בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

קריאת שמע בדור הגאולה

*בתקופה שאחרי קיבוץ גלויות חשוב מאוד שנבין כי הכוח האלוקי שפועל עלינו הוא כל כך חזק, עד שאין אומה ולשון שיכולים לעצור אותו. גם לא מתורבתים כמו אובמה והאיחוד האירופי או אחים טועים שעדיין מרגישים חגבים. *בכל קריאת שמע אנחנו מדגישים כי ה' אחד גם בשמים וגם בארץ. גם ברוחניות וגם בגשמיות. גם בכוונה וגם במעשה.

undefined

הרב שמואל אליהו

י"ב אב תשע"ט
13 דק' קריאה 60 דק' צפיה
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ
וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם
את קריאת שמע צריך לקרוא מכל הלב. כך נאמר בפרשה הראשונה של קריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". וכך נאמר גם בפרשה השנייה: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".
מלבד הקריאה, אנו קושרים על היד והראש תפילין עם הפרשיות הללו במטרה להכניס לתודעה שלנו את כל הכתוב עליהן. כך אומרת הגמרא (ברכות ו): "וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב (דברים כח) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ". אומרים בשם הגר"א מווילנא שדייק כי לא אמרו חז"ל אלו תפילין שעל הראש, אלא תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. וכוונתם היא שכאשר תוכן הפרשיות הכתובות בתפילין יהיה בליבו ובראשו של המניח אותם, יתקיים בו הפסוק: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (זכרון חיים, לר"ח בכרך, וילנא תרמ"ט). שזה פסוק שמתאר את זמן הגאולה, וכדלקמן.
כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר - נזופים היו
משה רבנו מצווה את שתי פרשיות התפילין "קדש" "והיה כי יביאך" ברגע יציאת עם ישראל ממצרים, כשהם יוצאים ביד רמה ושם ה' נקרא עליהם. כשהמצרים יראים מהם, משתחווים להם ומקברים את מתיהם. שתי הפרשיות האחרונות נאמרות על ידי משה לפני כניסתם לארץ, כדי לשחזר את יראת האומות מהם. הפעם באמצעות מעשיהם ולא באמצעות ניסים.
השחזור הזה יכול להיעשות רק על ידי הנחת התפילין בתוך הראש באמצעות קריאת הפרשיות הללו באהבה מכל הלב. ובאמת מצוות האהבה לא מוזכרת בארבעת החומשים הראשונים של התורה (חוץ מפעם אחת במתן תורה), אלא בספר דברים בלבד. ומפני מה לא הוזכרה אהבת ה' בארבעת החומשים? כיוון שבכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר לא התגלתה האהבה הגדולה של ה' לעם ישראל (מלבד במעמד הר סיני). ובלשון חז"ל: "כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר – היו נזופים " (יבמות עב ע"א). כל כך הם הרגישו נזופים עד ששאלו "היש ה' בקרבנו אם אין?". בעת שמשה עולה להר סיני הם חוששים שמא ה' נטש אותם. כשהמרגלים חוזרים הם חושבים שמא ה' שונא אותם: "וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ" (דברים א כז).
כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ
רק כעבור ארבעים שנה, שהדור התחלף, ורק אחרי שניצחו את סיחון ואת עוג, הם מבינים שה' לא שונא אותם ולא לקח אותם למות במדבר או "לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ". רק בשעה זו יכול משה לדבר איתם על אהבת ה'. לכן רק בפרשה זו נאמר: "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (דברים ז, וראה עוד דברים כג).
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ
כשבני ישראל מרגישים אהובים, הם יכולים גם לאהוב את ה'. על כן בספר הזה משה מצווה את עם ישראל שמונה פעמים לאהוב את ה': "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (דברים ל כ).
תיקון האהבה
בהזדמנות זו משה מתקן את הקלקול הגדול שהיה במעמד הר סיני. באותו מעמד שנמשל לחתונה טעו ישראל בהבנת אהבת ה' ואמרו: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ" (דברים ה כב). באותה שעה תש כוחו של משה העומד כשושבין בין החתן לכלה ורואה שאין ביניהם אהבה. " שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה " (רש"י על דברים ה כד).
באותם ימים משה לא היה יכול לתקן את היראה הנפולה הזאת. אבל עכשיו, אחרי שתם כל הדור ההוא, משריש משה בלב העם את האהבה לדורות ומצווה לקבוע את האהבה בליבנו בכל הכוח: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". להעביר אותה מדור לדור: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם". לדבר עליה בכל מצב: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". לקשור אותה על היד ועל הראש, לשים את זיכרונה במזוזות כל הבתים וכל החדרים, שנזכור אותה תמיד (דברים ו ד-ט).
חידוש ברית האהבה בדורנו
מה שעשה משה בדור ההוא אחרי הגלות במדבר צריך לחזור גם בדורנו, הדור שחזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. הדור שאלוקים מאיר לו פנים אחרי שנים רבות של הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא. אחרי דורות של כעס שנאמר בהם: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם - וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא יז). אחרי כעס על הארץ "וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה". אחרי שהתקיים בנו "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט כו-כז) –
אחרי הריחוק הגדול הזה צריך לעבוד קשה כדי לחדש את הקרבה ואת האהבה. שלא נמשיך חלילה את הכעס מתוך הרגל של שנים. שלא נמשיך את הריחוק מה' גם בארץ ישראל. על כן מצווה אותנו משה להחזיר את האהבה בעת קיבוץ גלויות. כך אומר לנו משה כי אחרי שיתקיים בנו "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" – אחרי השלב הזה תחזור האהבה "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל ה-ו).
אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר
גאולה מאהבה מוזכרת גם בברכת אַהֲבַת עוֹלָם המקדימה לקריאת שמע. בברכה מיוחדת זו מוזכרת המילה "אהבה" שבע פעמים. היא מתחילה באהבת ה' אלינו - "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ", אהבה לעם ישראל בעוצמה של כל העולם כולו. כמו כל היקום כולו. אחרי שאנחנו מזכירים את אהבת ה' אותנו, אנו מתפללים על האהבה שלנו את ה' יתברך: "ותֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. לְהַשְֹכִּיל. לִשְׁמוֹעַ. לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמוֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה".
שַֹמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ
האהבה ההדדית משמחת את נפשנו בישועת ה', לכן אנו מתפללים על כך ואומרים: "נָגִילָה וְנִשְֹמְחָה בִישׁוּעָתֶךָ". זו אהבה שמשחררת משעבוד מלכויות: "וּשְׁבוֹר עוֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ". שמחוללת קיבוץ גלויות: "וְהוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ". שמחזירה אותנו לאהבה ולדבקות כמו במעמד הר סיני: "כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אַתָּה וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ". על כן היא חשובה ביותר.
אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא
על האהבה שבתקופת קיבוץ גלויות אנו קוראים דברים מדהימים שכתב רבי חיים ויטאל בשם האר"י הקדוש זיע"א. ואף שהדברים הם כל כך מופלאים, זכינו והם התקיימו בדורנו ככתבם וכלשונם.
דבריהם מיוסדים על המסופר בגמרא על רבי עקיבא שדרש בעת מיתתו את הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – "וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" (ברכות סא ע"ב). הגמרא מספרת שרבי עקיבא, שאהב את השם עד כדי מסירות נפש, כל ימי חייו, אמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו". אומר רבנו האר"י ז"ל כי כך ראוי לכל אדם לאהוב את ה', ומביא דבריו בעל הבן איש חי: "יאריך בדל"ת דאחד, ויכוין בעת שמאריך בו למסור עצמו בסקילה שריפה הרג חנק, על קדוש השם" (בן איש חי וארא ט).
מקור הדברים הוא בשער הכוונות. "והנה הכתוב אומר 'תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו' פירוש: כביכול השי"ת צריך עזר וסיוע וכח מן מעשה ישראל התחתונים. והנה המלכות נקראת 'סוכת דוד הנופלת' כי בעונותינו נפלה על ידי מעשינו הרעים. וכן כאשר רוצה לעלות צריך שיהיה על ידי זכיותינו ומעשינו הטובים כי עונותינו מפילים אותה כביכול וזכיותינו מעלים אותה".
ומי שיכול להעלות את כנסת ישראל שיתקיים בה: "התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי" הם עם ישראל שמעשיהם הם כמו כנפיים "כי ישראל נקראים גדפין דשכינתא להעלותה למעלה. ולטעם זה הגלות מתעכב ומתארך כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה הזו". אמנם מי שיש בו מסירות נפש יכול להעלות את כנסת ישראל מעפר. אפילו אם אין לו שום מצווה, ואפילו אם הרשיע עד להפליא. " אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא, הנה על ידי מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עונותינו כולם ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עלאה " (שער הכוונות, כוונות קריאת שמע דרוש ו).
את הדברים המופלאים הללו עשו רבי יוסף קארו והאר"י ז"ל שעלו לארץ ישראל באהבה בשעה שהייתה מקום סכנה בכדי להקים שכינתא מעפרא. אחריהם עשו זאת תלמידי הגר"א והבעש"ט, שעלו לארץ ישראל למרות המחלות המלריה והפרעות של ערבים. כן מסרו נפש בפועל ממש אור החיים הקדוש ותלמידיו, אנשי העלייה הראשונה והשנייה ואחרים. המתיישבים והמתנחלים שמסרו ומוסרים נפש יום יום בהתמודדות מול פורעים ערבים ולפעמים גם מול שלטונות מתנכלים. את הנפש מסרו ומוסרים יום יום עשרות אלפי חיילים שמגינים על עם ישראל מפני אויביו הקמים עלינו לכלותינו.
בזכות מסירות נפשם קמה כנסת ישראל מעפר, ממצב של "סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים" (איכה ג) למצב של "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ" (ישעיה סב ב). הכול בזכות מסירות הנפש באהבה שנעשתה לפעמים על ידי אנשים שנראה כאילו אין בהם שום מעשים טובים והרשיעו עד להפליא. ממש כמו שכותב מהרח"ו, מסירות נפשם שהעלתא את השכינה מעפרא והגביהה אותה למעלה למעלה כדרך שהכנפיים מעלים את היונה ומצילים אותה מכל מבקשי רעתה.
לשים את הלב בקריאת שמע
מצוות צריכות כוונה?
מסירות נפש זאת נעשית גם בפועל ממש וגם בקריאת שמע בכוונה. על חשיבות קריאת שמע בכוונה באהבה מלמדת המשנה בברכות (יג א) שאומרת כי מי שלא כיוון בקריאת שמע, לא יצא ידי חובה. "הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ - יָצָא. וְאִם לָאו - לֹא יָצָא". לדעת הרמב"ם בפסוק ראשון צריך כוונה מיוחדת ובשאר קריאת שמע מספיק כוונה כללית, שכך כתב: "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל - לא יצא ידי חובתו. והשאר - אם לא כיון לבו, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה - יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון" (רמב"ם פ"ב מהלכות ק"ש ה"א).
כדרכו פוסק השו"ע (סימן ס סעיף ה) שבכל קריאת שמע אם "היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע - יצא". חוץ מהפסוק הראשון. יש שואלים למה בכל קריאת שמע יצא בלי כוונה, הרי שו"ע פוסק שמצוות צריכות כוונה. שכך כתב: "יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה" (סימן ס סעיף ד). אם כן, למה יוצא ידי חובת קריאת שמע אם קרא לשם הגהה של ספר?
אם התכוון לכוון
התשובה היא שכאשר יש כוונה נוספת והאדם מכוון לקרוא - הרי זו כוונה שבדיעבד מספקת. כך מסביר הרדב"ז בתשובותיו (שו"ת חלק ד סימן כ אלף צד) שם הוא נשאל מפני מה בהלכות חמץ ומצה כתב הרמב"ם: "אכל מצה בלא כוונה - יצא" ואילו בהלכות שופר כתב: "לא נתכוון התוקע - לא יצא". תירץ הרדב"ז כי באמת בכל המצוות צריך כוונה, ומה שכתב הרמב"ם שהאוכל מצה יצא זה דווקא כמו שאמרה הגמרא שהכריחו אותו לאכול מצה, שהוא יודע שאוכל מצה - לכן יצא. אבל אם אכל מצה בגלל שהוא רעב ולא זכר שהיא מצה ויש מצווה - לא יצא. ממשיך הרדב"ז ואומר כי גם בקריאת שמע רק אם מכוון לקרוא - יצא, אפילו כיוון לקרוא בשביל להגיה.
קריאת שמע כקורא מכתב אישי של המלך
כל זאת מלבד הפסוק הראשון שצריך כוונת הלב מיוחדת באהבה ובמסירות נפש, "שיכוין לבו ליחוד בוראו וזהו קבלת עול מלכות שמים". כן מסביר גם המשנה ברורה (סימן ס ס"ק יא) שבכל מצווה צריך כוונה לצאת ידי חובת מצוה, אבל בפסוק הראשון צריך " להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר".

להמחיש את אופן הכוונה דימו חכמינו את קריאת שמע לאדם שקורא מכתב אישי של המלך, שאדם קורא אותו בהתרגשות, בשמחה ובחביבות גדולה. בדריכות, בזהירות ובדקדוק כל מילה ומילה (סא א-ב טו-כא). כך צריך לקרוא קריאת שמע, ובמיוחד את הפסוק הראשון.
וּזְכַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם
וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
בכל קריאת שמע אנחנו מדגישים כי ה' אחד גם בשמים וגם בארץ. גם ברוחניות וגם בגשמיות. גם בכוונה וגם במעשה. כך אומרת הגמרא (ברכות יד ע"ב): "כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין, כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ". העולם הוא לא רוחני בלבד, הוא גם גשמי ובכל מקום השכינה שורה.
שְׁמַע יִשְֹרָאֵל - השמע לאוזניך
לכן בכל קריאת שמע אנחנו מיישמים בעולם הגשמי את מה שקוראים כדכתיב: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". לכן אנו קוראים קריאת שמע בקול לקיים במעשה "שְׁמַע יִשְֹרָאֵל". לכן צריך לדקדק במילים של קריאת שמע, שכל מילה תהיה מבוררת ולא דבוקה לחברתה. שנאמר "וְשִׁנַּנְתָּם" - שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה משוננים, מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ (קידושין ל ע"א).
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ
כן אנחנו מיישמים בקריאת שמע את הפסוק וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. כך כתוב ב"שולחן ערוך" (סימן סא סעיף כה): "כשיאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ - ימשמש בשל ראש וכשיאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ - ימשמש בשתי ציציות שלפניו". עוד ב"שולחן ערוך" (סימן כד סעיף ב): "מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע, רמז לדבר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך" (דברים ו, ו). גם התפילין של יד צריכים להיות כנגד הלב בגלל הפסוק הזה (כ א).
וְדִבַּרְתָּ בָּם
כך אנחנו מיישמים את המילים "וְדִבַּרְתָּ בָּם" כמו שמפרש ה"שולחן ערוך" (סימן סג סעיף ו): "הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב: וְדִבַּרְתָּ בָּם (דברים ו, ז) ודרשינן: עשה אותם קבע".
בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ
עוד אנחנו מקיימים את הפסוק "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" כמו שכתוב ב"שולחן ערוך" (סימן סג סעיף א): "קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב, אבל לא פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו". הגה (מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד) ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא. ובסעיף ב: "מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין".
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת - וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ
כן אנו מקיימים במעשה את האמור בפרשת ציצית שכתוב בה: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם". כל ההלכות שקשורות לאיסור הסתכלות על ערווה נכונות תמיד, אבל הן כתובות בהלכות קריאת שמע כי בעיקר בקריאת שמע צריכים לשים לב לקדושת העיניים והמחשבה.
לכן כתב ה"שולחן ערוך" (סימן עה) כמה וכמה הלכות בהלכות קדושה בקריאת שמע. "טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה". וכן: "שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו". וכן: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע", ועוד. כן מביא ה"שולחן ערוך" (סימן עט) הרבה הלכות שקשורות לקדושת המקום שנמצא בו שיהיה נקי ומכובד. למרות שההלכות הללו נכונות גם לתפילה או לברכת המזון או בכלל כל היום כולו.
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי
מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא
כשה' בא לדבר בהפטרה זו על גאולתם של ישראל, הוא מדבר על גדולת היקום: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (ישעיה מ כו). גם בתהילים (קמז ד) אחרי קיבוץ גלויות ובניין ירושלים נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא". כן אומר ה' לאברהם בבואו לדבר איתו על גאולתם של ישראל: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו).
אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם
ההדגשה של דברי ה' לאברהם על חוסר היכולת של בן אנוש לספור את הכוכבים הייתה נכונה בכל הדורות. הרד"ק, שחי לפני 850 שנה, מספר על המדענים בימיו שחשבו כי יש בעולם 1098 כוכבים בלבד: "הנה הסכימו חכמי התכונה כולם כי מספר הכוכבים הם אלף וצ"ח, אם כן מה הוא מונה מספר לכוכבים?"הרד"ק מנסה להסביר להם כי יש ביקום כוכבים מאירים ויש כוכבים שאינם מאירים, שאותם הם לא יכולים לראות ולספור. כמו כן "גם מן הכוכבים הנראים יש כוכב שיראה שהוא אחד והם רבים, ומפני הגובה הגדול אשר בינינו ובינו ידמה ויראה שהוא אחד". ודבריו כל כך מאירים ובהירים בימינו.
גם בימינו המדענים לא בטוחים במספר השמשות בגלקסיית שביל החלב, יש אומרים 100 מיליארד שמשות ויש אומרים 400 מיליארד שמשות. את מספר הכוכבים, שאינם מאירים כשמשות, אפילו לא מנסים לאמוד. חוסר הבהירות הזה מלמד על חוסר בהירות גדול מאוד בכל שאר מיליארדי הגלקסיות האחרות שביקום הנראה. המדענים משערים שהיקום הנראה הוא באורך של 13.7 מיליארד שנות אור, את מספר הכוכבים שבו מעריכים במספר עם יותר מעשרים אפסים. הם אינם יודעים כלל מה נמצא מעבר ל"יקום הנראה".
הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים
על ההפרש העצום שבין ההשגה שלנו למציאות האמיתית מדבר הנביא ישעיהו בנבואת הנחמה של "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" ושואל את אומות העולם: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל (שקל) בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם". התשובה היא כמובן אף אחד.
על חוסר יכולת זה אומר ישעיהו: "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל". ו"כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ". עליהם נאמר: "הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת".
לא לחינם ממשיל ישעיהו את הגויים כחגבים. ההבנה הזאת היא תיקון להבנה שהביאה את חטא המרגלים שבו ראינו את עצמינו כחגבים מול הגויים ופחדנו להיכנס לארץ ישראל. בעת הגאולה נבין שמול ה' נחשבים הגויים כחגבים, וה' איתנו אל תיראום (עיין ברכות ל ע"ב).
אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ
ההבנה הזאת חשובה מאוד, במיוחד בתקופה שאחרי קיבוץ גלויות. בעת הזאת חשוב מאוד שנבין כי הכוח האלוקי שפועל עלינו הוא כל כך חזק, עד שאין אומה ולשון שיכולים לעצור אותו. לא סולטאן האימפריה הטורקית, ולא פקידי הממשל הבריטי, לא עריצים כמו היטלר וסטאלין ולא פראים כערפאת ואבו מאזן. לא מתורבתים כמו אובמה והאיחוד האירופי ולא אחים טועים שעדיין מרגישים חגבים.
כך אומר ה' לנו בשעת קיבוץ גלויות: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ: אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי: הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (ישעיה מא ח-יג).

סיפור
"שמע ישראל" בעקבות המזוזות

אצל בן משפחתנו, משה חפץ, התגלה גידול ממאיר והמשפחה הגיעה לרב אליהו זצ"ל לשאול מה לעשות. הרב השיב להם, שכל המשפחה המורחבת, בארץ ובחו"ל, יבדקו תפילין ומזוזות. העצה הזאת שנראית פשוטה לכל משפחה בישראל הייתה מאוד מורכבת אצלנו. המשפחה שלנו חלקה בארץ וחלקה בצרפת, אצל חלק מבני המשפחה לא היו מזוזות, שלא לדבר על תפילין.
הסבתא של המשפחה מאוד דאגה למשה שיבריא והיא ביקשה בתקיפות מכל בני המשפחה: שימו מזוזות, קנו תפילין ואחר כך תבדקו אותם. וכך היה, כל המשפחה קנתה מזוזות ותפילין. חשוב להזכיר כי רוב המשפחה גרה בצרפת ושם יש התבוללות רוחנית גדולה. אנשים מרגישים צרפתים, גאים להיות צרפתים ומנסים להתנהג כמותם. אוכלים איתם במסעדות שלהם, עובדים איתם בשבתות ובחגים ואיבדו את כל הזהות היהודית שלהם. ההתבוללות הזאת גוררת אחריה גם התבוללות מעשית, וחלק מבני המשפחה כבר נשואים עם נוכריות.
הדרישה של הסבתא לשים בבתים שלהם מזוזות ולקנות תפילין החזירה אותם לשורשים היהודיים שלהם. הם התחילו להניח תפילין מדי פעם ולומר "שמע ישראל". בכל פעם שהם ראו את המזוזות בפתחי הבית והחדרים, הם התחילו להיזכר ביהדות שלהם, וכנראה שגם ההשפעה הסגולית של המצוות פעלה. וכיוון שמצווה גוררת מצווה, הם התחילו להדליק נרות שבת ולעשות קידוש בלילות שבת, לחזור לשורשים היהודיים שלהם.
אין ספק שההתעוררות הזאת פעלה על המשפחה שעשתה צעדים גדולים להתחבר חזרה ליהדות הנשכחת שלהם. היא פעלה גם על משה, שברוך ה' הבריא אחרי המהלך הגדול הזה. ועל כך מודה כל משפחת חפץ לרב על העצה שכל כך התאימה למשפחה.

(מתוך הכרך השמיני מסדרת "אביהם של ישראל", שיצא לאחרונה לאור)

תשובה כהלכה
הגיע זמן הגאולה.אומרים שהגאולה קרובה בעזרת ה'. מה נעשה כשתהיה גאולה? מה נעשה כשיהיה בית מקדש? מה יגידו היהודים שהם רחוקים? איך אפשר לרצות את זה מספיק כרגע? לרצות מציאות של בית מקדש, קורבנות, בתי-דין ומשיח?
אנחנו כבר בתוך הגאולה, ולכן אין עלינו שיעבוד מלכויות כמו שהיה במשך אלפי שנים. אנחנו כבר בארץ ישראל, שלא היינו בה הרבה שנים. אנחנו עוסקים בבניין ירושלים ומתקדמים יום-יום, למרות כל המכשולים. בעזרת ה' אנחנו רוצים את בית המקדש, שמביא אור ואמונה לנו ולכל העולם. ושאר היהודים יתקרבו לאט לאט, כמו שמתקרבים עכשיו קמעה קמעה. איך לרצות? ללמוד על ערך בית המקדש והגאולה.

בזכותן ניגאל.מה בנות יכולות על מנת לקרב את הגאולה?
צניעות, עבודת המידות, חתונה, חינוך ילדים, שמירת הלשון, תפילה, השפעה סביבתית בנושאים הקשורים לליבן ועוד ועוד.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il