בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אלגרה בת רחל שתחי'

על סגולות ומופתים

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" או סגולות, קמיעות וברכות - מה היא דרכה של תורה?

undefined

הרב אליעזר מלמד

י' חשון ה'תשנ"ט
4 דק' קריאה 59 דק' האזנה
כיצד צריכים אנו להתייחס לבקשת רפואות סגולות וקמיעות מרבנים? הרצוי לנהוג בדרך זו?
בישיבת מרכז הרב אצל מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל 1 , לא עסקו במופתים, ולא הלכו לבקש סגולות וברכות מרבנים. כמובן שיש מקום לתפילה ולברכה של תלמידי החכמים גדולים בתורה, ובמקום שיש גדלות בתורה ממילא יש סיעתא דשמיא והשגחה מיוחדת הנובעת מכחה הרוחני של התורה שיש לת"ח, אבל זה איננו כח עצמי של מופתים.
מסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, שהמופתים התגלגלו מתחת לשולחנו אך לא טרח איש להרימם מפני ביטול תורה. ניתן ללמוד מאמירה זו, שכאשר יש במופת לימוד כלשהו אזי כדאי להתבונן בו, אבל אם לא - אין בזה ערך כלל.

באופן כללי, יש לומר שככל שיש יותר גדלות של תורה ושל אמונה שלמה כך עוסקים פחות בעניינים אלו, וכשיש עניות של תורה עוסקים יותר בסגולות וברכות, מופתים וקמיעות, וישנה נהירה גדולה יותר אל העניינים הללו. זהו דבר שאנו רואים במציאות, אין זה מקרה. לאדם יש השתוקקות לרוחניות, לדברים שמעבר למציאות החומרית. יש לו צמאון לאל חי, ולקרבת אלוקים. כאשר עוסק האדם בתורה וחש שהיא המקור בו הוא מרווה את צמאונו, איננו נזקק עוד ללכת לבעלי מופתים ופונה ישר אל אביו שבשמים שהכל ממנו בא. אולם כאשר יש עניות של תורה ואמונה, אז נזקק האדם לבעלי אותות ומופתים. שם מוצא האדם את מזונו הרוחני, כיוון שלא מצא אותו בלימוד התורה. הוא לא רואה רוחניות בגדלות של תורה במובן המלא של המילה, מרגיש בצורך במופתים, הבזקים רוחניים חזקים, כדי לחזק את אמונתו. זהו שאמרו "אותות ומופתים באדמת בני חם" - במקום חשוך שאין בו גדלות של תורה, שם צריך את אותם ההבזקים הרוחניים. אולם, אדם המלא בתורה, והיא הצינור הרוחני המרכזי והגדול דרכו הוא מתמלא בקרבת אלוקים, אינו מרגיש צורך במופתים.

צריך עוד לדעת, שכוחות של ראייה רוחנית קיימים לא רק אצל אנשי תורה ותלמידי חכמים אלא, להבדיל, אפילו אצל גויים. אולם אין אלו דברים מדודים, שהרי אין זו נבואה, אלא ראיה כללית שפעמים שהיא אמיתית, אך לא כדאי להזדקק לה, שכן יכולה היא גם להזיק.
מעשה בר' זושא מגדולי החסידות, שהיה לו חסיד שהתקשר אליו בכל הנוגע בהדרכות בעבודת ה', ואף היה נותן לו את פדיונותיו. באחת הפעמים בא אותו חסיד לביתו של הרב והוא איננו. שאל את אשתו של ר' זושא היכן נמצא הרב, ואמרה שר' זושא הלך אצל רבו, המגיד ממזריטש. התפלא האיש שלר' זושא רבו יש רב ואמר, עד שאני הולך לתלמיד אלך לרב. מאז שהחל ללכת למגיד התחיל להפסיד בכל עניניו. בא החסיד ושאל את ר' זושא: למה כשהלכתי אצלך הצלחתי, וכשהתחלתי ללכת אצל רבך, שהוא גדול ממך, התחלתי להפסיד? אמר לו ר' זושא: אומר לך. כשלא חפשת את הרב הטוב ביותר לתת לו את פדיונותיך, אף הקב"ה לא בדק אחריך לראות אם אתה האדם השלם והטוב. אבל כשחיפשת את הרב הטוב ביותר לתת לו את פדיונותיך, הקב"ה בדק אף הוא אם אתה האדם השלם והטוב ביותר לתת לו את ברכתו.
במעשיה זו ישנו רעיון מוסרי עמוק. אדם, שיש לו רב שמכיר אותו ומכוין ומדריך אותו בעבודת ה', זוכה אותו אדם לברכת שמים. אולם, אם האדם לא מחובר אל הרב והולך אליו כדי לקבל ברכה בלבד, בלא רצון לעבור שינוי ולהתקדם - גם הקב"ה בודק אותו.

כל היסורים באים על האדם כדי לתקן אותו, ולכוון אותו בעבודת ה'. כאשר האדם הולך לרב שלא מכיר אותו, והרב אומר לו לומר מספר פרקי תהילים, להדליק נר נשמה וכדו', אולי יש כאן תיקון בשבילו ואולי לא, שהרי אין זו נבואה. לא זו הדרך שבה האדם צריך להתמודד עם היסורים שבאים עליו. אמנם, אדם שלא מחובר לתורה במלוא גדלותה, והקשר שלו לרבנים ולברכות ממלא את עולמו הרוחני, אנחנו לא ננתקו מקשר כזה. אבל צריך לדעת, שהצינור המרכזי לדבקות הוא דרך לימוד התורה והקשר לרב המדריכו בדרכי עבודת ה'. זו הדרך לאנשי תורה, שהיא הדרך היותר שלמה בעבודת ה'.

לאחר שדנו בשאלה מהי התיחסותינו הנכונה לברכות ובקשת רפואות מרבנים, נמשיך ונעסוק בהקשר זה בתופעת הסגולות והקמיעות. אין זה מומלץ ללכת ולבקש סגולות וקמיעות למרות שפעמים שיש בהם תשובות ממשיות לבעיות. זו לא הדרך בה התורה בחרה. דרך זו לא מופיעה בכל התורה שבע"פ ושבכתב, ופעמים שאין בסגולות הללו ממש, וזו אינה אלא אחיזת עינים. על פי הרמב"ם, למשל, זהו עניין פסיכולוגי בלבד. אמנם, גם אם נאמר שיש בהן ממש, זו אינה הדרך, ועל כך אומרים חז"ל כי כאשר באים לאדם יסורים הוא צריך לפשפש ולמשמש במעשים, לבדוק את הדרכים בהם הלך, לתקנם ולהתעלות בעבודת ה'. לא לעשות קיצורי דרך של סגולות ומופתים, אלא תקון רוחני ויסודי.

על כך מסופר בסיפורי חסידים הסיפור הבא: כפרי אחד שכר לבנו מלמד צדיק. כשהתברר לכפרי שהמלמד הוא צדיק נסתר בקשו שילמדו את שיחת העופות. בתחילה, סירב המלמד והתחמק, אולם הכפרי התעקש ואיים שיגלה את סודו שהוא צדיק נסתר. לבסוף נעתר המלמד ללמדו את שיחת הציפורים, והיה הכפרי הולך לשוק ושומע את הציפורים אומרות "מי שיקנה היום קמח ירויח" ולמחרת עוד הפעם "מי שימכור היום חיטה ירויח", וכן הלאה. כך היה הכפרי הולך ומצליח בזכות הציפורים. יום אחד שמע הכפרי את הציפורים אומרות, בעוד שלושים יום אדם זה ימות. נבהל הכפרי, פנה למלמד ושאלו מה לעשות. השיב לו המלמד: אמרתי לך שלא כדאי שתלמד את שיחת הציפורים, אם היית מפסיד פה ושם ולא פועל על פי דברי הציפורים גם עכשיו לא היית מת, אולם כעת אין מה לעשות.

יש בזה רעיון גדול, "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". אם יש לאדם צרה - אין זה אלא לטובה. הוא צריך להתמודד איתה וללמוד כיצד לתקן את מעשיו. אולם, כאשר הוא עוקף ומוצא סגולה להצלחה אין הדבר אומר שהוא פתר את הבעיה האמיתית. גם במקום שהסגולה הצליחה (ובהרבה מקומות אין זה דבר אמיתי כלל אלא אחיזת עינים), אפשר שזהו פתרון חלקי, אך כאשר לא פותר האדם את הבעיה מיסודה היא תתפרץ ותתעורר מכיוון אחר.

לסיכום: הדרך השלימה בעבודת ה' היא דרך לימוד התורה, על ידי התקשרות לתורה ולתלמידי חכמים המדריכים בה. ככל שיש יותר גדלות של תורה, פחות ופחות מתעסקים בענייני סגולות ומופתים ועל כן צריך האדם להיות מחובר לרב שמדריכו בעבודת ה', וזהו מקור הברכה שלו. אולם, אם באים לאדם יסורים והוא רוצה לעקוף אותם באמצעות סגולות וקמיעות, בזה איננו פותר את הבעיה היסודית והשורשית שיכולה להתעורר במקום אחר.


^ 1. בנו של מרן הרב זצ"ל שהיה תלמידו של הנציב מוולוזין, ראש ישיבת וולוזין.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il