ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המשכת קדושת השבת אל תוך החיים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש שבת התבוננות אמונית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


המשכת קדושת השבת אל תוך החיים


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יאקוט ז"ל

נעסוק הפעם בסעודת מוצאי שבת. כתוב בשולחן ערוך שמי שעיניו בראשו, לא ימלא את בטנו בסעודות הראשונות, כדי שיוכל לאכול סעודה שלישית בפת, ולא יצטרך לסמוך על אכילת מזונות. כך גם צריך לנהוג במלוה מלכה לדעתי, למרות שזו סעודה קלה יותר מ-ג' סעודות.

עניינה של סעודת מלוה מלכה הוא להרבות בשמחה כאשר מסתלקת הנשמה היתירה, "ביום השביעי שבת וינפש" - וי נפש. בביצה ז' מסביר רש"י,שעניין הנשמה היתירה הוא שאדם אוכל הרבה ולא מצטער. זה דבר מיוחד בשבת, שהאכילה הגשמית מגיעה למדריגות גבוהות של קדושה, ולא מצד הפרישות של הקדושה, שלאדם אין יסורי מצפון מריבוי האכילה בשבת. סעודת מלוה מלכה ממשיכה את השמחה הזאת של הקדושה, את הנשמה היתירה של השבת אל תוך ימי השבוע, ואם נתעלם מיסוד ההמשכה של מוצאי שבת יש מקום למשבר גדול.

במוצאי שבת אומרים "ויהי נועם". האשכנזים לא אומרים "ויהי נועם" במוצאי שבת כשיש באותו שבוע מועד האסור במלאכה. בתוך המזמור אנו אומרים "מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" - כששייך מעשה ידינו שייך המשכה של "ויהי נועם", אבל אם לשבוע יש אור מעצמו בגלל יום טוב שאסור במלאכה אז יש פחות עניין למשוך אליו מהאור של שבת. יש עניין גדול בעבודה של מוצאי שבת, שלא להפוך את השבת למה שקרוי אצל הגויים "WEEKEND" - סוף שבוע, שאז בא המשבר הנורא של ניתוק מן הרוחניות וחזרה לחיים גשמיים. אנחנו אומרים "ראשון בשבת, שני בשבת", השבת היא מקור יניקה רוחני לכל הימים, עולם שכולו שבת. ההלכה אומרת שאדם ששכח להבדיל, יכול לעשות זאת עד יום שלישי בשבוע הבא, ולגבי עליה לספינה, לקראת שבת, אסרו מיום רביעי שלפניה. יש מציאות כזאת שהשבת היא כמו קנה אמצעי - עד יום שלישי אנחנו עוד יונקים ממנה, ומיום רביעי כבר מריחים את העוגות של השבת הבאה. השבת נותנת חיוניות וקדושה לכל השבוע וההמשכה של זה הוא התפקיד של סעודת מוצאי שבת. תפקידה של סעודת דוד המלך של מוצאי שבת, סעודת מלוה מלכה, היא לדאוג שהקדושה לא תהיה שייכת רק לבית הכנסת שכאשר יוצאים ממנו משאירים שם את הכיפה. היסוד של עבודת מוצאי שבת הוא לחבר את ה-"ויהי נועם..." אל "...ומעשה ידינו כוננהו", את הנועם של שבת אל מעשה ידינו של ימי השבוע. "ויהי נועם" הוא הפסוק האחרון של תהילים צ' "תפילה למשה איש האלוקים, ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו...", אחר כך "יושב בסתר עליון" - זה המזמור של מוצאי שבת, ואנחנו מחברים אותו, את היושב בסתר עליון, אל המזמור הקודם - אל מעשה ידינו.

רש"י על הגמרא בשבועות מביא שאחד עשר המזמורים שבתהילים, מזמור צ' עד ק', הם מזמורים של משה - "תפילה למשה איש האלוקים", אחר כך "יושב בסתר עליון" ו-"מזמור שיר ליום השבת", דרך מזמור צ"ה שזוהי התחלת הסדרה של קבלת שבת, ומזמור ק' שהוא מזמור של פורים, "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה".

בפרשת משפטים כתוב "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך" ובמזמור "יושב בסתר עליון" מובא "כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך". בפרשת משפטים (שמות כ"ג) - "הנה אנוכי שולח... השמר מפניו... כי שמי בקרבו" ואומר על זה רש"י "מחובר לראש המקרא: השמר מפניו כי שמי משותף בו, ורבותינו אמרו שזה מטטר-ן ששמו כשם רבו...". הרמב"ן גם כן מאריך בביאור עניינו של המלאך הזה. בסוף הפרשה מובא "ואל משה אמר עלה אל ה'", מי מדבר? הקב"ה, אם כן היה צריך לומר עלה אלי! כך שואלת הגמרא בסנהדרין. הרמב"ן מסביר, "וכבר הזכרתי כוונתם וכל דבריהם אמת, שרב אידי לא גילה למין ההוא השואל עניין מטטר-ן הגדול וסודו, אבל הזכיר לו כי ממלאך המורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר", ומאריך עוד הרמב"ן לבאר מה עניין אותו מלאך.

יש ויכוח בין רש"י לרמב"ן מה פירוש "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך". רש"י אומר שיש כאן רמז למה שיחטאו בחטא העגל. בפרשת משפטים על המילים "הנה אנוכי שולח מלאך" מפרש רש"י "כאן נתבשרו שעתידים לחטוא ולכן "כי לא אעלה בקרבך", ועל זה אומר משה "ואם אין פניך עולים אל תעלינו מזה". מעלת יציאת מצרים היא שהיא מעשה הקב"ה בעצמו, "אני הוא ולא אחר", וכאן הקב"ה מצוה שמלאך יכניסם לארץ, "ילך מלאכי לפניך והביאך אל ארץ האמורי והחיתי... לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעשה כמעשיהם", ובספר יהושע בפרק ד' לאחר חציית הירדן מתגלה ליהושע המלאך ואומר לו "עתה באתי". מה פירוש עתה באתי? אומר רש"י "משה רבך לא רצה לקבלני, ועתה הגעתי".
כאן נתבשרו שעתידים לחטוא, לפי רש"י, וילך מלאך בקירבם. משה רבינו לא הסכים לכך ודחה את גזירת המלאך כל זמן שהיה חי וכשעלה למרום, בזמן שיהושע הכניס את העם לארץ, בא המלאך - "עתה באתי".

לפי הרמב"ן זה לא כך. לפי הרמב"ן המלאך הזה הוא הופעה, לא הופעה של חטא וחיסרון, אלא של מציאות אידאלית של גילוי קדושת ארץ ישראל, קדושה שבאה בצורה של מלמטה למעלה. כשנגמר המסע הרוחני של ישראל במדבר עם משה, הקדושה שמגיעה מלמעלה למטה, מתחילה הופעה של קדושת ארץ ישראל, כך צריך להיות לכתחילה. הרמב"ן מאריך עוד בעניינו של המלאך הזה.

הקדושה הזו של מוצאי שבת, זהו עניין המלאך. מ-"יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" עד מזמור ק', הכל מהלך אחד. מזמור צ', "תפילה למשה איש האלוקים, ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו" - "בטרם כל יציר נברא", כבר אז - "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", מכאן שתשובה קדמה לעולם. גם בזמן החטא ובתוכו גנוזה התשובה, החטא הוא שליח של התשובה וזה היסוד של "תשובה קדמה לעולם" - כך אומר הרב באורות התשובה במקומות שונים. חטא הוא שליח של התשובה, שליח עקיף שמופיע בצורה משונה ומדרדרת כדי לגלות את עוצמת האישיות של האדם, עד דכדוכה של נפש - "ותאמר שובו בני אדם". זו הופעה ירודה לצורך עליה אבל בראשית, בתיכנון, זה הופיע בתור תשובה שקדמה לעולם וגם קדמה לחטא בהופעה הנפשית של האדם. אדם הראשון נברא ביום שישי, הספיק לחטוא ולשוב באותו היום ואז פגש את השבת, שגם היא קדמה לעולם. המשיכה הזאת שאנו ממשיכים במוצאי שבת זה ניסיון לאחוז בקדושה הזו לפני שתעלם לנו, לחבר את קדושת השבת אל תוך ימי החול, לרומם אותם להוות אמצעי לגילוי קדושת השבת.

באמת, אין מחלוקת בין רש"י לרמב"ן, הכל מוצג ביחס של לכתחילה ואיך זה קורה במציאות. מוצאי שבת שעובדים בו עבודה נכונה של מלוה מלכה, מונע את הנפילות הללו, שהן כולן מאותו יסוד. מה זה חטא העגל? כלה שמזנה מתחת לחופתה כמו שמזכירה הגמרא, באותו מקום שהוא תחת חופתה. איזו עוצמה, איזה קודש, איזו גדולה במעמד הר סיני ושם, באותו מקום, חוטאים בחטא העגל. היתה שם קדושה נוראה שהופיעה בצורה של חטא, בצורה של התפוצצות... כמו שמסביר המהר"ל בנצח שדווקא כאשר שני טפחים של הלוחות ביד משה ושני טפחים כביכול ביד ה', דווקא במדריגה כה גבוהה של דביקות, היצר מקטרג.

זה עניינה של מלוה מלכה, התיקון של וי-נפש. המשכת השבת לתוך החיים מראה שהכל מתוכנן - סוף מעשה במחשבה תחילה. הכל עניין אלוקי של תשובה שקדמה לעולם, כיון שראה הקב"ה שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיה ורק לאחר הצירוף הזה העולם עמד. כל הירידות הן חיצוניות ביחס לפנימיות של העליה. כל הנפילות, כמה שהן נוראיות, כמה שכל המשברים הם איומים, הרי בתוך תוכם, בפנים פנימיותם, מסתתרת נשמה גדולה, זאת שעתידה לבסוף לתקן את הכל. "מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", זה היסוד של עבודת המקדש (מוזכר ברש"י לתהילים שם) שהוא העניין של "מעשה ידיהם של צדיקים". "מעשה ידינו" של מוצאי שבת חייב להיות מוזכר ב-"ויהי נועם", מוכרח להיות מוסבר שאדם לא קץ באוכל ומנותק מהחומר שמוריד אותו. זו הדרך - תחילת הקדושה היא הלכות איסורי ביאה והלכות מאכלות אסורות, זה ספר קדושה, עד שמגיעים לפרק כ"ו בברייתא של פנחס בן יאיר, בה החומר כבר מתגלה בקדושה. אם עובדים נכון אין נפילות.

"אל חי בקרבכם", אמר יהושע לעם ישראל לפני שעברו את הירדן. הנס הזה שהארון מוביל את העם, לא סותר את העובדה שההופעה היא אחרת. מאז שעם ישראל עובר את הירדן הארון הולך לפניהם למרות שבמדבר המשכן היה באמצע. המהרש"א בסוטה ל"ד אומר שכשנכנסו ישראל לארץ, מכח קדושתה של ארץ ישראל הארון הלך קדימה, אבל כשהיו בחוץ לארץ, במדבר, הארון היה באמצע המחנה בגלל שהקדושה שם היא קדושת כלל ישראל.
השבת היא במובן מסויים באמצע השבוע, נמשכת עד יום שלישי שאחריה ומתחילה מיום רביעי שלפניה, אבל אם עובדים נכון את העבודה של מוצאי שבת אפשר למשוך אותה קדימה מכח הקדושה הארץ ישאלית ויש כח בעבודה הרוחנית הזאת להמשכת הקדושה לתוך הארץ, לתוך החיים, לתוך ימי השבוע.

תכלית העשיה הרוחנית בישיבה גבוהה ניכרת דווקא כשעוזבים את הישיבה, כשאין את המשבר בו הקדושה נשארת בבית המדרש אלא להיפך, הקדושה יוצאת איתנו החוצה אל העולם. צריך למשוך את הדברים בצורה כזאת של "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

מזמור צ' מתחיל בתשובה קדמה לעולם. אחר כך במזמור צ"א "ימי שנתינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", התפיסה קצת מקוטעת. סוף המזמור הוא כבר "אורך ימים אשבעיהו ואראהו בישועתי", לא תפיסה מקוטעת של בני תמותה, אלא "אורך ימים אשביעהו" הדברים נמשכים וזורמים. זה בעצם היסוד של המזמור הזה, צ"א, "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך" - "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך", שמירה אישית עם הכניסה לארץ. המלאך הזה הוא מטפלת פרטית שמדריכה אותנו ושומרת עלינו כמו על תינוקות שלא ניגוף באבן רגלינו. ההורדה של הדברים מן ה"מעון אתה היית לנו בדור ודור", מהמציאות הקדמונית והעליונה אל תוך הקדושה הטבעית של ארץ ישראל, זה התפקיד של יהושע בהיכנסם לארץ. זה כל מהלך ה-י"א מזמורים הללו, מ"תפילה למשה... ה' מעון היית לנו... בטרם הרים יולדו..." דרך הנפילות האנושיות של בני התמותה, "ימי שנותינו בהם..." והתשובה, התיקון, שבעצם קדם לחטא ועד הופעת קדושת החיים בשלימותם, "עיבדו את ה' בשמחה..." של פורים, לעתיד לבוא.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il