בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים

בברכת כהנים אנו מבקשים "יאר ה' פניו אליך", וכן בברכת 'שים שלום' המקבילה לברכת כהנים מופיעה הארת הפנים שלש פעמים. מהו סודה של הארת הפנים, וכיצד מגיעים אליה? נעסוק בכך דרך התבוננות בעולמו המופלא של רבי יהודה ברבי אלעאי, ודרך הסיפורים המסופרים עליו בגמרא ובמדרשים.

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

שבט תשס"ו
22 דק' קריאה
א. כלי המחזיק ברכה
הברכה האחרונה בתפלת העמידה היא ברכה על השלום. מדוע זו הבקשה האחרונה שאנו מזכירים בתפלה?
באופן ראשוני ניתן לומר שסדר התפילה הוא לפי סדר הופעת הברכות בהסטוריה העולמית. השלב האחרון אליו יגיע העולם לאחר כל שלבי הגאולה הוא המצב של השלום. זאת משום שהשלום שמדובר עליו אינו רק השלום בין העמים, אלא שלום עולמי כללי, הכולל שלום בין האדם לחיה, שלום בין האדם לעצמו ושלום בן העולם לבין בוראם.

מכאן נתקדם אל דברי הגמרא, הדנה בסדר הברכות בתפילה 1 :
וכיון שבאת תפלה באת עבודה, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. וכיון שבאת עבודה באתה תודה, שנאמר זובח תודה יכבדנני. ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה? דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים... ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים? דכתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ברכה דהקדוש ברוך הוא שלום שנאמר ה' יברך את עמו בשלום.
בגמרא זו מבואר כל סדר הברכות, ולגבי ברכת השלום מבארת הגמרא מדוע היא נאמרת לאחר ברכת כהנים שבאה לאחר כל סדר ההודאה - ברכתו של הקב"ה היא שלום.

במדרש מובא שאנו מסיימים את ברכותינו בבקשה לשלום כדי להדגיש את חשיבותו 2 :
דבר אחר, אמר ר' לוי חביב הוא השלום שכל חותמיהם של ברכות אינן אלא בשלום. קריאת שמע חותמת בשלום פורס סוכת שלום, התפלה חותמת בשלום ברכת כהנים חותמת וישם לך שלום. דבר אחר חביב הוא השלום שאין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום, מנין שנאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום. אמר דוד מבקש הייתי לשמוע מהו שיחתו של הקב"ה על ישראל ושמעתי שהיה עסוק בשלומן שנאמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו וגו'.
בהמשך המדרש יש גם הסבר מדוע כל כך חביב השלום:
א"ר שמעון בן חלפתא ראה מה חביב השלום כשבקש הקב"ה לברך את ישראל לא מצא כלי שהוא מחזיק כל הברכות לברכן בו אלא השלום מנין, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום
מהי כוונת חז"ל באומרם שהשלום הוא כלי המחזיק ברכה? ר' שלמה קלוגר מבאר בפירושו 'יריעות שלמה', שאנו מבקשים בסוף התפילה לזכות לאור פניו של הקב"ה משום שהיא בקשה הכוללת את כל הבקשות. משל לאדם שבא וביקש בקשות מפורטות מאת המלך, אולם כשראה שאין בכוחו לפרט את כל בקשותיו הוא פנה אל המלך בבקשה כללית שתכלול את כל הבקשות. צורת הפניה אל המלך היא בפניה כללית, שהקב"ה יעשה עימנו טוב כפי שהוא יודע לעשותו. על כך אנו אומרים: אם תברך אותנו באור פניך - כל הברכות כלולות בבקשה זו, שהרי באור פניך נתת לנו בעבר תורת חיים, אהבת חסד וכו'.

כך גם הבקשה לברכת השלום היא בקשה שהקב"ה ישלים את כל החסר לנו. אנו מזכירים אותה בסיום תפילתנו, לאחר שאנו פירטנו כפי יכולתנו את בקשתינו - אנו פונים אל הקב"ה שיברך אותנו מעבר לבקשות הפרטיות שידענו לבקש. זהו ביטוי חז"ל שהשלום הוא 'כלי המחזיק ברכה' - כלי מלשון שכולל את כל הברכות כולם.

את דברי חז"ל שהשלום הוא "כלי המחזיק ברכה" ניתן לבאר באופן נוסף, שהשלום הוא אמצעי שעל ידו ניתן להשתמש עם הברכות האחרות בצורה טובה. חז"ל כבר אמרו "איזהו עשיר השמח בחלקו": העובדה יש לאדם ברכה רבה אינה מבטיחה שהוא ישמח בברכה. אדם שאינו חיי בשלום עם סביבתו הוא מקנא בשכניו, והברכה שבה הם זוכים מפריע לו לשמוח בחלקו. לעומתו יש אדם שזכה למעט ברכה, אולם כיון שהוא מסתכל על העולם ב"מבט של שלום", הוא לא מקנא באיש ושמח בחלקו. על כן לאחר שאנו גומרים את תפלתינו, ובטוחים בחסד אל שהוא יברך אותנו, אנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו את הכלים שעל ידם נוכל לנצל את שפע הברכה שבאה על ידי התפלה.

ב. ברכת שים שלום וברכת כהנים
כפי שראינו, הגמרא במסכת מגילה מסמיכה את ברכת כוהנים לברכה על השלום. בהתבוננות בתוכנה של ברכת 'שים שלום' אנו יכולים להבחין בכך שהוא מקביל לתוכנה של ברכת כוהנים:




שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָהיְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:
חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ. כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶדיָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ:יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

בברכת כהנים יש שלוש ברכות, וכך גם ברכת שים שלום מחולקת לשלשה חלקים המקבילים לפסוקי ברכת כהנים. הברכה הראשונה היא עצם בקשת הטובה והברכה: "יברכך ה' וישמרך". בברכה השניה יש שני חלקים: בחלק הראשון יש בקשה לאור פניו של הקב"ה, והחלק השני הוא בקשה למציאת חן בעיני הקב"ה. בחלק השלישי אנו מבקשים על נשיאת פנים, וכפי שנבאר בהמשך - הכוונה היא שהקב"ה יתן לנו ברכה מעבר למידה המגיעה לנו, נתינה הנובעת ממידת הצדקה והרחמים. כנגד שלושת בקשות אלו אנו מבקשים בברכת שים שלום

לפי חלק מהמנהגים, בתפילת ערבית - ובחלקם אף בתפילת מנחה - הנוסח של ברכת השלום הוא כללי יותר, כבקשה לשלום רב מאדון השלום. מהו פשר ההבדל? בארו המפרשים על פי מה שבארנו לעיל: הנוסח 'שים שלום' הוא נוסח מפורט של ברכת השלום, והוא מקביל לברכת כוהנים. מכיון שאין נושאים כפיים בלילה, אין יוצאי גלות אשכנז אומרים בתפלת הערב נוסח המקביל לברכת כהנים. לגבי תפלת מנחה נחלקו הנוסחים: לפי נוסח אשכנז לא אומרים בתפילת מנחה 'שים שלום' כי גם בה לא נושאים כפים, ורק בתעניות שבפועל ניתן לשאת בהם כפים אנו אומרים את הנוסח המקביל לנשיאת כפים; אולם לפי נוסח ספרד אומרים 'שים שלום' שכן מעיקר הדין גם בתפילת מנחה נושאים כפיים, והסיבה שבפועל נמנעו מלשאת כפיים היא גזירה שמא ישתה יין וישא כפיו 3 .

ג. פירוש לברכת כוהנים
פירושים רבים נאמרו לברכת כוהנים. חלקם בארו את שלושת הפסוקים כעוסקים בשלשה נושאים בהם אנו מבקשים ברכה, ואחרים בארו את שלושת הברכות כברכות לחלקים השונים שיש בתוך העם 4 .

אנו נבאר את ברכת כוהנים כעוסקת בברכה אחת - הקב"ה מברך את עם ישראל, ואנו מבקשים מהקב"ה את הדברים שיכולים להגדיל את ברכת ה' עלינו.
" יברכך " - זו הבקשה הבסיסית לזכות בברכת ה'.
" וישמרך " - לאחר הבקשה הבסיסית לברכה אנו מוסיפים 'וישמרך', כלומר שהקב"ה ידאג לכך שהברכה שניתנת לנו תשתמר אצלינו, ושאף אחד לא יקח אותה מאיתנו. כשם שהקב"ה נותן את הברכה - הוא יכול לדאוג שהברכה תשמר אצלינו לנצח.

כדי לבאר את הברכה השניה נביא מדברי הנצי"ב 5 .
יאר ה' וגו'. היינו שהכל יראו שעליך זורח ה' ולא שזהו הצלחת המזל. ומשמעות פניו, היינו השגחתו כעין לשון ופניתי אליכם. ויש שהוא מושגח מהקב"ה אבל אינו ניכר שאך השגחת ה' עליו. ואם כן ההשגחה שלא באורה. אבל כאשר הכל מכירים שהשגחת ה' היא מצלחתו מיקרי יאר ה' פניו אליך. יהיה פניו אליך בהארה:
ויחנך. קבלת התפלה ובקשה מיקרי חן וחסד. כלשון המקרא בס' ישעיה ה' חננו לך קוינו, ואין קווי אלא תפלה כדתניא דמכילתא וספרי. ומשה רבינו בשעת העגל אמר בסמיכות לבו בטוח בה' שישמע תפלתו. משום שאתה אמרת כי מצאת חן בעיני כמש"כ בס' שמות ל"ג י"ב. והנה אחר שיאר ה' פניו, והכל יראו שאהוב אתה בעיניו ית' ממילא מובן שיבקשו בני אדם ממך להתפלל ברעותיהם. משום הכי הסמיך הברכה לזה ויחנך, שתקובל תפלתך גם עבור אחרים:
" יאר ה' פניו אליך " - הבקשה להארת פנים היא שהברכה שהקב"ה נותן לנו לא תבוא בדרך הטבע. אנו רוצים שיהיה גלוי שהברכה שהקב"ה נותן לנו תבוא בהשגחה פרטית. אנו מבקשים שהקב"ה לא רק יתן לנו מתנה, אלא שגם ירשום לנו 'הקדשה', המעיד על כך שהברכה באה משום אהבתו אלינו.

ונביא מדברי הפירוש 'עיון תפלה' באוצר התפילות, המסביר מהי הארת פנים:
וענין הארת פנים גילוי האהבה והרצון לאיזה דבר. אותות הגילוי הזה נכרים על הפנים, שהפנים שמחים ומאירים כנגד הדבר הנאהב והנרצה בהביטו עליו.
ניתן לומר שיותר ממה שחשובה לנו הברכה כשלעצמה - חשוב לנו לדעת על ידי המתנה שאנו אהובים על ידי הקב"ה. לא הברכה היא העיקר, אלא היחס שאנו זוכים מהקב"ה. אנו מבקשים 'טיפול אישי' מאת הקב"ה.

" ויחונך " - לאחר שאנו מבקשים שהברכה תהיה ביטוי לקשר שביננו לבין הקב"ה, אנו משלימים ברכה זו בבקשה שקשר זה יהיה המצב הקבוע של נשיאת חן, המביא בעקבותיו - כדברי הנצי"ב - מצב שבו כל תפלותנו בעתיד ישמעו ויתקבלו.

" ישא ה' פניו אליך " - בברכה האחרונה אנו מבקשים על נשיאת פנים. מהי נשיאת הפנים? להבנת הדבר, נתבונן בדברי חז"ל על כך 6 :
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך! אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה:
נראה מדברי חז"ל אלו שמשמעות נשיאת הפנים היא שהנתינה אינה רק לפי מה שמגיע, אלא מעבר למידה המגיעה לנו - נתינה של ברכה על ידי מידת הרחמים. בניגוד למלאכי השרת, שברכתם היא מוגבלת למה שמגיע לפי תפקידם ושליחותם, הרי שהברכה שמתברכים בני ישראל היא ברכה ללא גבולות וללא מצרים, היא אינה מוגבלת לזכויות שאנו צוברים על ידי מעשינו. ברכת עם ישראל נובעת משייכותם לדבר כללי ואין סופי, שגם ברכתו אינה מוגבלת.

" וישם לך שלום " - כהשלמה לכל הברכות אנו מבקשים על השלום. השלום היא הבקשה שכל מה שניתן לנו ינתן לנו לא בצורה חלקית, אלא בצורה שלמה. השייכות שלנו לשלם נובעת רק מפני עמידתנו בפני הקב"ה, שהוא מקור השלמות ומלך השלום.

ד. ברכת שים שלום כבקשה למידות טובות
מדברי חז"ל במסכת ברכות אנו למדים, שהדרך לזכות בנשיאת פנים מאת הקב"ה תלויה בכך שגם אנו נושאים פנים לקב"ה. כשאנו מתנהגים כלפי הקב"ה בדרך של 'לפנים משורת הדין', של עשיה שאינה מתוך מחויבות אלא מתוך השתוקקות להוסיף עוד ועוד קדושה וברכה - אזי גם הקב"ה מודד לנו ב'מידה כנגד מידה', ומברך אותנו מעבר למה שמגיע לנו.

ניתן לומר שענין זה לא נאמר רק לגבי הברכה האחרונה, אלא גם כלפי הברכות הראשונות. ומצאנו רמז לכך בדברי ספר חרדים 7 :
ולא תהיה תורתך עראי שתקרא כפי ההזדמן, דזה הוי פריקת עול. אמור מעט, דהאומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי לישראל. ועשה הרבה, עקימת שפתיו הוי מעשה. והוי מקבל כל אדם בספר פנים יפות, דאי אין דבורו בנחת עם הבריות הוי חלול ה', דמה הבריות אומרות עליו אוי לפלוני שלמד תורה או לאביו או לרבו כדאיתא במסכת יומא:
ומה יקר הדבר, שיהיה ער ומזומן לראות המלך השוכן עליו יתברך, וכל רגע יקביל פניו בפנים צהובות שהרי אנו שואלין מלפניו יאר פניו אלינו קל וחומר העבד לאדנו
מדבריו של ספר חרדים אנו למדים, שמיחסו של הקב"ה אלינו אנו צריכים ללמוד כיצד להתייחס אל הקב"ה. אם הקב"ה מאיר לנו פנים, גם אנו צריכים להאיר פנים לקב"ה. אם הקב"ה מברך אותנו, גם אנו צריכים לברך את הקב"ה. ניתן לומר שכל המידות האלו אינם רק ביחס שביננו לבין הקב"ה, אלא כשם שהקב"ה מאיר פנים לכל אחד מעם ישראל, כך גם אנו צריכים להאיר פנים לא רק לקב"ה אלא לכל אחד מעם ישראל. כשם שהקב"ה דואג לברך כל אחד מעם ישראל כך גם אנו צריכים לעשות טוב לכל אחד מעם ישראל.

ומכאן אנו יכולים לשוב ולהתבונן בברכת שים שלום שנאמרת בסוף התפילה. הבאור הפשוט בברכה זו היא בקשה מהקב"ה שתתקיים בנו ברכת כהנים: אנו מבקשים מהקב"ה שיברך אותנו בהרבה טוב, שהקב"ה יאיר לנו פנים, ובסוף אנו מוסיפים שהברכה תהיה בדרך של צדקה וברכה מעבר למה שמגיע לנו על פי דין.

אולם ניתן לראות בברכה זו הוראה נוספת: אנו מבקשים מהקב"ה שנזכה להדבק במידות המביאות לכך שהקב"ה ישמע את תפילותינו. ראשית, אנו מתפללים על כך שתהיה טובה וברכה לכל עם ישראל. אנו ממשיכים ומבקשים מהקב"ה שנזכה לכך שנהיה אנשים שמאירים פנים כשם שהקב"ה מאיר פנים. על ידי שתהיה לנו הארת פנים - נזכה לתורת חיים, ונזכה להיות אוהבי חסד. בסוף אנו מוסיפים שנזכה לכך שתהיה בנו מידת הצדקה ונרצה לרחם על כל עם ישראל. סיום הברכה "המברך את עמו ישראל בשלום" היא בקשה שנזכה להדבק במידת השלום, שהיא שמו של הקב"ה.

לפי דרך זו אנו יכולים לפרש פירוש חדש בדברי חז"ל שברכת השלום היא כלי המחזיק של כל הברכות: המידות שעליהם אנו מדברים בברכה זו הם אלו שגורמות לנו להתברך.

ה. לב שמח ייטב פנים
כך כתוב בספר משלי 8 :
לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה:
ניתן לפרש פסוק זה בשתי דרכים. רש"י מפרש:
לב שמח ייטיב פנים - אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא בלכתך בדרכיו ויטיב לך פניו לעשות כל רצונך ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה כד"א (בראשית ה') ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר:
ואילו בעל המצודות כותב:
לב שמח - שמחת הלב תיטיב מאור הפנים וזהרו, ובעבור עצבת לב נשברה הרוח וישפל בעיני עצמו:
לפי רש"י הפסוק עוסק במערכת היחסים בין האדם לקב"ה. אדם שישמח את לבו של הקב"ה - הקב"ה יאיר לו פנים, וישגיח עליו בהשגחה פרטית יתירה. אולם לפי בעל המצודות הפסוק מדבר על מידתו של האדם. מה מביא את האדם להארת פנים? זהו הלב השמח. ומה מביא את האדם לכעס ורגזנות? מידת העצבות.

כדי להרחיב מעט במושג הארת הפנים, ובשאר המידות שאנו מזכירים בברכת השלום נתבונן בדמות אחד מן התנאים שעליו חז"ל סיפרו שהיה מאיר פנים.

ו. נשיאת פנים - מידת הרחמים
רבי יהודה ברבי אילעאי היה מגדולי התנאים בדור הרביעי של התנאים. הוא היה אחד מ"מרבותינו שבדרום", אחד מחמשת תלמידי ר' עקיבא שהעמידו את התורה באותה שעה, בזמן שהעולם היה שמם לאחר הגזירות הנוראיות שגזרו הרומאים 9 . רבי יהודה היה מגדולי התנאים שחדשו את מרכז התורה ביבנה 10 . בש"ס מוזכרות למעלה משש מאות מחלוקות שהיו בינו לבין ר' מאיר, ר' יוסי ור' שמעון, והכלל בהן הוא שבדרך כלל פוסקים כר' יהודה.

הגמרא מספרת שר' יהודה היה עני מרוד:
דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא רבי יהודה לא אתא לבי תעניתא אמרין ליה לא אית ליה כסויא שדר ליה גלימא דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא חזי מאי איכא מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא
תרגום: אישתו של ר' יהודה קנתה צמר וממנו עשתה מלבוש אחד. כשהיתה יוצאת לשוק היא היתה לובשת אותו, וכשר' יהודה היה יוצא היה הוא לובש. כאשר ר' יהודה היה לובש את המלבוש הוא היה מברך ברוך שעטני (הלבישני) מעיל. פעם גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית, ורבי יהודה לא בא למקום התענית. אמרו לרבן שמעון שר' יהודה לא בא כי אין לו מלבוש להתכסות (כנראה באותה שעה אישתו יצאה עם הכסות), שלח לו בגד עליון עם שליח. כשהגיע השליח לרבי יהודה הראה לו רבי יהודה שיש לו בגד יקר מתחת לבגדיו (בדרך נס השליח נראה לו שיש שם מלבוש יקר), אולם אמר רבי יהודה שאין הוא רוצה להנות מהעולם הזה.

גם במקום אחר אנו רואים שרבי יהודה לא רוצה להנות מאחרים 11 :
רבי יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.
ובאר השיטה מקובצת: "שקל גולפא - חבית, שלא היה לו טלית להתכסות והיה מתכסה בחבית ונראה כנושא ממקום אל מקום, ולא היה ניכר שהיה מחוסר בגדים ומתכבד במלאכה זאת. לישנא אחרינא לישב עליה בבית המדרש".

לפי הפירוש השני אנו רואים, שאפילו כאשר רבי יהודה הלך לבית המדרש - הוא לא רצה להשתמש במקום ישיבה של הציבור, והוא בעצמו מביא לעצמו את מקום מושבו.

השיטה מקובצת שם מעיר ביחס הברכה שהיה מברך רבי יהודה בלבישת המלבוש: כיצד יכול היה רבי יהודה לברך על לבישת מעיל, הרי מעיל הוא בגד יקר וחשוב, ואילו לרבי יהודה יש בגד פשוט כל כך?
בריך שעטני מעיל. שהיה חשוב עליו כמעיל, ולפי שקראו אותו מעיל לא היה משקר בברכתו, כאלו הוא מעיל שאותן שנעשו ממשי אותן פולפרין נקראו מעיל על שם עילויו משאר הבגדים, וגם לפי שהיה זה מעולה בעיניו היה יכול היטב לקרותו מעיל:
אצל רוב הבריות - למרות שיש להם מלבושים רבים הם אינם מברכים על מעלת מלבושם, אלא כללי 'מלביש ערומים'. ואילו רבי יהודה יכול לברך שעטני מעיל למרות שיש לו רק מלבוש אחד ויחיד, מכיון שהוא החשיבו כמלבוש יקר.

כאן אפשר לחזור על מה שהבאנו למעלה 12 מדברי חז"ל במסכת ברכות, שמידת נשיאת פנים היא היכולת לעשות לפנים משורת הדין. חייבים לברך רק על שביעה, ואילו עם ישראל מברך אפילו על כזית. ניתן לבאר שהיכולת לברך גם על כזית נובעת מכך שלמרות שעם ישראל אוכל רק כזית - הוא מחשיב את הכזית כאילו הוא שבע, כיון שהכזית בא לו מהקב"ה, ועל כן הוא יכול לברך עליו.

אנו יכולים להגדיר את מידת נשיאת פנים כיכולת להתבונן במציאות בצד הפנימי והאיכותי שלה, ולא בצד החיצוני והכמותי שלה.

כשאנו מבקשים מהקב"ה 'וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום' - כוללת בקשה זו שהקב"ה יתייחס אלינו לא בצורה כמותית, לפי מבחן התוצאות וההשגים שלנו, אלא כפי רצוננו הפנימי לעשות את רצון קונינו. על ענין זה מבוססת מידת הרחמים, שאין מתנהגים עימנו כפי מה שעשינו אלא כפי הרצון הפנימי שלנו.

מידת הרחמים מתעוררת עלינו רק כאשר גם אנו נוהגים כלפי סביבתנו במידת הרחמים, רק כאשר גם אנו לא בוחנים את סביבתנו במבחן התוצאה אלא במבחן הרצון והכוונה הטובה. בסמיכות למידת הרחמים אנו מזכירים את הצדקה והחיים. הצדקה היא ביטוי ליכולת שלנו לנהוג במידת הרחמים, ולכן היא זו המצילה ממיתה ומביאה חיים.

על כך נביא מדברי רבי יהודה 13 , ונוסיף עליהם את דברי הרמח"ל בבאור מידת החסידות:
רבי יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות... ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצלת מן המיתה, דכתיב וצדקה תציל ממות.
והרמח"ל כתב 14 :
ואמרו עוד 'ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים', וזה פשוט, כי הקב"ה מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והוא מה שאמרו ז"ל 'למי נושא עון למי שעובר על פשע'. ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין, ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקב"ה עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל, ודוד היה מתפלל במדתו זאת הטובה שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, זהו מה שכתוב "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי".
ז. תורת חיים
מנין יכול האדם לפתח גישה כמו זו שראינו אצל רבי יהודה, שהיה מברך 'שעטני מעיל'? מנין ניתן לפתח יחס של נשיאת פנים למציאות? כך למדנו בגמרא 15 :
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר.
בהתבננות ראשונה נראה שההבדל בין דורות ראשונים לדורות אחרונים הוא מידת ה'סיעתא דשמיא', העזרה האלוקית. את הדורות הראשונים, שמוסרים נפשם לתורה - מברך הקב"ה בשפע חומרי גדול, ואילו הדורות האחרונים, החושבים שהצלחתם החומרית תלויה בהשתדלותם בעניני העולם הזה - לא רק שאינם זוכים למעלות רוחניות, אלא גם אין להם ברכה בעניני העולם הזה. אולם הרב קוק בפירושו 'עין איה' מציע פירוש נוסף.
יסוד השלוה, אפילו בעולם הזה, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ה' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כוחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק גם כן בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ה'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די במה שהשיג מההון, ומדותיו שנפגמות נוטות לתאוה העוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו בזרעו. על כן גם אם יאסוף עושר , לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה.
על כן דורות ראשונים שעשו תורתן קבע והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ה' ולמידות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, וזו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות וגופם היה בריא ונפשם שמחה בעמלם.
דורות אחרונים שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החמריות מלאה את לבבם ולא הניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן ארעי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. אם כן גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי זמן לא התקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת לא נתקיימה בידם. ועיקר שם ארעי וקבע , אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא הקבע, גם שמסבות יעסוק בה זמן מועט.
דבריו של הרב קוק מאירים את דרך החיים של ר' יהודה ברבי אילעאי. ההסתפקות במועט היא זאת שנותנת לאדם יכולת להתמסר גם לדברים שברוח, וגם לשמוח בעולם הזה. הרב קוק מגדיר שיסודו של היחס בין תורה למלאכה אינו בחלוקה של הזמן: יש אדם שילמד שעות רבות, אולם נפשו אינה קבועה בלימוד, הוא מוטרד ועסוק בדאגה לצרכים החומריים שלו. לעומתו יש אדם שילמד מעט זמן, אולם כל יומו ושמחתו תהיה מקופלת ברגעים האלו שהוא לומד תורה. אדם כזה יחשב שהוא עשה את תורתו קבע.

דברים אלו שאמר רבי יהודה ברבי אילעאי מופיעים בגמרא בברכות, לאחר המחלוקת המפורסמת בין ר' שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל ביחס לתורה ודרך ארץ: רבי שמעון בר יוחאי מבטל כל עיסוק והתפנות לעיסוק בצרכי העולם הזה, ורואה עיסוק זה כדבר שנכפה על האדם משום שהוא לא מתמסר למילי דשמיא, ומצד שני רבי ישמעאל נותן מקום של כבוד לעיסוק בעניני העולם הזה, ואומר שאדם צריך לנהוג מנהג דרך ארץ. לאחר מכן, מציע רבי יהודה בר אילעאי דרך ביניים, שאינה מזלזלת בעולם הזה. להיפך, רבי יהודה מודה ושמח על כל דבר שיש לו מן העולם הזה, עד כדי כך שהוא מברך 'שעטני מעיל'. אולם, הוא טוען שהיכולת להתברך בעולם הזה היא דווקא על ידי יחס קליל יותרף ועשיית העולם הזה כעולם ארעי, ולא על ידי היקבעות בו. הקביעות בתורה היא זו שתיתן לאדם את היחס הנכון ומאור הפנים גם ביחס לעולם הזה.

הדרכה מעין זאת בדברי רבי יהודה ניתן לראות גם בעצתו לבריות 16 :
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה ברבי אילעאי: אכול בצל ושב בצל ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך פחות ממיכלך וממשתיך ותוסיף על דירתך. (אכול אוכל זול כמו הבצל, ואז לא תצטרך לעבוד קשה ותוכל לשבת במנוחה מעניני העולם הזה, אל תתרגל לאכול אווזין ותרנגולים שהם אוכל יקר וטעים שאדם נמשך אליו מאד, אלא להיפך תאכל ותשתה פחות מצרכיך)
מעתה, אנו יכולים להבין את המשפט "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים" שהתורה היא תורה כזו שהעיסוק בה מוסיף לאדם חיים. היא עוזרת לאדם לשמוח בחלקו - בחייו, ובמה שנותן לו הקב"ה.

תורה מעין זו גם לימד רבי יהודה לתלמידיו, ועל כך אמרו חז"ל 17 :
דבר אחר: שקר החן זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי זה דורו של חזקיה, יראת ה' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.
למרות שהיו לששה תלמידים רק טלית אחת, הרי שמכח תורתו של רבי יהודה ברבי אלעאי היו להם חיים חמים ושמחים.

ח. אהבת חסד ורדיפה להבאת שלום
בברכת שים שלום אנו מוסיפים ומבקשים "אהבת חסד". מהי "אהבת חסד"? היה אפשר לפרש שהכוונה היא לבקש שהקב"ה יפנה אלינו בצורה של חסד, אך נראה שהכוונה היא אחרת. נשים לב: אדם עומד בסוף התפילה, שבה הוא מבקש מהקב"ה שיברך אותו. אם תורת החיים נותנת לאדם כל כך הרבה יכולת להסתפק במועט, מדוע האדם כל כך מבקש תוספת ברכה? על כן, האדם מוסיף ואומר שהבקשה שלו לברכה וטובה היא לא מתוך מחשבה על עצמו, אלא מתוך רצונו לאהבת חסד. הבקשה היא לזכות בתורה, שהיא גורמת לנו אהבת חסד. הבעייתיות שבריבוי הברכה היא רק כאשר הברכה האישית שבה זוכה בה האדם הופכת להיות כמחיצה, המפרידה בין האדם בין שאר הסביבה. אולם, אם האדם יודע לשתף בברכתו את האחרים - אין כל בעיה בריבוי הטובה והברכה. זאת כאשר האדם מקבל את הטובה והברכה כחלק מברכת השלום, כחלק מ"שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד".

גם הכוח לאהוב חסד בא מהתורה שתחילתה גמילות חסד וסופה גמילות חסד, כדברי הגמרא במסכת מגילה 18 :
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה.
רבי יהודה היה בא לעשיית חסד לא מביתו, אלא הוא היה יודע לראות בהכנסת כלה המשך ישיר לבית המדרש שלו.

ועוד מסופר בדברי חז"ל על ההבדל בין רבי יהודה לבין רבי שמעון בר יוחאי 19 :
ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך. לרבי יהודה ולרבי שמעון רבי יהודה טעים, אמר קל וחומר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה. רבי שמעון לא טעים, אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר.
תרגום : אותו אדם שאמר לאישתו אסור לך להנות ממני כל עוד שלא תתני לרבי יהודה ורבי שמעון לטעום מהתבשיל שהכנת לי [נראה שאותה אשה הקדיחה את תבשילה] רבי יהודה אכל... רבי שמעון לא אכל, אמר אפילו כשהיא תהיה אלמנה לאחר מיתת בעלה וימותו בניה לא אשנה את דעתי ולא אזלזל בכבודי, ועוד זאת אעשה כדי שלא יתרגלו לנדור נדרים.

רבי שמעון דאג לכבוד התורה שלא יתמעט בעולם, ולא יבואו אנשים לזלזל בתורה. אולם רבי יהודה רצה ללמד את העם שענין התורה הוא גילוי של שלום בעולם. כשיש מריבה בין איש ואישה עלול שמו של הקב"ה בעולם להסתלק יותר מאשר אילו נמחה שמו של הקב"ה במים. רבי יהודה הראה גם שערכם של תלמידי חכמים נובע מכך שהם יכולים להרבות שלום בעולם.

את היכולת של רבי יהודה לעשות שלום, ועל ההבדל הגדול בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהודה, אנו רואים גם בסיפור המפורסם במסכת שבת 20 :
ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג:
רבי יהודה מנסה לקחת את כל מעשי הרומאים ולתת בהם ערך חיובי. הוא ידע שרבי שמעון צודק, וכוונתם של הרומאים היא לצורך עצמם; אולם תפקיד התלמיד חכם הוא לקחת גם מעשה שנעשה שלא לשם שמים, ולתת לו ערך חיובי. תפקידו הוא לקחת את המעשה שנעשה בצורה שלילית, ולרתום אותו למהלך חיובי. זהו הכוח להאיר כל דבר באור פניו של הקב"ה.

בגלל היחס המיוחד של רבי יהודה אל הרומאים הוא הפך להיות החכם שמגשר בין חכמי ישראל לבין הרומאים ששלטו אז בארץ ישראל, כדברי רש"י שם: ראש המדברים - במצוות המלך, שציוה עליו לדבר תחילה בכל מקום 21 .

ט. הארת פנים
בליבה של ברכת השלום אנו מבקשים - כמקביל לברכת כוהנים - "ברכנו אבינו באור פניך". בארנו שיש בבקשה זו גם בקשה שהקב"ה יאיר פניו אלינו, אולם יש בבקשה זו גם בקשה לזכות שיהיה לנו מאור פנים. מהו אותו מאור פנים שאותו אנו רוצים? חז"ל מספרים על הארת הפנים של רבי יהודה 22 .
רבי יהודה ורבי שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין (הביאו לפניהם תאנים שקשים לעיכול). רבי יהודה אכל, רבי שמעון לא אכל. אמר ליה רבי יהודה: מאי טעמא לא אכיל מר? אמר ליה רבי שמעון אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר. אמר ליה רבי יהודה כל שכן שנסמוך עליהן למחר! (ר"ן: שמתוך שאין מתעכלין מתעכבין במעים וכל זמן שעומדין שם זנין את הגוף). רבי יהודה הוה יתיב קמיה דרבי טרפון, אמר ליה רבי טרפון היום פניך צהובין, אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין.
אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה: מורה ורוי? (ר"ן: בעל הוראה ומשתכר? שמתוך שראתה פניו צהובין היתה סבורה שנשתכר). אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת! אלא חכמת אדם תאיר פניו.
אמר ליה ההוא צדוקי לרבי יהודה: פניך דומין אי כמלוי רבית אי כמגדלי חזירין. אמר ליה: ביהודאי, תרוייהו אסירן! אלא עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד.
בגמרא זו מובאים שלשה סיפורים, שמסבירים לנו מהו מקורו של מאור הפנים של רבי יהודה.

בסיפור הראשון אנו רואים שרבי יהודה, בגלל עניותו, לא היה מקפיד לאכול אוכל בריא שמתעכל מהר, אלא להיפך - היה שמח לאכול דברים המתעכלים לאט, וכך יוכל למעט באכילה. נראה שמבחינת בריאות הגוף ודאי שעדיף לאכול דברים קלים לעיכול, לכן אי אפשר לתלות את מאור הפנים של רבי יהודה בהקפדה על גופו ועל אכילה מעודנת.

בסיפור השני רואה הַשָֹּרָה (מטרוניתא) את מאור פניו של רבי יהודה, ואומרת לו - ודאי מאור הפנים שלך בא משתיית יין רב, כפי שכתוב "ויין ישמח לבב אנוש"! אומר לה רבי יהודה שהוא נמנע מלשתות יין, ורק לצורך הבדלה וקידוש הוא שותה מחמת המצווה, וכשהוא שותה ארבע כוסות בליל הסדר ראשו כואב עליו עד חג שבועות, מפני שהוא לא מורגל בשתית יין. מדוע רבי יהודה לא שותה יין? ניתן לומר שגם זאת בגלל עניותו, אולם ניתן לומר שרבי יהודה נוהג ככהנים, שנאסרים בשתית יין. האיסור על הכהנים לשתות יין נובע מכך שהיין הוא דבר חיצוני, הגורם לגילוי כוחות פנימיים. "נכנס יין יצא סוד". הכהן - עבודתו היא אינה מן החוץ אל הפנים, אלא מן הפנים אל החוץ. כך גם הארת הפנים של רבי יהודה אינה מפני שדברים חיצוניים משמחים את ליבו, אלא היא מהווה ביטוי לחכמה הפנימית שנמצאת אצל רבי יהודה. בדומה לכהנים, גם אצל רבי יהודה מאור הפנים היא הליכה מן הפנים אל החוץ.

בסיפור השלישי אנו רואים שוב את אותו העיקרון. הצדוקי מיחס את הארת הפנים למאורעות חיצוניים, כגון עידון הגוף על ידי בשר חזיר, או לחילופין לעושר ממוני הבא לאדם ללא מאמץ. אולם רבי יהודה אומר שמאור הפנים נובע מכך שהוא מקפיד על הנקיות הפנימית. ההליכה לבית הכסא מהווה ביטוי לכך שיש בכל אדם דברים שהוא צריך להפרד מהם, והשאלה האם אדם משתהה בהפרדות זו, או שמא מיד כשיש לו תחושה של אי נקיות הוא הולך ומנקה את עצמו. כזה היה רבי יהודה, והדבר בא לידי ביטוי במאור הפנים.

חז"ל מתארים את רבי יהודה בצורה נפלאה 23 :
אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות
רבי יהודה אינו רק מאיר פנים - הוא כל כולו דומה למלאך ה' צבאות. ודאי שהדבר קשור למה שבארנו, שרבי יהודה שמח בחלקו. הפשטות והשמחה באים לידי ביטוי בעיקר ביום השבת, שבו רבי יהודה מרגיש מעין עולם הבא, כאילו כל מלאכתו עשויה.

רבי יהודה קיים בעצמו את מאמר חז"ל על ברכת השבת וקדושתה 24 :
על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו: ברכו במן וקדשו במן דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו בברכה. רבי יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש. רבי שמעון בן יוחאי אומר ברכו במן וקדשו במאורות. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון ברכו במן וקדשו במאור פניו של אדם הראשון, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו:
י. צדיק חיי לעולם
הדבר היחיד שאותו אנו מבקשים שלשה פעמים בברכת השלום, מלבד השלום, הם החיים: בכל חלק מחלקי הברכה אנו מבקשים על החיים. בספר חרדים 25 אנו מוצאים שההליכה במידותיו של הקב"ה מביאה לחיים נצחיים, שאינם מוגבלים לחיי העולם הזה.
מא) הוא יתברך מודד מדה כנגד מדה, אם באת להדבק בו ככה יעשה לך וכה יוסיף, ונמצאת חי לעולם. ודע באמת, כי לפי רוב פרישותך מן העולם, יהיה רוב דביקותך בו יתברך:
מב) הצדיקים נקראים פני שכינה, יען אור שכינה מאירה על פניהם, ומתביישין בענוה ויראה והם בכובד ראש, והיינו דכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם, יראתו רמז לשכינה הנקראת יראה, וממנה פניהם מאירים, דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. פירוש, כשזכה אדם שהחכמה נקראת חכמתו, על דרך שאמרו בגמרא אהא דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, דקודם שיזכה בחכמה היטב נקראת תורת ה' ואחר זכותו בה נקראת תורתו, נקראת נמי חכמתו, ומיד מאירה על פניו, וזה שנאמר קרן עור פני משה, וענותנותו הרבה מכל האדם לפי רוב הארתה בפניו יותר מכל אדם:
את החיבור שעושה בעל ספר חרדים בין המציאות של הארת הפנים לבין היות האדם דבק בשכינה - עד כדי כך שצדיקים נקראים פני השכינה - ניתן לראות גם בדברי התנא דבי אליהו 26 :
וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה: ושמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו שמא בטל ממנו אותו הכתר של מאור פנים? תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, מה אור פנים שלמעלה קיים לעולם ולעולמי עולמים כך מאור פניו של משה נכנס עמו לבית עולמו, שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה. ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שעוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת - באמת לא מת, אלא הוא עדיין בחיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, מקיש התלמיד חכם הצדיק אל אלוהים, מה אלוהים יהא שמו הגדול מבורך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תלמיד חכם שעסק בתורה כל ימיו ומת הרי הוא בחיים, ועדיין לא מת והוא חי לעולם ולעולמי עולמים והיכן הוא נשמתו תחת כסא הכבוד.
דברים אלו נכתבים לעילוי נשמתו של הבחור היקר בנימין ז"ל, שהיה בינינו. דבר מאד בולט באישיותו, שגם מי שלא הכיר אותו יכל לראות היה מאור הפנים שהיה נסוך על פניו. מאור פנים שלא נבע מדברים חיצוניים, אלא הוא היה ביטוי של מגמתו בחיים, לעשות כל דבר מהפנים אל החוץ. לנו חסר האור שהיה נסוך על פניו, הארת פנים שהביאה לתורת חיים ואהבת חסד. אולם אנו מתנחמים בכך שאנו בטוחים שהוא נמצא תחת כסא הכבוד. אנו מתפללים שהרושם של נשמתו יעזור לנו להאיר יותר. אנו ננסה לקיים את המשך דברי התנא דבי אליהו שמגיע מתוך התבוננות על כך שצדיק המאיר פנים חיי לעולם לדרך שאנו נפרדים מנשמות כאלו.
מכאן אמרו אל ירבה אדם בכי ומספד על מיתו ולא יגון ואנחה אלא כשיעור שנתנו חכמים ג' ימים לבכי ומספד ז'ימים לאבל שלשים ימים לגיהוץ ולתספורת ולשאר דברים אחרים וכל הבוכה מכאן ואילך כאילו חובל בעצמו והרי זה מתחייב בנפשו שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו וגו' אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני:


^ 1 מגילה יח ע"א.
^ 2 מדרש רבה דברים פרשה ה, יד.
^ 3 על פי פירוש אחרית לשלום - אוצר התפילות.
^ 4 ועיין בפירוש האברבנל.
^ 5 העמק דבר על במדבר פרק ו פסוק כה.
^ 6 ברכות כ ע"ב.
^ 7 פרק קכ"ו.
^ 8 טו, יג.
^ 9 יבמות סב ע"ב.
^ 10 שבת לג ע"ב.
^ 11 נדרים מט ע"ב.
^ 12 בחלק הראשון של השיעור.
^ 13 בבא בתרא י ע"א.
^ 14 מסילת ישרים פרק יט.
^ 15 ברכות לה ע"ב.
^ 16 פסחים קיד ע"א.
^ 17 סנהדרין כ ע"א.
^ 18 כט ע"א.
^ 19 נדרים סו ע"ב.
^ 20 לג ע"ב.
^ 21 למקורות נוספים, עיין בספר תולדות התנאים והאמוראים לרב היימן עמוד 536.
^ 22 נדרים מט ע"ב.
^ 23 שבת כה ע"ב.
^ 24 מכילתא פרשת בחדש, פרשה ז.
^ 25 פרק ס"ו.
^ 26 תנא דבי אליהו רבה, פרק ד.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il