בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חיה מוריה בת אסתר

אף ילד לא יצליח לנחש!

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

כסלו תשפ
4 דק' קריאה
בואו נשחק 'אישיות', הציע חיים באחת הנסיעות המשפחתיות בחנוכה.
מעולה, הסכים ידידיה, אני ראשון. בחרתי מישהו. תתחיל לנחש.
חי? שאל חיים. כן, השיב ידידיה, וחיים פתח בסדרת שאלות ארוכה, שהקיפה את כל בני משפחתם ומכריהם, אך ידידיה השיב בשלילה לכל הצעותיו.
התייאשתי, חתם חיים המאוכזב, מי זה?
אליהו הנביא! אמר ידידיה בחיוך, בינגו! (קיבלתם עכשיו רעיון מנצח למשחק 'אישיות'... נסו!).
-----------------
דרך ארוכה עשו כתבי היד של הרמב"ם עד שהגיעו לידיו של הראב"ד בפרובנס שבצרפת. הראב"ד, (שיום ההילולא שלו חל בחנוכה, כו כסלו), עבר בעיון על ספרו הגדול של הרמב"ם, ובכל המקומות שלא הסכים לדעת הרמב"ם, ציין זאת בהערה בצד הספר.
והנה, עניין ייחודי. הרמב"ם (לולב ח, ה) כתב על פי דברי הגמרא, הגאונים והפוסקים, שהדס שנקטם ראשו כשר. אולם לראב"ד יש מידע נוסף שאין לרמב"ם. הראב"ד הוא מקובל גדול, והוא זכה למה שמעטים זוכים לו – אליהו הנביא נגלה אליו ולמד אותו את סתרי התורה, ולפי דבריו של אליהו הרי שההלכה במקרה זה (ובמקרים נוספים) היא שונה.
מה עליו לעשות? הרי כבר נפסק בגמרא (בבא מציעא נט, ב), שלא בשמיים היא, ואין פוסקים הלכה לפי בת קול, כי אם לפי חכמי הדור הדנים בדבר. האם עליו לצטט מדבריו של אליהו?
והנה כותב הראב"ד: "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, והעלינו שהוא פסול". אליהו הנביא הלא הוא מגדולי ישראל החיים עימנו, ואין הוא בת קול המגיעה משמיים, כך שאפשר לפסוק הלכה על פי דבריו. דרך ניסוח דבריו, מלמד הראב"ד את ישראל, שגם אם הנבואה הסתלקה מאיתנו, הרי הנביאים ממשיכים לפקוד וללמד את גדולי ישראל תורה שבעל פה.
(הדברים נכתבו לאור דברי גדולי המקובלים שהראב"ד למד מאליהו הנביא, ולכך רומזים דבריו בהשגותיו לרמב"ם, עיין קול הנבואה עמ' קלה. המעטה הסיפורי והחילוק בין הבת קול לאליהו הנביא נכתב לענ"ד).
-------------------
הנס של חנוכה אירע בנרות המנורה. בתקופה שאירע נס חנוכה, אכן היה זה נס מיוחד. אולם, בתקופות שקדמו לתקופת היוונים, אירע נס דומה באופן קבוע במקדש.
הגמרא (שבת כב, ב) מספרת שבאותם ימים קדמונים, היו ממלאים בכל נרות המנורה שמן בכמות המתאימה להזין את האש כל הלילה בלבד. אך באופן קבוע היה נס, והנר המערבי של המנורה היה ממשיך ודולק לאורך כל היממה, עד שכשהיו באים אחר הצהריים להדליק מחדש את המנורה, היו מדליקים ממנו את הנרות, ואז היו מכבים אותו ומדליקים אותו שוב. כך באופן ניסי היה תמיד אור במנורה.
הנר המערבי (לפי אחד הפירושים) הוא הנר האמצעי של המנורה, והוא נקרא מערבי, מפני שהפתילה שלו הייתה מוטה כלפי מערב לכיוון קודש הקודשים.
על נס זה דורשים חז"ל (שם): בפרשיית המנורה נאמר "מחוץ לפרוכת העדות יערוך" (את המנורה), "וכי לאורה (של המנורה) הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שרוייה בישראל".
וכאן עולות שתי שאלות – א. מה מיוחד בנס פך השמן שבגללו אנו חוגגים את חנוכה, הרי נס דומה היה במקדש באופן קבוע? ב. חז"ל מייחסים את העדות להשראת השכינה בישראל לנס שהיה במנורה. והרי בפסוק הפרוכת מכונה פרוכת העדות ואילו המנורה לא מכונה מנורת העדות. כיצד נדדה העדות מהפרוכת אל המנורה?
תשובה אחת לשני השאלות, והיא מבוססת על רעיון עמוק הגנוז בחנוכה. מי שפגש את הדבר בעצמו לא זקוק לעדות, שהרי העדות באה להעביר את הדברים למעגלים נוספים. משכך, העדות הולכת ומתפשטת. יש מי שראה את הדברים בעצמו ומעיד עליהם, ויש מי שהוא עד מפי עד, כלי ראשון שני ושלישי.
'העדות' הראשונית והישירה בתורה מתייחסת ללוחות הברית, הקרויים בדרך כלל בתורה 'לוחות העדות' או אפילו סתם 'עדות', למשל – "ואל הארון תתן את העדות". זוהי העדות הישירה והחיה, העדות מכלי ראשון, שיש מפגש והתגלות של ה' מישראל.
מפגש זה הוא גם מקור הקול הנבואי, הנותן תורה כפי שנאמר "ובבוא משה אל אוהל מועד... וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות...". מפגש ישיר זה המשיך כל ימי בית ראשון, עת לוחות העדות והארון היו מונחים בקודש הקודשים, וממקום זה בקע קול הנבואה לכל נביאי ישראל (מלבי"ם שמואל א' פ"ג).
אולם, בבית שני, נגנזו הארון והלוחות, והם לא היו בקודש הקודשים. משכך, גם לא שרתה שכינה ונבואה בישראל (יומא כא, ב). אם כך – האם אין יותר עדות?
והתשובה – יש עד מפי עד, עדות יכולה ללכת ולהתרחב ולהפיץ את הסיפור הלאה. כבר בתורה, המילה עדות מתפשטת מהלוחות לארון העדות ולמשכן העדות. והחידוש הגדול ביותר – לפרוכת העדות.
הפרוכת מכסה ומסתירה את הארון, אך העדות פורצת דרכה ויוצאת החוצה, כי זו כוחה של עדות. לכן, בבית שני המנורה המצוייה מחוץ לפרוכת הופכת להיות העדות. מי שמביט במנורה רואה את הנס בנר המערבי, ומבין שהנס הוא דווקא בנר המוטה כלפי קודש הקודשים כי בקודש הקודשים שורה שכינה, והיא משפיעה החוצה על הנר. וכך העדות מתפשטת לכל באי עולם.
ובחנוכה, הנס המשיך והתפשט מהנר המערבי גם לשאר הנרות, שהרי בחנוכה בכל הנרות היה נס. הנס גם התפשט, כביכול, מדורות קדמונים שבהם היו ניסים לדורות מאוחרים שבהם כבר לא מצויים ניסים.
לכן, בחנוכה אנו מצווים להדליק בכל מקום בעולם, ולפרסם את הנס, כדי להעיד לעולם כולו שלנצח השכינה שרוייה בישראל ובעולם, כפי שנאמר: "אתם עדי נאום ה' (ישעיהו מג).
וכך למדנו מהראב"ד, שאליהו הנביא חי בכל הדורות, והנביאים הקדמונים שפגשו את ה' ישירות, מלמדים גם בדורות הגלות את בעלי רוח הקודש, ההופכים לעד מפי עד שהשכינה שרוייה בישראל!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il