בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הכנות לשבת, כניסתה ויציאתה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב המקובל יצחק בן טפחה זיע"א

"קול צופייך" - גליון 344

הכנות לשבת

סידור השולחן מערב שבת; הכנת מאכלים לסעודת מלוה מלכה; מנהג אכילת קובה בשבת; השכמה לתפילה; השכמה לצורכי שבת; הכנת הנרות; רחיצה וטבילה; בגדי שבת; כיבוס ביום שישי; עירובי חצירות; תענית חלום בשבת; חצי שיעור אסור מהתורה; אכילה בערב שבת; תענית בערב שבת; שיר השירים - בשמחה ובקול נעים.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

שבט תשס"ו
23 דק' קריאה
הארת שבת
ידועים דברי חז"ל בעניין הארת השבת וכיצד היא משפיעה על כל ימות השבוע, וכך אומרת הגמרא בגיטין (עז ע"א):
"יתיב ר' זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקאמר, חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא" (פירוש: ליום ראשון שני ושלישי יש הארת שבת הקודמת. רביעי חמישי ושישי יש הארת שבת הקרובה).

ישנם דינים רבים שנוגעים למעשה בגלל הארה זו (עיין בבית יוסף ובשו"ע סי' רמ"ח ובסימן שט ועוד).

לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת
חז"ל נתנו חשיבות מיוחדת להכנות של השבת בערב שבת, וכך אומרת הגמרא בשבת (דף קיט ע"ב):
"אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר רבי חנינא, לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית", עכ"ל.

וידוע, שישנה מצוה מיוחדת לסעוד בשבת לתאבון, ומשום כך נהגו כמה עדות ובכמה מקומות שלא לאכול לחם בערב שבת כלל, אלא אוכלים אורז וכדומה בלי פת. כמו כן, יש מחמירים על עצמם שבליל שבת אוכלים לחם עם מלח בלבד, ולא עם סלטים וכדומה, כדי לאכול את הפת לתאבון. ומיהו, מנהג זה אין להחמיר בליל שבת, אלא ינהגו כן בליל פסח, כדי שיאכלו את המצה לתיאבון, אבל בליל שבת - אדרבה יש לאכול לחם עם תוספות כדי לקיים מצות עונג שבת (וכאן המקום להעיר על מה שנהוג באולמות, שבכניסה לאולם עומדים כמה מוזמנים וממלאים כרסם מלחמים עם תבשילים שונים, וזאת עוד לפני שמסבים ליד השולחנות לאכול את המאכלים. ויש לדעת שהדבר רחוק מדרך ארץ, ובפרט בסעודות חתן וכלה שהיא סעודת מצוה חשובה ביותר, והדרך הראויה לעשות היא ליטול ידיים כדין, לשבת ליד השולחן ולברך על הלחם כראוי, ולאכול בישיבה ולא בעמידה, וזהו העניין של "יסדר שולחנו").

הכנת מאכלים לסעודת מלוה מלכה
עוד מובא בגמרא (שם) בעניין המעלה החשובה של הכנת המאכלים של מוצאי שבת במוצאי שבת דוקא, וז"ל הגמרא:
"רבי אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא (רבי אבהו היה נוהג לשחוט בהמה משובחת - שלישית לבטן, והיה מבשל את הכליות של אותה הבהמה לכבוד סעודה של מוצאי שבת). כי גדל אבימי בריה, אמר ליה, למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא (כשגדל אבימי בנו של ר' אבהו וראה את מנהג אביו, אמר לו למה לשחוט בהמה שלמה במוצאי שבת רק בשביל הכליות שלה, אפשר להשתמש בכליות של אותה בהמה ששוחטים בערב שבת ולא יחסר מאומה משל שבת ולא נפסדת הבהמה של מוצאי שבת). שבקוהו ואתא אריא אכליה (שמעו לו, ושמרו את הכליה של הבהמה שנשחטה לכבוד שבת לצורך מוצאי שבת, ובא אריה ואכל את אותו העגל שחשבו לשומרו לצורך מוצאי שבת), עכ"ל הגמרא.

מכאן למדנו על חשיבות הכנת המאכלים לצורך סעודת מוצאי שבת.

אמן יהא שמה רבא
הגמרא (שם) מפליגה בעניין עניית אמן יהא שמה רבא, וז"ל:
"אמר רבי יהושע בן לוי, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו. אמר ריש לקיש, כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים, אל תיקרי שומר אמנים אלא שאומרים אמן. מאי אמן, אמר רבי חנינא אל מלך נאמן", עכ"ל.

ואין כוונת האמור "בכל כוחו" - לצעוק, אלא כדברי התוספות ורש"י (שם): "בכל כוונתו". ופסק מרן בשו"ע (או"ח סי' קכד סי"ב):
"העונה אמן, לא יגביה קולו יותר מהמברך", עכ"ל (ועיין במשנה ברורה שם שכתב: לא יגביה קולו - משום דכתיב גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. עוד נראה, דאם כוונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם, מותר", עכ"ל

ועיין לכה"ח שם, ולבא"ח ויחי אות יא). וכתבו התוס' על דברי רש"י וז"ל:
"ור"י אומר, דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע, דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות", עכ"ל.

והכוונה הנכונה היא, שיהיה שמו של הקב"ה שלם. ואמרו חז"ל שכל עוד לא נמחה שמו של עמלק בעולם, אין הכסא שלם ואין השם שלם, ועל זה אנחנו מתפללים ומבקשים שיהיה "שמיה רבא" (ועיין תוס' ברכות דף ג' ע"א ד"ה ועונין).

כוונות "אמן" בתפילה ובקדיש
יש לדעת שיש בתפילה ובקדיש פירושים שונים לעניית "אמן", ולמילה "אמן" יש שלש כוונות: "אמת", "כן יהי רצון", או "אמת וכן יהי רצון". ועיין בסידור 'קול אליהו' בהלכות שבעמוד קא אות ד'. ועיין בקדיש בעמוד קג שצייננו את המקומות בהם "אמן" פירושו "כן יהי רצון" והמקומות בהם פירוש "אמן" הוא "אמת". ושם נכתב שכשאומר "יתגדל ויתקדש שמה רבא", עונה "אמן" ופירושו "אמת", כי אין זו בקשה אלא עובדה. וכשאומר החזן "ויצמח פורקנה ויקרב משיחה", עונים "אמן" שפירושו "אמת, כן יהי רצון" וכו'. ובברכות שיש בהם תחינה ובקשה ואין בהם שבח פירושו של "אמן" הוא "כן יהי רצון". וצריך מאוד להזהר בפירוש הכוונות של "אמן", כדי שלא יבוא לידי כפירה ח"ו.

שחלק מחכמתו ליראיו
אני רגיל לספר, פעם הייתי בחו"ל ביחד עם הרה"ג אברהם שפירא שליט"א - הרב הראשי לישראל, ובמקום היה קהל רב, למעלה מאלף איש. ועמד הרב המקומי עם כל הקהל ובירך "בא"ה אמ"ה שחלק מחכמתו ליראיו". ואז עמד כבוד הרה"ג ר' אברהם שפירא שליט"א ואמר שהוא מוחה על שראה בציבור שמברכים עם שם ומלכות, וכי הוא לא ענה "אמן" על ברכה זו. כשהוזמנתי לעלות לדוכן, אמרתי שבדרך כלל אני לא נוהג לחלוק על הרב שפירא בפרהסיא, אבל במקרה זה אני חולק עליו, וכי עניתי "אמן ואמן". אמן - שפירושו "אמת" המכוון לרב שפירא, ואמן - שפירושו "כן יהי רצון" הוא עלי.

מנהג אכילת קובה בשבת
יש כמה עדות שנוהגים לאכול "קובּה" בליל שבת, והרבה חושבים שאין למנהג זה מקור, אך טעות בידם, שהרי הרמ"א כתב (באו"ח סי' רמב ס"א):
"יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא, שקורין פשטיד"א, בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה (מהרי"ל ולא ראיתי לחוש לזה)", עכ"ל.

והנה, למרות שהרמ"א מביא את דברי המהרי"ל שלא לחוש לזה, אבל הכנה"ג שהיה ספרדי (תלמידו של המהרימ"ט וחי באיזמיר שבטורקיה) כתב שבמקומנו נהגו לאוכלו. והרי ידוע שאצלנו לא אוכלים פשטידה אלא אוכלים קובה, וזה מנהג טוב, אבל אין להגיע לידי קטטה בגלל זה, שיצא שכרו בהפסדו.

ומעשה היה באשה צדקת, שבכל ערב שבת היתה מבשלת קובה בכמויות גדולות מאוד, והיו באים אליה בערב שבת כל אחד עם צלחתו והיתה שואלת אותם כמה נפשות יש בביתם, והיתה נותנת עשר חתיכות של קובה לכל ראש, כך שאם יש שבעה ילדים בבית היתה נותנת להם שבעים קובה שיספיק לכל השבת, ואם יש ארבעה ילדים היתה נותנת ארבעים חתיכות קובה, וכן על זה הדרך.

ויש שלדעת שאין חובה לאכול את הקובה דוקא בליל שבת אלא יכול לאוכלו גם בשבת בבוקר, שהוא זכר למן. ומה שאוכלים זאת זכר למן ביום שבת ולא ביום שישי שאז היה מגיע המן לשני ימים, הוא משום שבגלל השבת נעשה הנס של יום שישי והעיקר הוא לאוכלו בשבת.

השכמה לתפילה
מצוה גדולה להשכים קום לתפילת שחרית בבוקר. והנה, ישנם כמה ימים שכל אחד מקפיד לקום מוקדם, ואחד הימים הוא ביום הדין הגדול, ביום הכיפורים. הספרדים זריזים ומשכימים קום לסליחות כבר ארבעים יום קודם יום הכיפורים, והאשכנזים יותר מעשרה ימים לפני כיפור מתחילים לומר סליחות. ומכל מקום, דרכו של היצר הרע להסית את האדם שאחרי יוה"כ, יכול לחזור ולישון עד שעה מאוחרת, ואז הוא עולה ומקטרג שכל מה שעם ישראל קמו מוקדם היה זה בגלל הפחד של יום הכיפורים, אבל בעצם הם עצלנים וקמים מאוחר. גם בפורים (פורים כיפורים) מקדימים להשכים, משום שיש את מצות משלוח מנות איש לרעהו, ואם יאחר לתפילה שאורכת יותר מהזמן הרגיל שבכל יום בגלל קריאת ס"ת ומגילה, לא ימצא לעצמו זמן למשלוח מנות ולמתנות לאביונים, ולסעודת פורים, שהם מצוות היום, ועל כן יש לקום מוקדם.

ומעשה בעשיר אחד שהיה מחלק כסף לעניים, וביום פורים נעלם מביתו ולא מצאוהו העניים והגבאים. הודיעו זאת לרב, הלך הרב וחיפשו בביתו, אך לא מצאו. הלך לבית הכנסת ומצא את השערים נעולים. דפק הרב על השער וביקש שיפתחו לו את בית הכנסת, והנה אך נפתחו השערים מצא הרב את אותו אדם שוקד על גמרא גדולה, ולומד בחשק גדול ובמרץ. אמר לו הרב היצר הרע היום הסית אותך שלא להיות בביתך כדי לא לתת מתנות לאביונים, זה לא הזמן ללמוד, קום ולך לביתך וקבע את מקומך ליד קערת כסף. לפעמים היצר הרע עושה עצמו "צדיק גדול", והכל כדי שלא להניח את האדם לקיים מצוות חשובות, ובפרט שעיניהם של עניים תלויות על מקרא מגילה (עיין מגילה דף ד' ע"ב).

השכמה לצורכי שבת
מצוה רבה להשכים בערב שבת להכין צרכי שבת וכך נפסק בשו"ע: (או"ח סי' רנ ס"א) "ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת". הלכה זו שונה בימינו, שכן בזמנם לא היו מקררים או מקפיאים, והיו קונים את הבשר בערב שבת ומיד מבשלים אותו, אבל בזמננו שמשמרים את הבשר ימים רבים בהקפאה, אין חיוב לרכוש בשר בערב שבת דוקא, אבל דברים אחרים יקנה.

מצוה רבה על כל אחד מישראל להכין בעצמו צרכי שבת, וכך כותב מרן (שם):
"ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ור' זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול. ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת", עכ"ל מרן.

כמו כן, מובא בגמרא שהיה רב נחמן בר יצחק "מכתף ועייל מכתף ונפיק" - היה נכנס ויוצא להביא דברים לכבוד שבת. למשל, כשהיה הולך לקנות חלות לכבוד שבת, כך היה עושה: שאם היה צריך עשר חלות, היה הולך לקנות חלה אחת ומביאה לביתו, ושוב חוזר וקונה חלה נוספת ומביאה לביתו וכן על זה הדרך, והכל בכדי לזכות במצות הכנה לשבת שהיא גדולה וחשובה לאין ערוך.

ולא יאמר אדם שאין זה מכבודו לכבד את השבת, אלא ילמד מאותם אמוראים המובאים בגמרא שמעלתו של כל אחד היתה לאין ערוך ושיעור, גדולי ומאורי העולם, ואף על פי כן לא חסו על כבודם והכינו בעצמם את ההכנות שלהם לשבת. ובפרט בחורף שהימים קצרים ושבת נכנסת מוקדם, צריך לאזור חיל ולעזור בכל כחו. וידוע שהיצר הרע בכל ערב שבת רוצה לבלבל את שלום הבית. ויחוס כל אדם על הלחץ והעומס של האשה בערב שבת, ואם רואה שהרצפה מלוכלכת לא ידרוש ממנה לשטוף בשעה שהיא עסוקה ליד סירי הבישול, אלא יעמוד וישטוף בעצמו, ולא יחוס על "כבודו", וכך יזכה להכין הכנות לשבת בעצמו, וכבר אמרו חז"ל שמצוה בו יותר מבשלוחו,

חיתוך סלט בשבת - רב חסדא היה בערב שבת מחתך את הירק דק דק, משום שנחלקו הפוסקים אם בחיתוך סלט סמוך לסעודה בשבת יש משום איסור טוחן, ולכן היה מחתך את הסלט בערב שבת לצאת מכל ספק (ולמעשה, יש בשבת לחתוך קצת יותר גדול ממה שרגיל ביום חול, והגדרת 'דק דק' תלויה בסוג הירק ודרך חיתוכו. למשל, אם רגיל לחתוך עגבניה לסלט בחתיכות של ס"מ אחד, אזי ביום שבת יחתוך ס"מ וחצי. אבל בצל או שום חיתוכם דק יותר, וביום שבת יש לחותכם בשיעור יותר גדול, וכן על זה הדרך. ועיין לשו"ע סי' שכ"א סעי' י"ב ולמש"ב וכה"ח שם, ועיין לבא"ח ש"ש משפטים אות א', ב').

הכנת הנרות
הדלקת הנר היא מצוה של האשה וטוב שהבעל יכין את הנרות וידביק אותם או את פתילות השמן. ואומר בעל הבא"ח ע"ה: "וכן אנחנו נוהגים בביתנו לערוך ולתקן הנרות שבידנו" (ש"ש נח אות ו').

רחיצה וטבילה
פעם אחת בערב שבת ראו התלמידים את הלל הזקן הולך בדרך, ואמרו לו: רבי להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: איזו מצוה? אמר להם: לרחוץ עצמי בבית המרחץ לכבוד שבת. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! א"ל: כן, מה אם איקונין (פסל) של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ב) כי בצלם אלהים עשה את האדם על אחת כמה וכמה (עיין מדרש רבה ויקרא פרשה לד, ג. ועיין לרמב"ם פרק ל' מהל' שבת הל' ב').

וכתוב בבא"ח (ש"ש לך לך אות טו): "מצוה לרחוץ פניו ורגליו במים חמין בכל ערב שבת" (וכן נפסק בשו"ע ר"ס, א').

בימות החורף, יש החוששים להתרחץ ביום שישי פן יתקררו חלילה אם יצאו אח"כ להתפלל, ועל כן הם מקדימים ומתרחצים ביום חמישי. ועל כל פנים יקפיד לרחוץ פניו ידיו ורגליו ביום שישי לכבוד שבת דוקא.

ועוד כתב בבא"ח (שם):
"וכתב בספר כתר מלכות שלא ירחץ רגליו באותם המים שרחץ בהם פניו וידיו אלא ישפכם ויביא מים חדשים. גם יזהר לנגב פניו וידיו בבת אחת קודם רחיצת רגליו, ואחר שירחץ רגליו ג"כ יזהר לנגבם תחלה במטפחת ואח"כ ילבוש מנעליו, ולא ילבש מנעליו בעודם לחים, ולא ינגבם בבגדו או בחלוקו".

יש חסידים ואנשי מעשה שיוצאים מהמקוה בערב שבת ולא מתנגבים כדי שהמים של המקוה ישארו על גופם. וזה טוב בימי הקיץ, אבל בימי החורף שקריר, לא (עיין לבא"ח שם אות יז).
והיה חכם אחד שהיה מתרחץ וטובל ומנגב כל גופו, ואח"כ היה מכניס ידו למקוה ולא היה מנגבהּ, כדי שחלק אחד מגופו ישאר עם מֵי המקוה.

מספר הטבילות - ואומר הרב בעל הבא"ח (שם אות טז): "ויש נוהגין לטבול בקבלת תוספת שבת חמשה נגד פרטי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ויש מוסיפין עוד שתים כנגד חיה ויחידה דכללות".

יש שטובלים כנגד מספר העולים לספר תורה, היינו בערב שבת ז' טבילות, ובערב יו"ט ה', ובערב יוכ"פ ו' טבילות.

אבל מהדין, דַי בשתי טבילות, וטוב להרבות בטבילה. ומי שרוצה לטבול מספר רב של טבילות יעשה זאת במקוה פרטי אבל לא במקוה ציבורי כדי שלא יפריע לשאר האנשים שרוצים לטבול.

מסופר על תלמיד אחד שהלך אחרי רבו למקוה כדי לראות כיצד הוא נוהג, וראה שלפני שטבל ניקה את ציפורניו היטב, ואחרי שעלה מן הטבילה קצץ אותם. לאחר שיצא הרב מן המקוה, שאל התלמיד את רבו, מדוע כבודו קצץ את ציפורניו לאחר הטבילה הרי זה חוצץ, ואשה עושה ציפורניה לפני הטבילה? אמר לו הרב, לא הלכה ולא הנהגה יש כאן, אלא ציפורני עבות וקשה לי לקצוץ אותם כשהם יבשות, אבל לאחר הרחיצה והטבילה הם מתרככות וקל לי לקצוץ אותם. ואעפ"כ אם רוצה לעשות כן חייב לנקות את הלכלוך שמתחת לציפורנים ואח"כ יטבול. וכל זה לאיש, אבל אשה שטובלת צריכה לקצוץ כל ציפורניה של יד ורגל לפני טבילתה. וציפורן שקשה לה לגוזרה - תעשה שאלת חכם.

בגדי שבת
טוב לאדם שיהיו לו בגדים נקיים וטובים לכבוד שבת. ונודע כי רבינו האר"י ז"ל היה נזהר בזה (שם אות יח). וטוב שכל הבגדים שלובש יהיו מיוחדים לשבת, ואם אין לו אפשרות לעשות כן, לפחות יכין חולצה נקיה ומכובסת לכבוד שבת.

וכתב בעל הבא"ח (שם):
"ויזהר כל אדם שלא ילבש בגדים שחורים בשבת, ואיו עוברי דרכים יזהרו שלא ללבוש בגדי חול ובגדים שחורים בשבת, גם בעודם בדרך ששובתים בפונדק או במדבר או בספינה. ואותם הנוהגים ללבוש בתוך י"ב חודש של אב ואם בגדי חול וגם שחורים בשבתות וימים טובים טועין הם ואיסורא עבדי".

בזמנם בגד שחור היה לסימן רע. ולצערנו הרב, יש מנהג, ובטעות יסודו, שאדם שמתו לו אביו או שם סרט שחור על בגדיו כמו הנוצרים, וזה אסור כל הזמן.

כיום לבוש שחור הוא המהודר והיפה ביותר ואין זה נקרא בגד של אבלים, וממילא יכול ללבוש בגד שחור בשבת.

ועוד כתב הרב (שם):
"וזכור לטוב עט"ר אדוני הרב מו"ר אבי ז"ל שהיה מחליף בגדיו בשבתות וימים טובים בתוך י"ב חודש של אביו ואימו. וכן עשינו מעשה בתוך י"ב חודש של אדוני אבי זלה"ה, דאחר הפטירה בחודש אחד החלפנו אני ואחי הבגדים בשבת, ולא לבשנו בגדים העיקרים של שבת, אלא עשינו בגדים חדשים מתוקנים לשבתות של אותה השנה. וכן עשינו בתוך י"ב חודש של אדונתי אמי תנצב"ה, ועיין ברכי יוסף יו"ד סי' ת', ועיין בשו"ע יו"ד סי' שפ"ט סעיף ג' יעויין שם".

בקשה לפני שילבש אדם מלבוש חדש
יש יהודי אחד בבית הכנסת שלנו שבכל ערב שבת הוא לובש בגד חדש, ומברך עליו "שהחיינו". בשבוע שעבר הוא בא לבוש במכנסיים חדשים ורצה לברך "שהחיינו". אמרתי לו שימתין קמעא, ובקשתי מאחד המתפללים שיביא סידור תפילה 'קול אליהו' ושם בעמוד 905 ישנה בקשה (מלשון חכמים ח"ב סי' יז) שתיקן בעל הבא"ח שיאמר אדם לפני שלובש מלבוש חדש, ובה הודאה לה' יתברך שמו ויתעלה. ואמרתי לאותו יהודי שיאמר בקשה זו, ואחר כך יברך "שהחיינו".

כיבוס ביום שישי
אחת מתקנות עזרא הסופר (ב"ק דף פ"ב ע"א) היתה "ומכבסין בחמישי מפני כבוד השבת" (שו"ע רע"ב, ג'. ועיין למג"א שם ס"ק ג' שכוונת התקנה היא שלא יכבסו בערב שבת, כדי שיהיו פנויים לכבוד שבת). ולהלכה, מכבסין כל השבוע חוץ מיום שישי. אמנם אם אי אפשר היה לכבס קודם לכן, וכגון חייל שקיבל חופשה או בחור ישיבה ששבו לביתם ביום שישי, והם חוזרים לבסיס או לישיבה במוצאי שבת - מותר לכבס את בגדיהם ביום שישי. ויזהר שמכונת הכביסה תסיים את פעולתה לפני שבת, ולא ידליק בערב שבת את מכונת הכביסה כדי שתגמור את פעולתה בשבת, שמא חברו ישמע את קול פעולת המכונה ויחשוב שמותר לכבס בשבת. וכן חשש שמא יטה את הכפתור המשנֵה את דרגת החום וכדו'.

עירובי חצירות
יש נוהגים לעשות בכל ערב שבת "עירוב חצרות" בחצרם כסברת האר"י ז"ל (בא"ח לך לך אות יט). ואלו יכולים להמשיך במנהגם אע"פ שיש המזכים לכל העיר ועושים עירוב כללי פעם בשנה, כיון שהוי כאילו התנו שאין הם מסכימים בעירוב חצירות שעושים בבית הכנסת או המרא דאתרא.

אם גר בבנין משותף, אינו יכול לטלטל מביתו לחדר המדרגות, כי דינו כעין טלטול מבית לרשות הרבים, ועל כן עושים עירובי חצרות.

ובעירובי חצרות יש בהלכה כמה דברים שיכולים להציק לשומרי תורה ומצוות, אבל כבר עשינו תקנה למנוע זאת, וכבוד ה' הסתר דבר.

וקראת לשבת ענג
כתוב (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת ענג" - יש מצוה להתענג בליל שבת, אבל לא כתוב "מצוה לאכול בליל שבת". והנ"מ היא, שאם אינו יכול לאכול מחמת שהאוכל יגרום לו למשל לכאב בטן - אינו חייב לאכול. וכתב האגור (סי' תב) בשם שבלי הלקט (סי' צג): איתא בהגדה שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר זו עונג לי. יש מוכיחין מכאן שאדם מזיק לו אכילתו דאז עונג לו שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לאכול דהא מצער ליה במה שאוכל", עכ"ל (ועיין לשו"ע סי' רפ"ח סעי' ב').

אבל בליל פסח, וה"ה בליל סוכות, חייב לאכול כזית מצה או פת כדי לקיים את המצוה, אבל בשבת כתוב "וקראת לשבת עונג".

תענית חלום בשבת
כתוב שהחולם חלום ונפשו עגומה עליו מתענה אפילו בשבת. ואני אומר לכל הקהל - אם מישהוא חלם חלום בשבת והוא בצער, לא יצום, אלא יבא אלי ביום שבת ולא יחשוש מהחלום.

ומעשה היה באדם אחד מסכן שכל ליל שבת היה צם בגלל חלומותיו. פעם אחת חלם שנפלה לו שן תותבת, ופעם שניה שנפלה לו שן בינה וכו'. והוא בא ואמר לי שהוא צם כבר שתי שבתות, ואמרתי לו תפסיק לצום כי חלומות שוא ידברו, ומהיום והלאה כל החלומות שאתה חולם יהיו על דעתי ולא על דעתך. ואם נפלה לו שן בחלום, יש שהרהר או חשב או שזו שן לא טוחנת וכדו'.

החולם חלום בשבת ונפשו עגומה עליו וכל היום הוא בצער והוא מתענה בשבת, אם כן התענית הוא עונג לו. ומכל מקום צריך להתענות ביום ראשון שיתכפר לו על שביטל עונג שבת (שו"ע שם סעי' ד').

שואל בעל הבא"ח (ברב פעלים) מה הדין אם ביום ראשון יחול ט' באב או י"ז בתמוז, האם יצטרך לצום ביום שני על תענית החלום שצם בשבת, או שצום ט"ב או י"ז בתמוז עולה לו לכאן ולכאן? וענה: שעליו לצום ביום שני שאחרי הצום ואין הצום שחל ביום ראשון עולה לו לכאן ולכאן.

בדומה לזה מצינו, באשה שיולדת שצריכה להביא קרבן תודה, שאם לא הביאה קרבן לאחר לידת ילדיה, וכגון שנולדו לה עשרה ילדים ולא הביאה קרבן וכעת נולד לה בן, היא צריכה להביא אחד עשר קרבנות עבור כל ילדיה, ולא קרבן אחד עבור כולם כי אין החוב שלה מתבטל.

מוסף יום ראש חדש הזה
מעין זה אומר בעל הבא"ח: אנו אומרים בתפילת מוסף של ר"ח "את מוסף יום ראש חדש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה" וכו'. וזאת על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ר"ח ויו"ט ושבתות שעברו בגלות" (ש"ש ויקרא יט). פעם אחת כשהייתי אצל האדמו"ר מחב"ד (הנר השביעי זצ"ל) אמרתי לו את הדברים הנ"ל, והוא ענה לי: כשיבא המשיח אנו מקבלים עלינו להקריב את כל הקרבנות שלא הקרבנו, כמו אותה אשה שילדה ולא הביאה קרבן עבור כל אחד מילדיה.
ואמרתי לאדמו"ר, אולי יבא המשיח ויפסוק לנו אחרת. והוא אמר: הוא יפסוק כמו שאנו פוסקים.

חצי שיעור אסור מהתורה
כתבו בגמרא שאם אכל כזית פת - חייב בברכת המזון. ואם למשל אכל עשרים גרם בשר לא כשר שחייב עליו כרת, עליו להביא קרבן, אבל לכאורה עשרים גרם זה פחות מכזית.
אבל כתוב בגמרא שירשום לעצמו מה שעשה כי אולי יבא המשיח ויפסוק שכזית = עשרים גרם (ועיי יומא דף פ' ורש"י שם).

ועל זה אומרים המפרשים, שהקב"ה אמר לאדם הראשון "מכל עץ הגן אכל תאכל", וחטא האדם ואכל, אמר לו הקב"ה "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", עונה לו אדם הראשון: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ". ואומרים חז"ל: שאמר 'אכלתי ואוכל'. הכיצד מעיז פניו אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, לומר כן?

אלא אומר אדם הראשון, אני ידעתי שזה אסור, אבל אני אכלתי חצי שיעור פחות מכזית (ישנה מחלוקת אם זה אסור מהתורה או מדרבנן, אם חזי לאיצטרופי או לא) והמתנתי ארבע דקות (לספרדים. ולדעת האשכנזים - תשע דקות), ואח"כ המשכתי לאכול עוד חצי כזית ואין זה מצטרף לכזית. אומר לו הקב"ה כשאני אומר לך 'מכל עץ הגן' - זה אפילו כלשהוא וכולל גם פחות משיעור כזית וזה אסור מהתורה.

אכילה בערב שבת
אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור. וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה ופדיון הבן, מותר (שו"ע רמט, ב').

ומ"מ יקדים לעשות את הסעודה לפני חצות, ואומר הרב בעל הבא"ח (ש"ש לך לך אות כא): "מיהו יזהר שתהיה קודם שעה עשירית וכל מה שאפשר לו להקדים יקדים. וסעודת בר מצוה אם הוא ממש ביום שנעשה בר מצוה דינה כסעודת מילה, וכן סעודת פדיון הבן בזמנו דהיינו ביום ל"א ללידה שרי".

ובדיעבד, רשאי לעשות את הסעודה גם אחר הצהרים כיון שהיא סעודת מצוה, אבל יזמין רק מנין מצומצם, ולא קהל רב כדי שיוכלו לאכול בערב שבת בתיאבון, ובפרט בימי החורף שמיד לאחר התפילה אדם הולך לאכול בביתו.

תענית בערב שבת
תענית ציבור - אין שום תענית ציבור שחלה בערב שבת אלא רק עשרה בטבת. ואם חל עשרה בטבת ביום שישי, יצום עד צאת הכוכבים, ואף אם התפלל ערבית מוקדם, חייב להשלים תעניתו (שו"ע רמט, ד' בהגהה, ועיין למש"ב שם ס"ק כא).

ובאופן טבעי אדם חש צמא לאחר הצום, ואם לאחר הקידוש רוצה לשתות מים, נכנס לבעיה כיון שיש אומרים שאם שתה רביעית, יברך "בורא נפשות", וי"א שברכת היין פטרה.

ידוע שהאר"י הקדוש היה רואה ברוח קודשו על פני האדם מה היו מעשיו. כשהיה האר"י הקדוש ז"ל כבן 32 שנה והמהרח"ו תלמידו היה זקן מופלג, פעם אחת נכנס אליו המהרח"ו והתחיל האר"י הקדוש לצעוק עליו "גנב! צא מכאן"! נבהל המהרח"ו עד מאד והתחיל לפשפש במעשיו ולא מצא שיש בידו מרכושו של זולתו מאומה, עד שאמר לו האר"י הקדוש שהוא שתה מים לאחר הקידוש ללא ברכה ראשונה ואחרונה, ובגלל זה הוא נקרא גזלן מהקב"ה. אמר לו המהרח"ו וכי מנין למר כל זאת? אמר לו האר"י הקדוש שזה רשום על מצחו. התחיל המהרח"ו להצטער ולבכות על מעשיו, והכה על חטא והתחיל לומר "חטאתי עויתי ופשעתי", עד שאמר לו האר"י הקדוש וסר עונך וחטאתך תכופר.

תענית יחיד - שחל בערב שבת כגון מי שקיבל על עצמו ונהג לצום ביום פטירת אביו או אמו, אם חל היארציט ביום ו', חייב להשלים תעניתו עד צאת הכוכבים, אלא אם כן אמר או חשב בעת קבלת התענית, שיצום למשל רק עד שעה ארבע אחר הצהרים או עד אחר תפלת ערבית, ואז במקום שמתפללים ערבית מוקדם, יכול לקדש ולאכול מיד לאחר ערבית, כי בתענית שמקבל על עצמו הוא יכול להגביל את זמן התענית שלו (ועיין לבא"ח לך לך אות כג).

ואומר הרב, יש שמתענים בכל ערב ר"ח, ואם יחול ר"ח ביום שבת, יש שמקדימים לצום ביום שישי ויש שצמים ביום חמישי (בא"ח ויקרא אות ד').

שיר השירים - בשמחה ובקול נעים
ואומר הרב בעל הבא"ח (שם): "וטוב לומר כל ערב שבת קודם קבלת שבת שיר השירים בשמחה ובקול נעים". וכתוב כל התנ"ך הוא קדש, ושיר השירים קדש קדשים.

השבוע באו להתייעץ איתי בחור ובחורה שלומדים באוניברסיטה, והזכרנו את מעלת שיר השירים, והם התייחסו לזה בזלזול. אמרתי להם, אתם יודעים מה זה שיר השירים? אתם יודעים מה התכוון שלמה המלך באומרו "משכני אחריך נרוצה"? אך הם לא ידעו לומר, ואמרתי להם שהאבן עזרא מביא על כל פסוק בשיר השירים ארבע פירושים. ועל הפסוק הנ"ל מבארים:
במצרים הקב"ה משך אותנו, ואנו אומרים רבש"ע גם עכשיו תמשוך אותנו, ואנחנו נרוץ אחריך.

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי
כתוב בשיר השירים (א, ט) "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי". ויש לשאול, וכי אדם ידמה את אשתו ח"ו לסוס, או כיום לרכב?
אלא אומר רשב"י במדרש, בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו בתוך הים, היה קטרוג גדול ונורא על ישראל ואמר המקטרג הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והשתיק הקב"ה את המקטרג ואמר לו אלו עבדו ע"ז מרצון, ואלו עבדו את הקב"ה מאונס, על כן אלו יינצלו ואלו ימותו. משום כך היה צריך משה רבנו "להשתיק" את עם ישראל לבל יזעקו ולבל יעירו את המקטרג, וזהו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" - על ידי שתיקתכם תנצחו במלחמה - "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי", דמיתיך - מלשון דומי, שתיקה.

המלאכים בקריעת ים סוף רצו לומר שירה, אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?! והנה שומעים המלאכים שעם ישראל אומרים שירה "אז ישיר משה ובני ישראל", והתפלאו מדוע ה' מנע מהם לומר ג"כ שירה. אמר להם הקב"ה, אתם רציתם לומר שירה באמצע קריעת ים סוף, אבל עם ישראל אומרים כעת שירה לאחר קריעת ים סוף.

ואומרים חז"ל שבא המלאך גבריאל לפני הקב"ה ואמר לו: רבש"ע, אני אגיד שירה ואוציא אש להבות ואשרוף את כולם. אמר לו הקב"ה, המצרים הטביעו את ילדי ישראל במים, ולכן אני רוצה להטביעם בים - מידה כנגד מידה, ואתה גבריאל המתן עד שיבא סנחריב להלחם על ירושלים.

בשעה שבא סנחריב עם מאה ושמונים אלף ראשי גייסות ורצה להחריב את ירושלים, הוא אמר אני יכול להפוך את ירושלים לבית קברות ענק, רק על ידי שכל אחד מחיילי יזרוק על העיר חופן אחד של עפר. ובאו לחזקיה המלך ואמרו לו שילחם עם צבא סנחריב, אך אמר חזקיה אין לי כלי נשק להתנגד, כי הוא לא רכש כלי נשק כלל, ובאו אליו בטרוניא שאינו אחראי למעשיו ואינו דואג לבטחון העם. התפלל חזקיה ואמר רבש"ע גלוי לפניך שלא לעצמי נטלתי כסף אלא הכל נתתי להחזקת לומדי תורה ומשום כך לא קניתי כלי מלחמה, ועשה עמי נס. ואומרים חז"ל שבימיו של חזקיהו מלך יהודה לא נראתה הקשת בענן, שכן בדורו התחזקה התורה בצורה עצומה, שהוא נעץ חרב וגזר שכל מי שלא עוסק בתורה יידקר בחרב. והיה נותן הוצאות לימוד על חשבונו ככתוב (ישעיה י, כז) "וחובל עול מפני שמן" - חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה, והיתה התורה בכל חלקי עם ישראל עד כדי כך שלא היה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה.

ואכן נעשה נס - ובא המלאך גבריאל ואמר שירה ויצאו מפיו גחלי אש ונכנסו לתוך נחיריהם של מיליוני החיילים וחדרה ללבותיהם ושרפה אותם, אך גופם ובגדיהם היו שלמים. ובבוקר ראו עם ישראל את החיילים מתים. שואל דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת פורת יוסף, מדוע ה' לא שרפם כליל? אלא שאם היה הקב"ה שורפם בשריפה גדולה, היו תולים זאת שפשטה בהם אש בגלל רשלנות וכדומה. זאת ועוד, אם היו נשרפים לגמרי והופכים לאפר, א"א היה לספור שהיו מאה ושמונים אלף ראשי גייסות, לכן עשה הקב"ה נס ופלא כדי שיודו לו על הנסים והנפלאות שעשה עמם (ועיין בספרו קול יהודה).

לכבוד שבת קדש
הגמרא בביצה (דף ט"ז ע"א) אומרת:
"תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום".

להלל הזקן היתה מידת ביטחון גדולה שביום שבת יהיה לו אוכל. שמאי לעומתו, לא בטח בניסים, והיה אומר 'זכור את יום השבת לקדשו' - מיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי. ושניהם התכוונו לכבוד שבת, אלא שזה היה לו ביטחון, וזה לא.

ואומרים חז"ל "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". אם יש לו למשל לחם ומרגרינה זה כמו יום חול, אבל אם גם זה אין לו - אזי לוו עלי ואני פורע (ועיין לשו"ע סי' רמב, א').

במקום אחד כתוב אין סומכין על הנס, ובמקום אחר כתוב (ביצה טו ע"ב) :"אמר הקב"ה לישראל: בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" - כי זה תלוי בחוזק האמונה.

יוסף מוקיר שבת
הגמרא בשבת (קי"ט ע"א) מספרת על יוסף מוקיר שבת.
בשכנותו של יוסף מוקיר שבת, גר נכרי עשיר. יום אחד אמרו החוזים בכוכבים לאותו עשיר: דע לך שכל נכסיך יגיעו לידיו של יוסף מוקיר שבת. כששמע הגוי את דבריהם מיד הלך ומכר את כל נכסיו וקנה בכסף מרגלית. והוא עשה לעצמו כובע ושבצו במשבצות זהב וקבע בו מרגליות וקבע עמהם גם את המרגלית המיוחדת שקנה. והנה כשעבר ליד הנהר באה רוח חזקה והעיפה את כובעו לתוך מי הנהר. ובמים - בא דג ובלע את הכובע. יום שישי אחד קרוב לכניסת השבת בא דייג והעלה בחכתו את אותו הדג, והוא רצה למוכרו אך כיון שהשעה היתה מאוחרת לא מצא מי שיחפוץ לקנות דג זה. אמרו לו לך ותמכרנו ליוסף מוקיר שבת, וכך היה. והנה כשפתחו את הדג מצאו את המרגלית, והוא מכר אותה בסכום גדול מאד - זה שכרו של מי שמכבד את השבת.

ואומרת הגמרא (שם):
"דאמר רבי חייא בר אבא, פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים 'לה' הארץ ומלואה' וגו' וכשמסלקין אותו אומרים 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. אמרתי לו בני במה זכית לכך? אמר לי, קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת. אמרתי לו [אשריך שזכית] וברוך המקום שזיכך לכך".

הבבא סאלי זיע"א
השבוע ביום חמישי ד' שבט תחול ההילולא של הבבא סאלי זיע"א.

קבלת שבת של הבבא סאלי זיע"א - הבבא סאלי זיע"א היה חסידא קדישא ופרישא והיה מתנהג בחסידות מופלגת. בכל ערב שבת, לפני חצות היום הוא היה טובל ולובש בגדי לבן של שבת, ויושב בכניסה לביתו וקורא שמו"ת עם פירוש אוה"ח הקדוש, והוא היה אומר "ושמרו בני ישראל את השבת", מבחינת "ואביו שמר את הדבר" מצפה מתי יבא הדבר, וכך הוא היה מצפה מתי תבא שבת כלה מלכתא. זה נקרא לקבל פני שבת קדש.
והוא לא היה אוכל בליל שבת עד שהיה מסיים את כל פירושי אוה"ח הקדוש על הפרשה, והיה זהיר בזה מאד.

כבוד אוה"ח הקדוש - ומעשה היה באדם אחד שזלזל באוה"ח הקדוש כי לא הבין דבריו, ואני גערתי בו והתבטאתי כלפי אותו אדם שאין לו שכל, והוא כעס עד מאד. ואמרו לו שילך לבבא סאלי זיע"א. והנה כשהגיע לביתו של הבבא סאלי, הוא עוד לא הספיק לומר את דברו, והבבא סאלי החל לצעוק עליו "תלך מפה, תלך מפה". אמר לו אותו אדם: לאן אני אלך? ענה לו הבבא סאלי בכעס (בערבית) "לקבור".

הלך אותו אדם לקברו של רבי חיים בן עטר בעל אוה"ח הקדוש, וישב ובכה כל הלילה. בבקר השכם בשעה ארבע לפנות בקר, הוא דפק על דלת ביתי, וכשפתחתי את הדלת ראיתי שעיניו אדומות מבכי ומחוסר שינה. הוא פנה ואמר לי "תן לי לנשק את הפה שלך"? אמרתי לו לשם מה? והוא סיפר לי את שאירע ושהוא היה בקברו של אוה"ח הקדוש ובכה כל הלילה ובעל אוה"ח הקדוש אמר לו שמחול לו. ועוד הוסיף ואמר, "כיון שאני מרוקאי, לא שתקתי, ושאלתי את בעל אוה"ח הקדוש: "הפירוש על אוה"ח הקדוש כמו מי"? והוא ענה: "כמו חכם מרדכי, וזה הפירוש האמיתי", ולכן באתי לנשק את פיך.

אמרתי לו, מי יאמין לסיפור שלך, תכנס ותשתה תה או קפה ותלך לשלום. אמר לי אותו אדם, אם אינך מאמין לי אני לא אשתה כלום, ויצא. הוא הלך מביתי לביתו של הבבא סאלי והגיע לשם בשעה שמונה בבקר, והוא נכנס ורוצה להתפלל - אמר הבבא סאלי "תתנו לו לאכול לפני התפילה הוא מסוכן, כי כל הלילה בכה ולא אכל ולא שתה". לאחר שאכל והתפלל, הוא נכנס לבבא סאלי וסיפר לו את שאירע בקבר אוה"ח הקדוש, ושאוה"ח הקדוש אמר לו שמחול לו, ושהלך לחכם מרדכי והוא לא האמין לו וכו'. אמר לו הבבא סאלי, אתה מרוקאי ולכן ריחם עליך אוה"ח הקדוש.

כח תפלתו של הבבא סאלי - אני הייתי אצל הבבא סאלי בן בית, ופעם אחת שאלתי אותו: במה זכה כבודו לכח בתפילותיו שמתקבלות מיד? ואמר לי שזה בגלל זכות אבות. אמרתי לו גם לי יש זכות אבות, אבל אין לי את הכח שיש לכבודו. אך הוא לא ענה. ושוב הפצרתי בו ושָאַלתי את שאלתי, ולבסוף הוא אמר: אני שומר את פי מלדבר לשון הרע ושומר את עיני מכל ראיה, וביחד עם זכות אבות, אני מברך את האנשים.

וכשהוא נפטר, הספדתי אותו ואמרתי שכחו העצום של בבא סאלי היה בתפלתו שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד, ולא היתה תפלה שחזרה ריקם, והבאתי כמה עובדות ומעשיות שהיו עמו בחייו. והזכרתי את דברי יעקב אבינו שאמר ליוסף "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". והתרגום אונקלוס מפרש "בצלותי ובבעותי" - וכך היו תפילתו וברכותיו של הבבא סאלי כחרב וקשת.

והוא היה בדורנו, ודבר זה יכול לחייב כל אדם, ויבואו אליו בתביעה מדוע לא היית כמו הבבא סאלי, אם לא בדרגה שלו לפחות חמישים אחוז או עשרים אחוז.

כוונתו בתפילה - והיה מעשה ידוע, שפעם עמד הבבא סאלי בתפלה במרוקו, ובאו מחבלים וירו יריות לעבר בית הכנסת, וכל הקהל ברחו, אך הוא נשאר עומד להתפלל, וכשסיים 'עושה שלום' לא מצא אף אחד בבית הכנסת ויצא החוצה לחפשם, וכשראה את כולם מתחבאים בחוץ, שאל אותם להיכן הלכתם? אמרו לו: וכי לא שמעת את היריות? אמר להם הבבא סאלי לא שמעתי כלום. אמרו לו לידך בקיר יש כדור רובה תקוע בקיר. מרוב שהיה מכוון בתפילתו לא שמע את היריות שעברו ליד אזנו. לכן הפה שלו היה בקדושה וטהרה.

רואה למרחוק - ומעשה היה לפני ר"ה שחטפו מחבלים מטוס, ובאותה טיסה היו כמה יהודים וביניהם שני רבנים חשובים מאמריקה, יזכר בטוב הרב יוסף רפול והרב אברהם רפול שליט"א, ובקשו מהבבא סאלי שיתפלל, והוא לא ענה להם. באו הדודים של אותם רבנים ובקשו ממני שאלך לבבא סאלי ואבקש ממנו שיתפלל עליהם, כי הייתי מקורב אליו. הלכתי לבבא סאלי וספרתי לו מה שאירע, והוא אמר לי מי הם? אמרתי לו, הם רבנים באמריקה וכו'. והוא אמר לי "טוב, בערבית של ר"ה הם יהיו בבית הכנסת"! אמר לי הדוד: תגיד לו שיברך שיחזרו לפני כן. אמרתי לו, אל תוסיף לומר כלום, תגיד תודה רבה ותלך. בערב ר"ה בבקר החליטו המחבלים לשחרר את השבויים, והאמריקאים שלחו שני מטוסים להחזיר את השבויים, והם באו ערום ועריה בלי כיפה ובגדים ראויים ליו"ט, ובעודם בדרך יצרו קשר שידאגו להם לבגדים וכו', והם הגיעו ישר מהטיסה לבית הכנסת 'שערי ציון' לערבית של ר"ה - וכדברי הבבא סאלי כן היה.
ויהי רצון שזכותו יגן עלינו.

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם
הבבא סאלי אמר שהוא יראה את המשיח וכן עוד כמה אחדים. לאחר זמן הוא קרא לי ואמר: "אני את המשיח לא אראה"! אמרתי לו: מדוע? והוא א"ל, שיש קטרוג גדול על עם ישראל ואני חייב לעלות למעלה ולהתפלל כדי לבטל את הקטרוג, וכך היה, והוא ביטל את הגזרה. ואמרו חז"ל (חולין ז' ע"ב) "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם".

אנו אומרים לבבא סאלי: תעמוד בתפילה על עם ישראל - ואנו אומרים: רבש"ע, אתה אבינו, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו! ותשועת ה' כהרף עין, ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il