ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבירת הלוחות בי"ז בתמוז | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים י"ז בתמוז Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (46 ד') הורד mp3
שלח לחבר

יז בתמוז ה'תשס"א

שבירת הלוחות בי"ז בתמוז


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

א. חטא אדם הראשון
חז"ל אמרו לנו שחמישה דברים ארעו את אבותינו בי"ז בתמוז. הדבר הראשון הוא שנשתברו הלוחות. ולמה נשתברו הלוחות? בגלל חטא העגל. חכמינו אמרו שאילולא נשתברו הלוחות היתה מיתה פוסקת מן העולם, ואלולא נשתברו הלוחות לא היתה יותר גלות לישראל. בעצם חכמים באו ואמרו לנו שלולא נשתברו הלוחות הראשונים, נתינתם לישראל היתה מרוממת את ישראל למצב מושלם, מוחלט, דומה למה שישראל עתידים להגיע אליו לעתיד לבוא. הלוחות הראשונים היו צריכים לסלק את חטא אדם הראשון שבגללו נגזרה מיתה לעולם וזה היה מסלק מישראל את מדרגת החטא שגרם אדם הראשון.

מה היה חטאו של אדם הראשון? שאכל מעץ הדעת, עץ הדעת טוב ורע. טוב ורע זה חיים והיפך החיים. זאת אומרת שבעץ הדעת יש את המורכבות. וזה חטאו של אדם הראשון, שאכל מן העץ, שגרם לעולם להיות במדריגה של מורכבות שיש בו טוב ולא טוב. לולא כן היה זוכה אולי לאכול מעץ החיים, ש"...אכל וחי לעולם". אחרי שאכל מעץ הדעת אי אפשר היה לחבר את שניהם ביחד. המצב הזה שבו חיים לעולם זה מצב כזה שאין בו קלקולים, יש רק שלמות, היכן שיש טוב ורע לא יכולים לחיות לעולם, זה לא מסתדר יחד. בלוחות הראשונים היתה המדריגה הגדולה, העליונה, והיו זוכים על ידם ישראל לחיי עולם ודבקות עליונה מוחלטת, לסילוק המורכבות וסילוק הרע בכלל מהעולם.

אולי גם אפשר לומר שהבחינה הזאת, שפסקה זוהמתו של נחש, היא לא רק מזמן קבלת הלוחות אלא בעצם לפני כן. אפשר לומר שמתן תורה היה צריך להוביל למדרגה הזאת כשסיום מתן תורה היה צריך להיות בקבלת הלוחות והקלקול החזיר אותם למצב הקודם, חזרה לזוהמה. כך חכמינו זכרונם לברכה רואים את עניינו של יום י"ז בתמוז. היה זה צריך להיות יום גדול, יום של תקון העולם. לא זכו, ואי הזכיה היא בעצם המציאות הזאת שבה נשתברו הלוחות שבאים לטהר את חטא העגל. דהיינו - ישראל עוד לא היו ברי הכי לקבל את השלימות העליונה הזאת, ולהיטהר טהרה גמורה.

ב. תיקון של דורות
כל מהלך הדורות מוביל לתיקון הזה - איך להגיע למצב הזה שאנו נדבקים מחדש, חוזרים מחדש למדרגה הזאת של קבלת התורה... בעצם, השבר הוא לא רק שבר במובן של ירידות רוחניות, קלקולים, חוסר שלימות, ומציאות של טוב ורע, גם בהופעת התורה יש כאן גדר של חסרון. התורה לא מתגלה באמיתיות האבסולוטית שלה, באמיתיות המוחלטת שלה, בבהירות האמיתית שלה. מחלוקות, ספקות, התלבטויות, הכל תורה, הכל קודש, אבל יש מדריגה של תורה שאין בה קושיות, אין ספקות, הכל בהיר, הכל מהיר ומוחלט, עליון ושופע. זה מה שהיה צריך לקרות על ידי נתינת הלוחות, היתה צריכה להופיע המדרגה העליונה, יניקה ממדרגה אחרת, מדרגה עליונה של הופעתה של התורה.

ג. חטא משה

הזוהר אומר שמעין זה היה חטא ההכאה על הסלע. משה רבינו, במקום לדבר אל הסלע, הכה בו. הסלע מסמל את המחסום, המחסום שצריך לפתוח כדי להוציא מים, ו"אין מים אלא תורה". אילו היה מדבר אל הסלע כל הופעת המים היתה בצורה רצונית, בצורה טבעית, לא בכח, ואז גם הופעתה של תורה היתה משתנית, לא בכוח, לא במאמץ. אדם שעמל בתורה זה דבר חיובי, אבל לפעמים מתאמצים ומתיגעים ובקושי מוצאים סברה. בעצם זו רוב הופעתה של תורה היום היא כשאדם מתייגע מאוד ורואה ברכה, אבל הברכה היא פרי עמל ויגיעה, ובקושי פוגשים אחר כך את הארתה של תורה כטיפה מן הים.

לעתיד לבוא התורה תופיע בשפע, בשפיעה עצומה, מתוך דבקות, מתוך התמשכות לתורה, אמנם מתוך עמל ויגיעה, אבל העמל יבוא עם ברכה בלתי מוגבלת. חז"ל אמרו מספר פעמים, שתורה בעולם הזה היא הבל בפני תורתו של משיח, נובלות חכמה - על דרך הדוגמא, פירות לא בשלים. תמרים שנשארו על העץ ולא התבשלו, מעט מאוד מטעם הפרי קיים בהם לעומת פרי בשל ומושלם. תורה לעתיד לבוא תופיע בצורתה השלימה, העליונה.
חטא ההכאה בסלע לא נגרם בגלל משה בלבד, משה קשור עם כל עם ישראל. ישראל נמצאים במצב המורכב הזה של טוב ורע, ערב רב וישראל. בחטאים שחטאו ישראל במדבר - ישראל הם הטוב והערב רב הם הרע, ומעורבבים ביחד הטוב עם הרע. משה הוא נשמתם של כל הדור הזה, והוא לא יכול להתרומם למדרגה שהדור לא בר הכי להגיע אליה, לכן הוא כועס עליהם - "שמעו נא המורים".

חכמינו אמרו שלעתיד לבוא יהיה שפע של תורה ולא יצטרכו ללמד איש את רעהו כי כל אחד ילמד מעצמו, התורה תצא מהלבבות. התורה והחיים - בעולם הזה תורה אני נותן לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם. "חיים" מזכיר לנו את עץ החיים, "עץ חיים היא למחזיקים בה". התורה נקראת עץ חיים במובן זה שתהיה הופעה טבעית, מתגלה בבהירות, שוטפת. אחרי ההכאה על הסלע יצאו טיפין ביחס למה שאפשר היה לצאת, כך אנו רוצים ועמלים לפתוח את מעינות התורה, אבל עושים זאת בצורה חלקית, בדרך ההכאה יוצאים רק טיפין.

ד. בת המלך
ראיתי במקום אחד בתקוני זוהר ביטוי מאד מענין הקשור עם הענין הזה, סיפור המופיע גם במקומות אחרים, על בת מלך היושבת במגדל של שן, ומסביב נחש המקיף את המגדל, והמלך, אביה של הבת, אומר שמי שיהרוג את הנחש יקבל את בתו לאשה. משל הרעיון של בת המלך זו התורה, התורה העליונה. כל הדורות תלמידי חכמים עשו נסיונות להרוג את הנחש כדי לזכות בבת המלך. צדיקים, תלמידי חכמים, כל אחד בדרכו מנסה לבטל את הנחש, הוא הביטוי של הרע, לסלק אותו כדי להגיע לבת המלך, לטוב המוחלט. לסלק את הרע כדי שלא יהיו יותר דברים רעים המגבילים ומצמצמים, רק טוב , זו התורה עליונה.

חז"ל אמרו שלעתיד לבוא משה רבנו יגאל את ישראל, נשמתו, כוחו העליון של משה. בכמה מקומות יש רמזים לכך שמשה יהיה בגאולה העתידית. הוא יגאל את ישראל, הוא יוביל את ישראל למגמתם. משה לא זכה להכנס לארץ, אולי זה מרמז על הרעיון הזה. הוא לא זכה להכנס לארץ וזה מבטא את ענין המגמה העליונה שלא הושגה, עדין לא נכנסו ישראל אל הארץ במדריגה השלימה שלה. משה רבנו לעתיד לבוא יבוא לארץ ישראל ויגאל את ישראל - יכניס את ישראל בחזרה לארץ ויתקן את כל מה שלא היה בסדר בכניסה הראשונה. כשישלים משה את הנקודה שהיתה חסרה הוא יגרום להופעתה של התורה העליונה והשלמה ויזכה בבת המלך, כלומר בגילויה של התורה העליונה. "עד כי יבוא שילו", רמזו חכמים - זה משה, הגימטריה של "שילו" היא "משה".

באמת אמרו הנביאים: "לא תקראי לי עוד בעלי כי אם אישי" - כלומר, כעת כל הקישור של רבונו של עולם עם ישראל, (כשישראל ואוריתא זה בעצם דבר אחד...), זה קשור של ארוסין, הנישואים עדיין אינם, שלמות החבור אינה. שלמות החבור זה מה שאמרנו, שיסולקו כל הצדדים שמפריעים, כל המגבלות, כל הקלקולים ויהיה רק טוב. ולעתיד לבוא יהיה מצב של שלימות, מדרגה עליונה, יבוער הרע מן העולם וממילא יהיה רק טוב. אז לא נצטרך את עץ הדעת, אז נזכה לעץ החיים. ממילא החיים ימשכו לעולם וממילא תורת חיים תופיע בצורתה השלמה בארץ ישראל ומשה יזכה להכנס לארץ. זו המדרגה העליונה והתחברות אל ארץ הקודש והקישור יהיה שוב קישור של נשואים.

ה. התיקון שייך אלינו
כל זה שייך לעולם הזה, אילו היום היה אפשר שינתנו הלוחות, כל המדרגה העליונה הזאת היתה מופיעה בישראל. אלו דברים שליקטתי מדברי חכמים. בתוך הדברים מוזכר שבכל יום המלך יוצא ומכריז: "מי שיהרוג את הנחש יקבל את בתי לאשה". מה פירוש "בכל יום יוצא כרוז"? מסביר הגר"א שבכל יום ויום יוצא הכרוז שחז"ל סיפרו לנו אודותיו בפרקי אבות "בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", כל יום יוצא כרוז על עלבונה של תורה שלא מופיעה בשלמות, שמופיעה בצורה מצומצמת, מוקטנת ולא מופיעה בצורה שראויה להופיע בה, והכרוז הזה מעורר כמובן כל מיני לוחמים שמנסים לסלק את עלבונה של תורה. התהליכים האלו מביאים לזה, ישראל הולכים במשך כל הדורות ומתקנים כל הזמן את חטא אדם הראשון, את החטאים שמעכבים את ההופעה השלמה העליונה.
אנו נמצאים כל הזמן בתהליך של תיקון, בתהליך של התקדמות, כל פעם מופיע שלב מסוים, עוד תקון של מידה מסוימת. הדורות משתלשלים לתיקון המדות, כל דור והמדה שלו. באופן כללי מדריגת היראה יותר מתבארת, מתעמקת, מתחדדת ומיטהרת בתקופות הקשות שיש בהם קשיים והתמודדויות, מדת האהבה - בשעות הטובות כשרואים את טוב ה', אז ממילא כמים פנים לפנים ומתעוררת האהבה, כי כשמתגלה אהבה אלוקית לישראל אז מתעוררת גם אהבה בישראל. בכל דור, שלב אחר של תיקון מדה זו או מדה אחרת. אנו נמצאים עכשיו בשלבים האחרונים ולא יודעים כמה זמן זה עוד יקח, ודאי שאת רוב הזמן כבר עברנו. אנחנו נמצאים... בתורה.

הקשיים האלו שאנו עומדים בהם, הנביאים נתנבאו עליהם שהם כצירים של יולדה. למדנו במשניות שלפעמים, כשיש צירי לידה, יש מחלוקת בין התנאים כמה זמן נמשכים צירי הלידה, נפקא מינה לדינא כשהיא רואה דם, אם להחשיב אותו כקשור עם הלידה או לא קשור עם הלידה: יש דעה ש-50 יום, יש דעה שחודש ימים, יש דעה ששבועים... כל מיני סוגים. השאלה היא מה נחשב לצירים, יש צירים חלשים שלפעמים מופיעים שבועות רבים לפני הלידה, והם מתחזקים יותר ונעשים צפופים יותר ככל שהלידה מתקרבת ושיא היסורים הוא קרוב מאוד ללידה, אז באים הצירים הקשים ביותר והכואבים ביותר. זאת אומרת שכשמתקרבים, הצירים מתגברים. לכן אמרו לנו חז"ל כמה פעמים שכשיש צרות - חכה לו, הצרות הן הצירים, אלא שכתוב במשנה שלפעמים קורה שהצירים יכולים להפסיק ויש גם נפקא מינא לדינא שלעיתים מתברר שהצירים האלו לא היו קשורים ללידה, מה שקרה באותה שעה לא היה חלק מהלידה, אבל כל פעם כשזה קורה אנו צריכים לומר "אולי זה זה, אי אפשר לדעת, צריכים להיות מוכנים!".

ו. תיקון רוחני
היו חמישה דברים שארעו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, נבקעה העיר, שרף אפוסוטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. "הובקעה העיר" זו צרה גשמית, אבל שנשתברו הלוחות ובטל התמיד ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, אלו דברים רוחניים. ניתן לראות שהדברים דומים: "שרף אפוסטמוס את התורה" ו"נשתברו הלוחות" זה ענין אחד - נשתברה התורה, נשרפה התורה. באותו יום קורים אותם דברים לאחר הרבה דורות. קורבן התמיד והעמדת צלם בהיכל זה בדיוק ההיפך זה מזה, היפך עבודת ה' זו העמדת צלם בהיכל.
אנו מזכירים את הדברים האלו מפני שצריך תיקונים לדברים הללו. צריך לתקן את התורה, להחזיר את התורה לשורשה, וכן את העבודה - עבודת בית המקדש, ההתחברות וההתקשרות. שתי אלו הן הדרכים של קשר עם ישראל עם רבונו של עולם מהאלוהות אלינו ומאתנו אליו, הוא מאיר לנו תורה ואנו פונים אליו בעבודת התפילה, עבודת התמיד ועבודת בית המקדש.

ז. הדרגתיות וקפיצת מדריגה
ראיתי בסידור של רבי יעקב עמדין שהאדם המתפלל, צריך לכוון את לבו, כמו שאמרו לנו חז"ל - מי שבחוץ לארץ - לארץ, בארץ ישראל - לירושלים, משם - לבית המקדש ומשם לקודש הקודשים. ברור שכוונת הכתוב שמי שנמצא בחוץ לארץ וצריך לכוון את לבו לארץ ישראל, אין הכוונה רק לארץ ישראל, ומי שנמצא בארץ ישראל, רק לירושלים, ומי שנמצא בירושלים יכוון את לבו רק לבית המקדש. לא כתוב כי קשה מאד לכוון ממקום רחוק, מארצות צריך לכוון לארץ, אבל בוודאי שיש לזה גם כוונה עמוקה.

צריך ללכת בהדרגה - מי שנמצא בחוץ לארץ צריך קודם כל לכוון את לבו לספוג את קדושת ארץ ישראל, זו מדריגה אחת. אחר כך יכוון את לבו לעלות מן המדריגה זאת... אי אפשר לקפוץ מדרגות כפי שאי אפשר להיכנס לבית לא דרך הפרוזדור, צריך להכנס דרך המבוא. יש מבוא, יש חדר מדרגות, יש כניסות עד שאתה ניכנס פנימה, אי אפשר לקפוץ מן החלון פנימה, לא זה הסדר. אז צריך לכוון את לבו לארץ ישראל, מארץ ישראל לקדושת ירושלים, מקדושת ירושלים לקדושת בית המקדש ומקדושת בית המקדש לקודש הקודשים. רבי יעקב עמדין אומר שכל אדם בשעה שמתפלל צריך צריך להרגיש את עצמו כאילו הוא בקודש הקודשים מול הארון. צריך לצייר בדמיונו את העמידה הזאת, את "דע לפני מי אתה עומד". התפילה מכוונת לשם כיון ששם המקום שאליו מגיעה התפילה בעולם הזה. אחר כך היא עולה כמובן למעלה אבל זה המסלול שאליו פונים - דרך ירושלים, דרך בית המקדש ועד שעומדים במקום קודש הקודשים.

התורה למדתנו שיום אחד יכול להשפיע על שנה, "יום לשנה יום לשנה" אומרת התורה, ארבעים יום הלכו המרגלים וכנגד זה התעכבה כניסתם של ישראל לארץ. אז אפשר גם לעשות להיפך, כלומר 40 ימים טובים של התרוממות מקצרים ב-40 שנה. אבל בעצם מידה טובה מרובה ממידה רעה פי 500... כמה זה? ?
אנחנו נמצאים בתוך ה-40 הימים האלו של המרגלים. הם יצאו לדרך בכ"ט בסיון וחזרו בתשעה באב, אז בשבילנו אלו ימים של תקון.

ח. עולם הפוך ראיתי...
תמיד כשמגיעים לשלושת השבועות שואלים אותי המון שאלות, מה מותר לעשות בגן? מותר לשחק משחקים? מותר ללכת לטיול? מותר לעשות ספורט? שואלים גם שאלות על הקיטנות... בידיעון ראיתי מודעה שעושים ערב ר"ח אב סיור בחברון או בכותל באשור הרב מלמד, לא נזכרתי, איזה אשור? אני נתתי אשור? לא הבנתי למה הייתי צריך לתת אשור... אחר כך פתאום עלה בדעתי שבעצם שאלו אותי אם אפשר לנסוע לתפילה לקברי אבות בשלושת השבועות, ואמרתי שצריך לנסוע, זה הזמן להתפלל, אז שאלו אם מותר ללכת לכותל? אמרתי שחייבים ללכת לכותל. עוד מעט גם ישאלו אותי אם מותר לבנות את בית המקדש בתשעת הימים כי אסור לבנות בנין של שמחה... צריך ללכת בצער, להרגיש שייכות למקום, זה ענינו של תשעה אב להרגיש את הקשר.

בתשעה באב ללכת לכותל מתלבטים, אולי זה יעשה מצב רוח טוב, אבל את הפסח עושים בספרד, יש שם מלון זול וגם אפשר לעשות טיולים יפים גלאט למהדרין. בספרד יכולים להגיד בלב שלם "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". בירושלים יש בעיה להגיד, בספרד זה בסדר, יש מה לתקן.

לא באים לשאול אותי מה ללמוד בשלושה שבועות אלו - אלא מה אסור. קניית חולצה, המכונית החדשה שמגיעה מחוץ לארץ, מכשיר חשמל חדש שהזמינו... אף אחד לא שאל אותי איזה דברים חדשים צריך לעשות, איך פועלים לתיקון, זה מה שצריך לשאול. איך משפרים את אהבת הארץ שלנו, את הצמאון לבית המקדש? אלו באמת דברים השייכים לעניני דיומא. כשמגיעים לערב תשעה באב צריך לזכור לא לברך אחד את השני "צום קל", אלא "שנזכה לגאולה שלמה". צריך לעבור את הצרה הזאת, זה צום כבד, צום קשה, צום מצער. יש מקום באמת לעסוק בזה, ללמוד הלכות בית המקדש, משניות או סוגיות שקשורים לבית המקדש, דברי אגדה ודברי אמונה...
זו בעיה שלאנשים נכנס לראש שהמקום המקודש ביותר הוא הכותל ועל הר הבית לא שמעו. אלו אנשים רחוקים וצריך להוציא מן הלב את השיבוש הזה. צריך ללכת להתפלל מכל הצדדים של הר הבית, לא רק מהכותל המערבי. בכותל הדרומי, בכותל המזרחי... לעשות הקפות. צריך להראות שאלו חומות בלבד והעיקר הוא הבפנים.

ט. הצעות לחיזוק
צריך הצעות לחיזוק הקשר שלנו עם המקום, הצעות שיהיו מוסכמות על כל ישראל. צריך לחשוב איך מחזקים ולא שכל אחד יבטל את דרכי החיזוק של השני. אני מציע להרבות בביקורים מסביב להר הבית, בקורים ותפילות מבחוץ, לראות את ההר. העיניים שרואות מושפעות וזה משפיע על כל האדם. הקב"ה נתן למשה רבינו לראות את ארץ ישראל בלי להיכנס אליה. זו מדרגה לראות את ארץ ישראל, אף על פי שלא נכנסים. "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" - באים לראות והראיה פועלת. כשאדם מסתכל על הר הבית, על מקום המקדש, זה פועל, זה משפיע עליו. בכותל הדרומי אתה ממש דורך על אבנים שדרכו עליהן תנאים וכהנים. זה נכון, יש שם שיחזור, אבל יש כמה אבנים ממש מקוריות. ללכת באותו מקום שהלכו בו גדולי דורות בזמן בית שני, זו תחושה מיוחדת במינה. צריך להפנים את זה, לקלוט, להרגיש. אחר כך לעבור לכותל המזרחי...
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il