בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • יסודות בדיני ממונות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

לחדש את דיני הממונות

כדי שמשפט התורה ילך ויתפתח וייכנס גם לתחומי כלכלה מורכבים, על הדיינים והפוסקים לעשות עבודה גדולה - לעדכן את מה שנצרך ומנגד לשמור על עקרונות משפט התורה. וזו עבודה קשה – לדעת מה להרחיק ומה לקרב, כשדווקא בדיני ממונות יש יותר מקום להתחדשות.

undefined

הרב אריאל בראלי

שבט תשפ
4 דק' קריאה
אנו מתפללים כל יום "השיבה שופטינו כבראשונה", כביכול משליכים על בורא עולם את התפקיד להשבת משפט התורה לאיתנו. אבל אין זו כוונתם של מתקני התפילה, אנשי כנסת הגדולה. הם התכוונו לעורר בנו את חשיבות המשפט כדי שנעשה כל שביכולתנו לקדם זאת - ואז נתפלל לסייעתא דשמיא. כפי שנאמר בפסוק "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". וכך בדיוק אנו מבינים את בקשת הרפואה והפרנסה.
נקדים ונאמר שברוך ה' מידת האמון שרוכש הציבור הדתי לבתי הדין לממונות הולכת וגדלה, ולפי סקר חדש שערך מכון משפטי ארץ מתברר שכמעט 80 אחוזים מקרב הציבור הדתי הצהירו שהם רואים בבתי הדין לממונות כתובת ראויה ועדיפה על בתי המשפט. אומנם ישנו יצר הרע, ופעמים שהניסיון אינו פשוט, בייחוד שהתובע חושב שבבית המשפט הוא יקבל יותר, אף על פי כן עלינו להתחזק ברצון להפוך את התורה שלנו הלכה למעשה לתורת חיים. כל דיון בבית הדין תורם לריבוי התורה ולבירורים הלכתיים חשובים שהופכים את התורה לרלוונטית גם בעידן המודרני. לפיכך מומלץ להטמיע בחוזים את הסעיף שאם יתגלעו סכסוכים הם יידונו בבית הדין לממונות.
אולם כדי שמשפט התורה ילך ויתפתח וייכנס גם לתחומי כלכלה מורכבים, על הדיינים והפוסקים לעשות עבודה גדולה - לעדכן את מה שנצרך ומנגד לשמור על עקרונות משפט התורה. וזו עבודה קשה – לדעת מה להרחיק ומה לקרב. דווקא בדיני ממונות יש יותר מקום להתחדשות, משום שבתחום זה הסברה האנושית תופסת מקום חשוב.
הקביעה היסודית "המוציא מחברו עליו הראיה" מוסברת בגמרא בסברה פשוטה: מי שיש לו כאב הוא דואג לריפוי עצמו, וכך מי שרוצה להוציא ממון צריך לדאוג לעצמו ולהביא ראיה. כאמור, עניין זה מאפשר גמישות בדיני ממונות, בייחוד שתנאי החיים השתנו ובעקבות זאת אף הסברה. הרמ"א כתב על בני דורו שהחוצפה מצויה אצלם יותר מימי חז"ל, ולכן אין לקבל טענה של אישה הטוענת בפני בעלה "גירשתני", כי היום מעיזה לשקר בפני בעלה (אבן העזר, י"ז). אין זה אומר שכל דיני חושן משפט ישתנו, שהרי רוב הדינים יונקים את כוחם מדברי הכתוב עצמו או מדרשות חז"ל וגזירת כתוב. הלכות אלו אינם יכולות להשתנות גם אם אינם מובנים מסברה.
דווקא ההלכות הנוקשות הללו מבטאות יותר מכול את המימד האלוקי שאפשר לפגוש רק בדין תורה. זו מטרה נוספת שקיימת במשפט התורה מעבר ליישוב הסכסוך. וכן כתב הר"ן בדרוש האחד עשר: "משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין סיבת חול העניין האלוקי באומתנו ותיקון עניין קיבוצנו".
אפשר להביא הלכה מתחום הנזקים כדי להמחיש את הסוג הזה של ההלכות שבהן אין שינוי. התורה פטרה את בעל הבור מתשלום על כלים שנשברו, בו וכפי שדרשו חז"ל "ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים". זו גזירת כתוב שלא ניתנת לשינוי ולכן גם אם כלי רכב יינזק בבור שהשאיר קבלן ברשלנות לא ניתן לחייב אותו בדיני אדם בתשלום.
האתגר העומד בפני הפוסקים הוא להבדיל בין הדינים הנובעים מ"העניין האלוקי", שאותם לא ניתן לשנות אף שיהיו נגד הסברה, ובין דינים המבוססים מראש על הסברה אנושית ואז יש מקום לבחון את נכונותם מסברה. יש לברר היטב על מה מתבסס כל דין ורק לאחר מכן ניתן לבחון האם שינוי המציאות משפיע על ההלכה.

טובת המאבד
אפשר להמחיש מהי הלכה שכן מושפעת מדרך בני אדם באמצעות כמה הלכות בנושא השבת אבידה, שבהן לכאורה דווקא ההקפדה על עיקר הדין תרחיק את הסיכוי של המאבד למצוא את אבידתו.
למשל, מי שמוצא משקפת בברכת שחייה (יש בה סימן), על פי הדין הוא אמור להרים אותה, לפרסם מודעות על המציאה בברכת השחייה ולשמור אותה בביתו. דא עקא, שעל פי רוב אין לוח מודעות מסודר והמודעות לא מחזיקות מעמד, ומסתבר שהמאבד לא ייחשף למודעה. הסברה אומרת שאם מחפשים את טובת המאבד יש להשאיר את המשקפת בתוך ארגז האבידות במשרדי הבריכה, ובכך להגדיל את הסיכוי שהבעלים ימצאו את המשקפת שלהם. אולם הצעה זו סותרת את המחויבות של שומר אבידה שלא להשאיר אבידה במקום שאינו שמור וכל הרוצה יבוא וייטול.
הדבר נכון גם לגבי מציאת אביזרי לבוש בגן משחקים. מצד אחד התורה מחייבת להרים את האבידה - "לא תוכל להתעלם". אך מנגד, יש לשער כי המאבד מעדיף שישאירו את האבידה במקום שהיא מונחת בו ולא שייקחו אותה ויתלו מודעות.
לאחר בחינת הלכות אבידה, מתברר שגם הגדרת המצווה מהתורה היא לחפש את טובת המאבד, ולכן כאשר הסברה אומרת שזו טובתו יש לשנות את הדין. דוגמה לכך היא תקנת חז"ל להחזיר את האבידה גם למי שאינו נותן סימן מובהק. דהיינו, על אף שמהתורה אין סומכים על סימן זה, תיקנו חז"ל להחזיר לו (כי נוח לו למאבד לקחת את הסיכון שמא האבידה תגיע לאדם אחר, מאשר שלא תחזור אליו לעולם כי אין בה סימן מובהק).
לאור זאת מובנת גם הפסיקה הבאה בשם הרב אלישיב: "מצא אבידה במקום השמור קצת כגון מאחורי גדרות הבתים, בפינה שבגינת משחקים, בין אם נראה שהונח שם בכוונה ובין אם נראה שנשכח שם, אף ביש בו סימן, אם הוא מחפצים פחותי ערך כגון כיפה, גרב, חלק ממשחק ילדים, ונראה שכשיכריז לא יבואו הבעלים לקחת את אבידתם (וכשישאירם יחזרו לקחתם) לא ייגע בו וזו הדרך המובחרת".
שיקול דומה עמד בבסיס פסיקתו של הרב חיים דוד הלוי למסור חפץ יקר ערך למחלקת אבידות של המשטרה, למרות שהם לא מקפידים על הגדרים ההלכתיים בהשבת האבידה, וטעמו: "כלל זה יהיה בידכם שבזמננו הדרך המובחרת להחזיר אבידה לבעליה הוא למוסרה לתחנת המשטרה, וגדול הסיכוי שימצאנה בעליה שם. והניסיון הוכיח זאת פעמים רבות".
דיני ממונות הם מקצוע גדול שיש לו השלכה חשובה ורחבה על כל אורח חיינו. יש לתת אמון במערכת התורנית וכן לרכוש ידיעות חשובות מתחום זה כדי שנזכה ליישם את תורת החיים בפועל ממש.
***
מתוך הספר 'כסף כשר - דיני ממונות בימינו', מאת הרב אריאל בראלי
***
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il