ר שבפרוורים, ביקש במפתיע מאחד מבני לווייתו שהיה מסורתי לשיר לו את תפילת "כל נדרי", באומרו שאת המילים בארמית הוא אינו זוכר היטב. לאחר שהלה שר לו פעם אחת, שקע במחשבות וביקש שישיר לו את "כל נדרי" עוד כמה פעמים. לאחר שעות ספורות נפטר.
כידוע במסורת ישראל, ביומו האחרון של אדם יש ביטוי תמציתי לחייו. התרפקותו של ז'בוטינסקי על תפילת "כל נדרי", שמסמלת יותר מכול את תפילות היום הקדוש, מבטאת את הטהרה שבמעשיו למען עם ישראל, ארצו ותרבותו הרוחנית.
לתגובות: ravmel@gmail.com

מתוך העיתון בשבע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il