בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • סדרי הדין והדיון
לחץ להקדשת שיעור זה

קיום הליכי דין וקבלת עדות בסקייפ ובזום

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

סיוון תשפ
25 דק' קריאה
המקרה:
הטכנולוגיה נענתה לאתגרי המציאות ונתנה מענה לריחוק הגיאוגרפי והפיזי בין צדדים שביקשו לתקשר ולהפגש יחד. כך נוצרו פתרונות של התקשרויות מפותחות הכוללות מפגש פנים בפנים, כולל הצגת מסמכים – ברזולוציה גבוהה ושיח ישיר, משל ישבו יחדיו סביב שולחן אחד.
אפשרויות תקשורת אלו הפכו להיות מנת חיינו בעת הבידוד החברתי בעת התפשטות נגיף הקורונה, במפגשים משפחתיים, חברתיים, עסקיים ואף משפטיים.
בתי דין קיימו דיונים באמצעות תוכנות סקייפ וזום, קיבלו טענות, חקרו עדים ושיגרו החלטות.
נבקש לעיין לגבי תוקפם ההלכתי לקיים הליכים משפטיים אלו באמצעים הטכנולוגיים, כשהמעורבים בדיון לא מתכנסים בצוותא בהיכל בית הדין.

תשובה
כלי המדיה מאפשרים לתת מענה לקיום הליכים משפטיים רבים, בעיקר מנהלתיים. ברם אינם תחליף ל'מעמד בית הדין' כשנדרש.
הדיינים לא יוכלו להצטרף בזום להיות 'מושב בית הדין' לקבל הודאות, עדויות, לכוף, לכתוב 'מעשה בי"ד' ולהוציא ממון אא"כ יקבלו הצדדים עליהם זאת בשטר הבוררות, וכן לא יוכלו לבצע הליכים שדרוש בהם 'בית הדין' כגט, גיור וחליצה.
הצדדים והעדים צריכים לעמוד בפני בי"ד ובפני בעל הדין, אך מצאנו אופנים לקיים את העדות והטענות בעת הצורך גם כשאינם מופיעים בפני בית הדין, וכ"ש שיהא ניתן לשמוע את הטענות והעדות בסקייפ, בזום ובוואצאפ. וזאת בתנאי, שיהא ניתן לחקור היטב את הצדדים והעדים וחומרי העזר שמגישים לבית הדין, שמטבע הדברים אינם מאפשרים חקירת פרטי פרטים, ומקילה על התחמקות ממענה ובילוש אחר מהלכי המתייצבים מול הדיינים על המסך.

נמוקי הדין
שימוש בסקייפ ובזום במסגרת בית הדין
השימוש בכלי המדיה עשוי לסייע גם בין כותלי בית הדין, לקצר ולפשט הליכים, במידת האפשר. ישנם הליכי משפט רבים שבוודאי יכולים להתקיים באמצעות הסקייפ והזום, כמו חקירה ודיון בטענות הצדדים כולל הגשת סעדים משפטיים, בחינה ואישרור מסמכים והליכים מנהלתיים במידת האפשר.
גם דיני הראיות יוכלו להתקיים במסגרת זאת כל עוד ישנה הקפדה על אמינות גבוהה, והחומרים המוצגים והראיות ניתנות להראות באופן ברור באמצעי הטכנולוגיה המתפתחת בכל עידן (עפ"י תצלום, תמונה וסרט של האירוע הרלוונטי – באם יתאפשר לאשש ולשפוך אור על נשוא הדיון, ברם לזהות צבעים בדיוק רב ואוטנטיות של מסמך – יהא קשה האידנא, וכן כל מידע שלא ניכר אלא בראיה בלתי אמצעית. מעשה שהיה בבי"ד, שצד אחד הגיש מסמך רישמי כפי שהתבקש, ובי"ד קיבל אותו מאחר והיה נראה לנו תקין ומקורי, ולאחר פרק זמן הבחין אחד הדיינים כי הלוגו מטושטש בעוד המסמך בהיר, עובדה המצביעה על ניסיון זיוף. זיהוי זה ושכמותו, לא תמיד יכול להבחן מבעד למסך המחשב).
כן ניתן לבצע שליחות במסגרת הווירטואלית, כפי שפסק השו"ע בסדר הגט סעי' לג: 'א"צ שהשליח יהא עומד בפני המגרש, אלא אפי' שלא בפניו יכול למנותו'. אומנם הרמ"א העיר שרק במקום הצורך ינהגו כך: 'וכל זה כשהבעל נחפז ללכת ואינו מוסר הגט לשליח והוא שעת הדחק, אבל בלאו הכי אין עושין שליח בכי האי גוונא, אלא מוסר ליד השליח'. אמנם הדברים אמורים בגט, בשל הדין היחודי שצריך לשמוע את הציווי מהבעל עצמו, ובשל חומרת הגט, אך ביתר דיני הממונות וודאי שיהא ניתן להעזר באמצעי המדיה לצוות על השליחות.
גם ציווי על שליחות הגט סבר בשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' רנ ששפיר ניתן לשלוח סופר ועידי חתימה באמצעות הטלפון בעת הצורך, וכ"כ בשו"ת שערי דיעה ח"א בסי' קצד שאם מכיר בטביעות עינא דקלא אזי מהני למות שליח באמצעות הטלפון. אומנם הבית יצחק אהע"ז ח"ב סי' נג בהגהה פקפק בכך, וסבר שאינו נחשב כשמיעת קול הבעל ממש ולכן סבר שאין למנות הסופר והעדים באופן זה, אלא רק מינוי שליחות אפשר לבצע בטלפון, וכ"ש בסקייפ ובזום. הבית יצחק בהגהות ומפתחות הספר לסי' יג הוסיף וכתב: 'ואם יצא אל הפועל מכונת טעלעפאט או טעלעטאסקאפ אשר יוכל לראות גם צורת המדבר ע"י פאטאגראפיע אז יהי' ביותר נקל להתיר שליח לקבלה ע"י המכונה הנ"ל'. הרי דאפילו כשיוכלו לראות את תמונת המדבר בשעה שמדבר, סבר הבית יצחק 'ביותר נקל להתיר' עשיית שליח לקבלה שהבעל יוכל למנות, הרי שס"ל שכשצריך לשמוע קולו בדווקא, לא יועילו סוגי מכשירים למיניהם. אך כבר הפתחי תשובה באהע"ז בסי' קכ ס"ק יח האריך להתיר לצוות לסופר אף שלא בפניו בצירוף כת"י. וכ"כ האגרות משה ח"א אהע"ז קטז.
והנה בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' מז סק"ה העלה סברא: 'אולם יש לחלק ולומר דכשהבעל עומד לפני הסופר ומדבר אליו שאני, דהרי הסופר רואה גם עקימת שפתיו של הבעל ותנועות גופו ומבחין ברמיזותיו אליו, ולכן י"ל דהמה המשלימות לקול... לציוויו לכתוב גט לשמו ולשמה'. הרי שלדידיה ניתן יהיה להשתמש בכלי המדיה שמאפשרים לראות עקימת שפתיו וציווי הבעל כמשלימים לטביעת עינא דקלא, גם לגט, כ"ש כניכר דיבורו ע"ג המסך.
אומנם לגבי ציווי השליחות בטלפון גרידא, הסיק הציץ אליעזר שם סק"ז להתיר רק בתנאים מסויימים: 'אולם מובן שאפילו להמצדדים והצדדים להתיר מינוי ע"י הטליפון, ואשר כתנאי ראשון הוא כמובן רק במקום עיגון גדול, צריך מיהת שיעמדו על יד המדבר עדים שיעידו אח"כ בפני ב"ד שאמנם פי המגרש הוא שדיבר ומינה דרך הטליפון. ואפילו אם ע"י הסופר והעדים והשליח שבמקום כתיבת הגט יעמוד קרוב המכיר קולו ויאמר שמכיר שזהו אמנם קול בעל האשה אי אפשר לסמוך ע"ז בלבד... גם ידוע שבהרבה פעמים דומה הדבר כאילו מכירים קול המדבר אליו דרך הטליפון של מי הוא ובאמת חילוף הדברים, ואפילו אם אומר שמות הסופר והעדים והשליח ושם האשה ושם אביה הכל כפי מה שהודיעו וכתבו לו הב"ד שבמקום האשה וגם קבעו שעה מיועדת מתי שידבר אליהם, יתכן אפ"ה שאמר לאחר לדבר הדברים בשמו. בשעה הקבועה, על כן צריך שיהא מבורר עפ"י ב"ד ועדים כנ"ל'.

דיינים משתתפים בדיון בזום – אינו מותב חדא
הסקייפ והזום הינם מהוים כלי עזר נוח מאוד להעביר תוכן ולהשתתף ולדון יחדיו, אך לא יוכלו לספק את המעמד המשותף בעת קיום הדיון.
כוחו הייחודי של בי"ד נובע מכח היותו במותב חדא, הדיינים ישבו בצוותא, ניתחו ודנו והסיקו דעתם. מעמד יחודי זה של בי"ד שיושב כחדא, לא נועד רק בכדי לאפשר בירור הדין ולהוציא את הצדק והיושר מסולתה, אלא מעמד אלוקי כפי שקרא עליהם המקרא, וע"כ במעמד קבלת הגר דרוש בי"ד לצרפם תחת כנפי השכינה (עפ"י הגמ' ביבמות בדף מו: ובתוס' שם בד"ה 'משפט' ובקידושין סב: בד"ה 'גר', בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' כט, דעת כהן לגראי"ה קוק סי' קמז), ובחליצה דרשו בי"ד (עפ"י הגמ' ביבמות בדף קא. ובדף לט:, שו"ע אהע"ז ריש סי' קסט, נוב"י סי' קנה וחת"ס ח"ד סי' נד הקשה שאינו דין אלא רק גביית כתובה תלויה בה. אומנם האבנ"ז אהע"ז סי' רכ סק"ו הכשיר בדיעבד בלא בי"ד) ובגט אף שאין להם תפקיד מעשי, וכך יש לראות בהם כל היכא שדרשו בי"ד. לא נכון להגדיר את ההשתתפות במדיה כמותב חדא, ואזי חסר לן בדיון זה כח היחודי של 'בית הדין'. ובי"ד זה יהא נטול יכולת לכוף, לקבל הודאות, להוציא ממון ולכתוב מעשה בי"ד.
הגמ' בכתובות בדף כב. אמרה: 'א"ר זירא הא מלתא מרבי אבא שמיע לי, ואי לאו רבי אבא דמן עכו שכחתה, ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם, צריכין למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי', וכן הוא בב"ב בדף קסה:. כלומר, דרוש שיחתמו שלושה דיינים על השטר, ובהעדר ג' חתימות חוששים שלא היו שם שלושה, או שלא קיבל השלישי העדות בפניו, או שנעשה השלישי קרוב ואו פסול, וחיישינן שהליך בי"ד לא היה תקין או שטעו וקיבלו הדין בהרכב חסר. לכן כותבים שנעדר השלישי מהחתימה, אך היה בכל שלבי הדיון כדין.
קיום בי"ד נעשה רק באופן של ישיבת שלושה בצוותא כחדא, כפי שמעידה התוספתא בב"ב פי"א ה"ט: 'אי זהו קיום בית דין במותב פל' בן פל' הוציא פל' לפנינו שטרו קרוע ובדקנו עדותן של עדים ונמצאת מתכוונת', ונשמט מדברי המשנה בב"ב פ"י מ"ו. וכן הביאה הגמ' ב"ב בדף קסח:: 'ת"ר איזהו קיומו. במותב תלתא הוינא אנו פלוני ופלוני ופלוני, הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו'. בכך יש לבאר את שפסק מרן בסי' ל סעי' יב שעל העד לחזור להעיד בפני הדיינים שוב כשהם יושבים כאחד: 'וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה, וחזרו והעידו בבית דין אחר, וחזרו והעידו בבית דין שלישי, יבא אחד מכל בית דין, ויצטרפו לעשות בית דין חדש לדון על מה ששמעו. אבל דיין שהעידו שנים'.
הגר"ש שקופ בשערי יושר ריש שער ה באר שבי"ד הינו קובע את המציאות הממונית, ולאחר פסיקתם הממון אינו מגדר כממון המסופק. כח זה אינו מוקנה למורה הוראה שמכריע את הדין עפ"י אומדנותו וחכמתו, אלא מוקנה לבית הדין וזהו כוחו הייחודי.

הצגת טענות והודאות בפני בית הדין
שמיעת הטענות וההודאות נעשית אך ורק בפני בי"ד, ואף לא מפי איש אמצעי כמתורגמן, כמבואר בשו"ע בסי' יז, משקלה של טענה שלא נטענה בהיכל בית הדין קלוש, אינו חלוט ולא ניתן להסתמך עליו באופן מובהק. הוי אומר, שהודאה שלא נאמרה בפני בי"ד, לא ניתן להשען עליה, ואינה מחייבת.
הצגת והעלאת טענות של הצדדים שלא בפני בי"ד, עשויה להתקל בהכחשה ובשינויי גירסה וכי יוכל לחזור בו מדבריו הראשוניים. מנגד, בנידון דידן אפשר שכיון שמודע שטוען בפני בי"ד אף שלא ניצב בפניהם פיזית, מודע שדבריו יתקבעו ויתקבלו באופן חלוט, כך שלא יוכל לחזור בו מאשר השמיע מעבר למסך. וראה בשו"ת הר"ן בסי' מז ומש"כ בדבריו השב שמעתתא ו, יג אם יכול לחזור מדבריו שמחוץ לבי"ד, אומנם הכא טוען במסגרת הדין ופונה לבי"ד.
אולם השו"ע בסי' קכד סעי' א הביא אפשרויות לטעון מבלי להיות נוכח בבי"ד, בשל מניעות שונות: 'הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לב"ד וישיב בעדו לתובע והוא ישב בביתו ונשים יקרות שאין כבודן לבא לב"ד, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד ולערער בהדי ע"ה'. הסמ"ע שם באר דין זה: 'בפרישה כתבתי דאפשר דמ"ה אמרו דמשלחין אליהן הסופרים משום דהן יכתבו מיד טענותי' בפניה ויניחו אותן בפני ב"ד. וגם כתבתי שם, דאם ירצה התובע הולך עמהן והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר'.
טענות הנשמעות בבי"ד באמצעות הזום והסקייפ והוואצאפ לא גרעו משליחת טענות הנשים היקרות ושליחת טענות ת"ח, וכיון שהעד יודע שדבריו נשמעים ע"י הצדדים ואף מתקיים חיקור העד, נשמר העיקרון של דיוק בטענות. אך יש לסייג ולהותיר אפשרות זאת רק במקום צורך, ולא באופן רווח, כפי שסייגו את שליחת הטענות רק לנשים שגנאי להם וחוששות מפני מעמד בי"ד, ולת"ח משום כבודם. בתקנות בתי הדין ו, נא אפשרו לבית הדין להפעיל שיקול דעת ולקבל טענות בהעדר הבעל דין במקום הצורך. עם זאת, ברור שאם בשטר הבוררות יקבלו הצדדים אופן קיום התדיינות באמצעות כלי מדיה אלו, שיוכלו לקיים את מכלול הליכי הדין בשופי.

האם עדות שנאמרת על המסך בבי"ד תחשב כהעיד בבי"ד
הגמ' במסכת שבועות בדף ל. אומרת: 'ת"ר ועמדו שני האנשים - בעדים הכתוב מדבר, אתה אומר בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין, כשהוא אומר אשר להם הריב - הרי בעלי דינין אמור'. הוי אומר שיש חובה על הצדדים ועל העדים לעמוד בפני בי"ד, ולא רק להתדיין בפניהם.
להבדיל מערכאות אזרחיות, שרואות בעדות כסעד משפטי תומך גירסא וכלי לסיוע חיקור האמת, התורה הגדירה את העדות, שעל פיהם 'יקום דבר'. כלומר, הם מקיימי הדין. אחת הדוגמאות לכך, הינה שאף לו ידעו הדיינים מה היתה המציאות, לא יוכלו לפסוק בלא שיעידו בפניהם, כפי שמצאנו בעדות קידוש החודש, ובאם ראו בלילה כשאים יוכלים לפסוק עפ"י ראייתם, ובחכמים שבאו לבקר את החולה בב"ב בדף קיד.. ולכן חייבה התורה עליהם להתייצב ולהעיד בפני בי"ד. מהאי טעמא הדין הוא שאינו חוזר ומגיד, ואינו יכול לשנות בעדותו, מייחסים לעדות כח יחודי ולא רק בירור נתונים, עד כדי כך ש'ידם' תהיו בו בראשונה כשמגיעים לכלל זה. יתירא מזו, הגר"ש שקופ בשערי יושר ריש שער ז פ"א סבר שהעדים נותנים את כח הדין לבי"ד. כלומר, עד אחד היה מספיק בכדי לברר את הנתונים ואת האמת, והעד השני נדרש לדידו בכדי לתת לבי"ד כח להכריע הדין. לדבריו, העדים הם אלו שיצרו את הפסק דין: 'אין כונת התורה שהעדים יבררו רק האמת לפני בי"ד, אלא שהעדים פועלים לחדש אצל בי"ד כח חדש לחתוך הדין ולכוף לקיימו כשורת הדין... אין מתחדש אצל בי"ד כח לחתוך את הדין, ולכוף את הנתבע לקיים הדין, רק על פי עדים, משום שהתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, שלא יתחדש אצל בי"ד כחם רק על פי עדים... והיינו דידיעת בי"ד מה שמתברר אצלם ידיעת האמת שראובן חייב לשמעון על פי הגדת העדים, עדיין אינו מועיל שיהיו להם הכח לכוף את ראובן לשלם, ורק ידיעת העדים גורם להצטרף עם ידיעת בי"ד לחדש כח אצל בי"ד לחתוך הדין ולכוף את הלוה לשלם'. ולהכי ברור שיצטרכו להעיד בפני הדיינים.
העדות בזום ובסקייפ ובוואצאפ לא יכולים להיות תחליף לעדות בפני בי"ד, אף שמוצג המסך ו'קולו' נשמע בבי"ד. אומנם אפשר שיעיד העד בפני בי"ד בעירו, ויקבלו את עדותו, וישלחוה מקויימת לבי"ד העוסק בדיון זה. ולא נזקקים לכלי המדיה בהליך העדות. אומנם העדות לא נגבתה בפני הבע"ד, ונעיין כעת כיצד יתאפשר לקבל עדות זאת.

קבלת עדות בפני בעל דין
איתא בגמ' בב"ק בדף קיב:: 'ר' יוחנן אמר אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. א"ל רב ששת לרבי יוסי בר אבהו אסברה לך טעמיה דרבי יוחנן, אמר קרא והועד בבעליו ולא ישמרנו, אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו'. כן פסק הרמב"ם בהל' עדות פ"ג הי"א שאין לקבל עדים שלא בפני בע"ד. וכן נפסק בשו"ע בסי' כח סעי' טו: 'אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין'. והרמ"א שם הביא בשם המרדכי דיעה החולקת: 'ויש חולקין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו, כשר בדיעבד'.
בניגוד לכך, הירושלמי בסנהדרין פ"ג ה"ט סבר שאין מניעה לקבל עדות שלא בפני בע"ד בדיני ממונות: 'רב חסדא בעי מהו לקבל עדים שלא בפני בעל דין. רבי יוסי בשם ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדון ליה גזר דין. אם בא ועירער עררו קיים'. כיון שיכול לערער על הדיון ולהציג ראיות, העדות מתקבלת. אך כדחזינן, לא פסקו כן.
הראבי"ה במרדכי בכתובות רמז קמה סבר: 'דאם קבלו הדיינין עדות שלא בפני בעל דין בדיעבד הויא עדות, כדאמרינן הכא דהכחשה מיהא הויא', וכן הביא הב"י בסי' כח, טו בשם הראב"ן ורבנו ירוחם. אך המרדכי הביא שדחו את ראייתו: 'ויש דוחין דכל עניני הזמה חדוש הוא ולא גמרינן מיניה'. וע"כ הסיק הריב"א שם: 'דלא הוי עדות' אף בדיעבד והעדות פסולה מדינא דאורייתא, וכן סבר הרא"ש, ובשו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ד סי' יח הבין שאף הרמב"ם הסכים לשיטתם. וכ"כ הנימוקי יוסף ב"ק בדף לט:: 'וכיון דקי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, אם עברו וקבלו לא עשו ולא כלום, דהוו להו טועין בדבר משנה דקי"ל דחוזר'. וכן פסק הש"ך בסי' כח ס"ק יט בשם היש"ש: 'פסק דאפילו בדיעבד פסול העדות שהוגבה שלא בפני בעל דין'. וכשהתירו להעיד שלא בפניו כגון בחולה, הלכו למדינת הים ואלים הוא מדין תקנת חכמים כמבואר בב"י שם.
הכסף משנה בהל' עדות פ"ג הי"א כתב: 'לפי שלמעלה חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות, אמר שבדין זה אין חילוק, שגם בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין'.
הרשב"א ח"ב סי' שעו הבין שמקור הדין הינו גזירת הכתוב, וכ"כ הסמ"ע בס"ק מז בטעם דין זה: 'משום שנאמר והועד בבעליו, ודרשינן יבוא בעל השור ויעמוד על שורו'. האור שמח בהל' עדות כתב שהמקור אתי לדיני נפשות ואילו לממונות הוא אסמכתא בעלמא: 'בחידושי רשב"א תמה אם הוי דבר תורה, כדיליף מקרא דוהועד בבעליו, איך מקבלין בהיו עדיו חולים וכיו"ב. ותירץ דמן התורה בדיני ממונות מקבלין שלא בפני בעל דין, והא דוהועד בבעליו משום דכדיני נפשות דמי, דהא דין השור הוא בכ"ג, אף דאצל הבעלים הוי רק היזק ממון. אבל בדיני ממונות לא הוי אלא אסמכתא, ולכן הקילו חכמים בשלהם'.
הרמ"א והב"י בשם רבנו מנחם הביאו שאם העידו עדים בתחילה בחרם שלא בפניו, ואחר מכן העידו בפני הבעל דין בשינוי בגירסא, תתקבל עדותן אף שבה הם משנים מאשר העידו בראשונה בבי"ד. ובאר הסמ"ע סי' כח ס"ק מח שהעדים לא נפסלים בשקר, אף שהעידו בבי"ד: 'שכל שלא בפניו אין מדקדקין כל כך בעדותן'. כלומר, הגזירת הכתוב שדרשה להעיד בפניו דייקא יצרה ידיעה בקרב כל הבאים בשערי בי"ד, שאין משמעות לעדות שלא בפניו, ולהכי סבורים הכל שאין כל משמעות לעדות זאת, ולהכי אינם מדייקים בעדות שלא בפני בע"ד. כלומר יש לקיים הדיון בפני בע"ד בכדי שיוכלו לדייק בדין.
כן בשו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' ה באר שטעם הדין מבוסס על הפסוק: 'הטעם כי בתורה כתיב ע"פ ב' עדים יקום דבר, והוא כולל שהעדות תהיה דוקא על פיהם ולא עפ"י כתבם, והוא מצוה שכלית כי אינו דומה שומע מפה לאזן, ונחקר בבי"ד ומכירים ברמיזות ובקריצות שלא יעידו לשקר'.
טעם נוסף נאמר לדין זה שלא להעיד שלא בפניו, נאמר ברש"י בב"ב שם בד"ה 'התם': 'בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן'.
כן הנימוקי יוסף בב"ק בדף לט: הביא בשם רבו של הריטב"א: 'דהא דאמרינן דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי, היינו בדבר שאינו ברור ויש בו חשש, אבל בדבר ברור שאין בו חשש כגון דצוה אבי הקטן ואמר תנו מנה לפלוני מקבלין עדים שצוה כך, ונזקקין דליכא למיחש למידי... וכן לכל כיוצא בזה שהוא ברור על פי העדים בלא שום חשש מקבלין עדים שלא בפני בעל דין'. נראה שהבין שהצורך בעדות בפני בעל דין נועד למנוע חשש לשיבוש הדין והעלאת טענות שקר ונזק ממוני, ולהכי הקל בדיון שהדין בו ברור שאין צריך לדייק בו בדברי העד.
האבני נזר אהע"ז סי' רלח אות ז תמצת זאת וכיוון לשני טעמים אלו, שבגינם יש להעיד בפני בע"ד: 'האחד דכשהבע"ד כאן ידע לטעון להכחיש העדים או להזימם וכמ"ש הרשב"ם פרק חזקת, והב' מגזה"כ כמו קרובים'. והעלה נפק"מ: 'והנה לפי טעם ראשון יש בו חשש משקר, וכן משמע במהרי"ט במה שהוכיח שאף לפטור בעי בפני בע"ד, דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי', שכל לוה יביא עדים שלא בפני המלוה ששטרו מחול או פרוע, הנה מפורש דשלא בפני בע"ד חיישינן שהוא שקר, ודווקא אם מקבלין בפני בע"ד והבע"ד אינו יכול לבטל עדותן מחזיקין הדבר לאמת'.
הלבוש בסי' כח שם הביא טעם שלישי, שבהעדר בע"ד יעיז העד לתאר ולהשמיע מצג שוא, והנוכחות של הבע"ד מפירה את תעוזה זו: 'וטעמא דמסתברא הוא מפני שבפניו לא יוכל להעיז וישים על לבו אמתת הדברים להגיד האמת, מה שאין כן כשמעיד שלא בפניו'. כן מבואר בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קמח: 'הא דאין מקבלין עדות אלא בפניו טעמא אחרינא אית ביה, דאם מעיד בפניו אולי יזכור לו בעל דבר שלא נעשה הדבר כך וכה"ג. וא"כ אף שאין העד מכירו, מ"מ כיון שהבעל דבר שומע דברי העד ושותק, תו ליכא למיחש אף שאין העד מכירו'.
כן מבואר בתוך דברי התומים בסי' כח ס"ק טו שיובא לקמן, שנועדה העדות בפני הבע"ד למנוע העזה: 'ואינו דומה ראיית פנים, דאינו מעיז'.
אלא שהנתיה"מ בביאורים שם סק"ו הקשה על התומים, ושלל טעם זה ביסוד דין עדות בפני בע"ד: 'דהא דבעינן בפני בעל דין, לאו משום דלא מעיז הוא, רק גזירת הכתוב [שיעידו ששמעו מבעל דין], דהא אפילו בשור הנסקל בעינן בפני השור'.
בחידושי הרי"מ בב"ק בדף קיב. מבאר שרק בדיני ממונות יתאפשר להעיד שלא בפניו, ולא בכל עדויות, ומחדד את ההבדל המהותי בין דיני ממונות לדיני נפשות: 'אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, הא עיקר הטעם דאין חבין לאדם אלא בפניו. והנה בשלמא התם בשור להיות נעשה מועד אי אין מקבלין העדים באמת אינו נעשה מועד ואינו חייב כלל. וכן החיוב חצי נזק שהוא קנס וכל כמה דלא איגמר דיניה לאו בר חיובא הוא, א"כ הקבלת עדות חוב גמור לחייב מה שלא היה חייב באמת בלא הקבלת עדות, ושפיר אין חבין שלא בפניו. משא"כ בכל חוב או בגזילה שהוא ממון ואם באמת חייב גם בלא הקבלת עדים מחויב לשלם ואינו רק בירור שחייב, מנ"ל דבזה לא נקבל עדות שלא בפניו, הא אין זה חוב כלל רק לשלם מה שחייב בלא זה'. כלומר, עדות בדיני ממונות אינה יוצרת חיוב אלא רק מבררת את החיוב שמוטל עליו מכבר, לעומת זאת בדיני קנסות או בנפשות – העדות היא היוצרת את החיוב ולהכי נדרש שיהא בפניו, וחשיב כחבין שלא בפניו אם יפסקו שלא בפני בע"ד.
נמצא שבדיני קנסות, נפשות והדומים להם – לא יוכלו לטעון ולהעיד בלא שמצויים הצדדים יחדיו בהיכל בית הדין. ואף בדיני ממונות, אם הצורך לקיים את הליכי הדיון בפני הבע"ד הינם מגזירת הכתוב, או אסמכתא – לכאורה לא יוכלו למצוא חלופה בכלי המדיה, אא"כ יחזרו הדיינים על דבריהם – כפי שנראה בפרק הבא.

להעיד בבי"ד באמצעות שטר
הגמ' בכתובות בדף כ. ציינה אפשרות להעיד עדות מהכתב: 'ת"ר כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא והוא, שזוכרה מעצמו. רבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו. אמר רבה ש"מ מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו, מדכר חד לחבריה. איבעיא להו: עצמו מאי? רב חביבא אמר: אפילו עצמו, מר בריה דרב אשי אמר: עצמו לא. והלכתא: עצמו לא. אי צורבא מרבנן הוא, אפילו עצמו'. הקפידה הגמ' שיזכור בעצמו העדות, כפי שהדגיש רש"י שם בד"ה 'אע"פ שאין זוכרה מעצמו': 'אלא לאחר שרואה בשטר נתן בלבו ונזכר שלא נשתכח ממנו כל כך שכשמזכירים לו נזכר, אבל אינו נזכר לגמרי לא, דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם'.
הראשונים נחלקו בביאור החיסרון בעדות שבשטר;
א. שיטת רש"י בפירושו לחומש היא, שעד אינו יכול למסור לבי"ד עדות בכתב אלא בי"ד צריכים לשמוע את העד ישירות.
ב. שיטת רבנו תם בתוס' שם כ: היא, שהחיסרון של מפיהם ולא מפי כתבם הוא חיסרון רק בעד אילם, אבל עד שיכול לדבר, אלא שאינו נמצא לפני בית דין, יכול לשלוח עדותו משום 'כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו'.
לשיטת רבנו תם, אם העד יכול לדבר, אלא שהוא אינו זוכר את העדות, בי"ד יכולים לדון על פי עדות כתובה שלו כמפורש בתוס' בב"ב מ., אבל ראשונים ואחרונים רבים כותבים (עיין למשל בנתיבות סק"ו) שבזה גם לר"ת אי אפשר לדון על פי עדות כתובה שלו. המחלוקת ביניהם היא בשאלה מתי נעשתה העדות לדעת רבנו תם – האם בזמן כתיבת העדות, או בזמן שהעדות הגיע לפני בי"ד (נפק"מ גם אם העד רוצה לחזור מעדותו) .
ג. שיטה שלישית היא שיטת המרדכי בקידושין רמז תקע שכתב: 'איכא מאן דאמר דבעדות השטר אין משיאין כ"ש בשאר עדיות. ושטרי ממון הן יסוד נביאים ע"פ הגבורה, דכתיב כתוב בספר וחתום והעד עדים, [שלא] עשה הכתוב חתימת השטר כהעדאת עדים בפיהם. וההיא דפרק מי שאחזו לא איירי בשטר הנמסר ליד בעל המעשה אלא בעדים שכותבין עדותן על הנייר ושולחין לב"ד דומיא דמייתי התם דהגדה מתוך הכתב, לאו שמה הגדה אבל שטר ממון הכתוב וחתום בעדים ומסרוהו ליד בעל הדבר, הוי כעדות בפה'. כלומר, הבדיל בין דיני ממונות שלא שייך החיסרון של 'מפיהם ולא מפי כתבם' מן התורה – מ'הלכה מפי הגבורה', ליתר עדויות העדים.
השו"ע פסק כשיטת רש"י, והרמ"א כותב שכן נוהגים ולא קיבלו את שיטת ר"ת: 'העדים ששלחו עדותן בכתב לבית דין, אינו עדות, דכתיב על פי שנים עדים מפיהם, ולא מפי כתבם. הגה: וכן נוהגין. ודלא כיש מכשירין אם העדים ראויין להעיד ואינם אלמים'.
אמנם, הסמ"ע סקמ"ב מציין שראה שנוהגים להקל לקבל עדות כתובה של תלמיד חכם כדי שלא להטריח אותו, וכתב שכן נראה לו: 'אבל התוס' [יבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזו] והרא"ש [פ"ג סי' ז'] והמרדכי והטור [סעיף ט"ו] כתבו בשם ר"ת, דמותר לשלוח עדותו בכתב כל שזוכר העדות ויכול להעיד בפיו [לאפוקי אילם דאין ראוי לקיים בו על פי שנים עדים כו'] אם רצה, ומשום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו, ומשמע דהכי ס"ל. וראיתי נוהגין ממורי הוראה שלא רצו (לטרוח) [להטריח] הת"ח ושלחו לו לכתוב עדותו בכתב ידו ולשלחו לב"ד. וכן נ"ל מאחר דלר"ת וסיעתו אפילו בלא ת"ח מותר לעשות כן'.
והקשה ע"כ התומים סקט"ו כיצד נקבל עדות בכתב, והלא אין לקבל עדות שלא בפני בע"ד: 'אלא נראה דבלאו הכי קשה, כיון דקיי"ל אין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד מה יועיל כתבו ששלח לבי"ד, לו יהיה דהוי הגדה הא שלא בפני בע"ד הוא'.
התומים דחה אפשרות להעמיד שקריאת השטר בבי"ד נחשבת כהעדתם בפני הבע"ד: 'ודוחק לומר הואיל וקוראין הכתב בפני בע"ד הוי כמעיד לפניו, דזה דוחק ואינו דומה ראיית פנים דאינו מעיז לכתיבה שלא בפניו דמעיז ומעיז. דאם לא כן למה בשעדים רדופים לילך למדינת הים מקבלין שלא בפני בע"ד, יכתבו העדים עדותן וילכו ואחר כך יקראו הבי"ד באזני בע"ד כתיבתם ויהיה כמעידין בפניהם'.
וע"כ הסיק התומים שדברי ר"ת נסבים רק במקרים בהם לא זקוקים לעדות בפני בע"ד: 'אלא ברור דר"ת מיירי באופן דאין צריך לקבל עדות בפני בע"ד כמבואר סעיף ט"ז ושם אופנים טובא, ובזו מכשיר ר"ת להעיד על פי כתב, אבל במקום דצריך להעיד בפני בע"ד לא יועיל כתב יד עדים כלל'. ומהאי טעמא סבר, שאף הוראתו של ר"ת אמורה רק בכה"ג: 'דברי הסמ"ע קצרים במקום שיש בו לבאר, דכי נהגו לקבל עדות בכתב מתלמידי חכמים היינו באופן שאין צריך להעיד בפני בע"ד אבל במקום שצריך לא. ואם כן הוא הא דהביא בכנה"ג (הגה"ט אות נא) דעת מחברים דנחלקו אי אף בדיני נפשות ודבר איסור הדומה לדיני נפשות כמש"כ הרמ"א בתשובה (סימן יב) אמרו ר"ת או לא, ולפי מה שכתבתי ליתא ממש במציאות בדיני נפשות דהא ודאי צריך להעיד בפני בע"ד ואם כן מה יועיל כתבו'.
ברם הנתיבות המשפט ביאורים שם סק"ו חלק על התומים, וסבר שקבלת עדות בכתב נעשית רק בעת שהוא נקרא בבי"ד, ורק אז מקבל הגדרת 'עדות', ואז הוי עדות בפניו: 'לא הוי כהגדה בבית דין עד שבא הכתב לבית דין, ויכול לחזור ולהגיד קודם שבא הכתב לבית דין... דדוקא שטר הוי כנחקרה עדותו בבית דין משעת חתימה, אבל עדות בכתב לא הוי עדות עד שבא הכתב לבית דין, ואין העדים עוברין על לאו דלא תענה עד שבא הכתב לבית דין. ואף שבמסירת הכתב לבית דין לא עשו העדים שום מעשה דהא השליח הביא הכתב לבית דין, מכל מקום כיון דעשה מעשה מתחילה ולא חזר בו עד שבא הכתב לבית דין ונגמר המעשה שלו, חייב, דהא כל עד אפילו הגיד בפה יכול לחזור תוך כדי דיבור, וכשלא חזר בו חייב. ולפי זה נראה דאף במקום שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, יכול לשלוח כתבו לבית דין לדעת ר"ת'. ולשיטתיה דהנתיה"מ דברי ר"ת שרירין בכל עדות, וכי בקריאת הכתב בדיון, מתקיימים העדות.
לדברי הנתיה"מ, ניתן יהא לשלוח קובץ שמע לבי"ד שישמע בפני בע"ד, וכן עדות וטענות הצדדים שנאמרו שלא בנוכחות הבע"ד, יוכלו להתקבל לאחר שבי"ד יחזור על הדברים בפני הבע"ד הנמצא בפניהם. ואזי יוכלו העדים להעיד בפני בי"ד בעירם, מול מסך הזום וישמעו דבריהם בבי"ד העוסק בדיון זה, וישמעו דבריהם מע"ג המסך 1 בפני הבע"ד בבי"ד, ולא גרע משליחת עדות הת"ח בכתב ונקרא בפני הבע"ד. יש לשקול אם לאפשר לקיים הליך זה באופן מסודר וכנוהל מוכר באופן גורף, או רק במצבים מיוחדים עפ"י שיקול דעת חברי בי"ד.

עדות במצבים שאין צריך עדות בפניו
ישנם עדויות שיכולות להתקבל גם שהעיד שלא בנוכחות הבע"ד, כפי שנפרט להלן, כך שיהא אפשר לקיים דיון כאשר הבע"ד נוכח רק באמצעות הסקייפ והזום, והעד מעיד בפני בי"ד.
בדיני ממונות אין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, מלבד מצבים מיוחדים שהקלו בכך כפי שהובא בשו"ע ונו"כ. והסיבות הן כשקראו לו ולא בא, או שהוא או העדים חולים או יוצאים למדינת הים, או שהנתבע הוא אלים ויש חשש לקטטה או שהעדים חוששים לדבר לפניו.
מצאנו דיון בפוסקים אם ניתן לפסול עד שלא בפניו. הב"י באהע"ז סוסי' מב סבר שלא ניתן לפסול אדם מלהיות עד, אלא בפניו: 'שאפילו אם היו פסולי עדות דאורייתא, אם לא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם, עדותם בטלה. ומי שהורה להתירה בלא גט, אם ידע שעדות פיסולם נתקבלה שלא בפניהם - ראוי לנדותו אם לא יחזור בו מיד'. כן סבר הכנסת הגדולה אהע"ז סי' מב הגב"י אות קעח והביא מדברי הרא"ם בתשובה ח"א סי' כד שאין פוסלים את העדים שלא בפניהם. וכו סברו בשו"ת דברי ריבות סי' ה' וז' ובשו"ת לחם רב סי' כג.
ברם בשו"ת הריב"ש סוף סי' רסו נקט: 'שאין מזימין את העדים אלא בפניהם, היינו כשבאים לחייבם בגופם או בממונם... אבל לבטל עדותם - לא, שהרי זה כאילו פסלום בגזלנותא או בשאר פיסול הגוף, שיכולים לפוסלם ולבטל עדותם אפילו שלא בפניהם'. וכן סברו הרמב"ן הרא"ה והריטב"א בכתובות בדף יט: שאין צריך לקבל עדות לפסול העדים, בפניהם, ואפילו אם מתו העדים החתומים בשטר יכולים לפוסלם בגזלנותא. וכ"כ בשו"ת הרמ"א סי' יב.
הש"ך חו"מ בסי' לח סק"ב כתב על דברי הריב"ש שאין דבריו מוכרחים, וזה לשונו: 'ואפילו לדברי הריב"ש נראה לי ברור שאין יכול לפסלם שלא בפניהם לשבועה ואפילו בגזלנות, דשבועה הוא נוגע להם עצמם ואין מחייבים לאדם שלא בפניו, מה שאין כן לעדות דמה להם בכך שפסולים להעיד'. ורק לעדות ניתן לפוסלו שלא בפניו.
בשו"ת אגרות משה אהע"ז ח"א סי' פג דן בעניין עד המפורסם למחלל שבת, אם צריך קבלת עדות לפוסלו, בפניו, וכתב: 'והנה לבד שעד השני הוא מפורסם למחלל שבת שעל זה מסתבר שצריך לקבל עדות בפניו שהוא מחלל שבת... אבל אפשר עתה לקבל עליו עדות בפניו בפני שלשה איך שקודם המעשה היה מחלל שבת או שאר איסור הפוסל לעדות כאכילת טרפות וכדומה'.
בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לז הסתפק לקבל עדות שהתקבלה שלא בפני העד, לפוסלו מעדות על קידושין: 'הרי ההלכה היא שגם הפסול מן התורה צריך שיעידו עליו על כך שני עדים בפני בית דין ובפניו... ומשום כך ציין בדבריו לדברי הכנסת הגדולה (אהע"ז סי מב ס"ק קעט) במה שמביא דיש פוסלין בפסולי דאורייתא אפילו לא נתקבלה עדות פסולם בפניהם. וכן במה שמביא שם גם בשם הר"מ אלבילי והר"מ איסראלאן דסברי הנהו רבנן דאם היה מוחזק לרשע ומפורסם, אין צורך לקבלת עדות, שמפני חזקתו פוסלין אותו... יש לומר דהוי מחלוקת הפוסקים אם ניתן לפסול את עדי הקידושין. אך יש לומר דמאחר ומדובר בעדות שעד הקידושין... הוא מחלל שבת בפרהסיה, הוי רק כגילוי מילתא, וניתן יהיה לקבל את העדות אף שלא בפניהם'. כן סבר בשו"ת יביע אומר אהע"ז ח"ח סי' ח בשם תשובת מהר"א די בוטון שיש לקבל עדות לפסול אפילו שלא בפניהם, שאין זה אלא כגילוי מילתא בעלמא.
בשו"ת צמח צדק אבהע"ז סי' קיט כתב, שאף על פי שפיסול עדים שלא בפניהם ספיקא דדינא הוא, מכל מקום אם העדים אינם במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, שפיר דמי לפוסלם אפילו שלא בפניהם. וראה דברי הרדב"ז בתשובה בסי' שיב: 'הרי העדים בנדון דידן פסולי עדות הם. שהרי אינם במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, וכבר כתב הרמב"ם (בפרק יא מהל' עדות) שכל מי שיקבל עדות של עם הארץ, קודם שיעידו עליו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ, הרי זה הדיוט, ועתיד ליתן את הדין, שמאבד ממונם של ישראל, וכל שכן לענין קידושין'.
האבני נזר אהע"ז סי' קכד סבר שלגבי עדות קידושין לכו"ע ניתן לפסול שלא בפניהם, אפילו למ"ד שאין פוסלים את העדים שלא בפניהם, דשאני הכא, שאם אין עדים אין כאן קידושין כלל, לפיכך יכולים לפוסלם אפילו שלא בפניהם.

פסק דין שלא בפני בעל הדין
הגמ' בסנהדרין בסוף פרק זה בורר בדף לא: אמרה: 'אמר רב ספרא: שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר: נלך למקום הוועד - כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין'. דנו הראשונים אם יכול בי"ד לפסוק את הדין שלא בפני בפני הבע"ד.
הנמו"י בדף י. מדפי הרי"ף כתב, שבי"ד הגדול כותבים את דעתם לבי"ד שבעיר, ואותו בי"ד הוא שפוסק את הדין, כי בי"ד הגדול אינו יכול לפסוק את הדין, שהרי בעלי הדין אינם עומדים בפניו. וכן משמע מלשון הטור בתחילת סי' יד.
אבל הרשב"א סי' אלף קיח, מובא בב"י סי' יט מחודשים א כתב שפוסקים דיני ממונות שלא בפני בעל דין, משום שממילא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וכ"כ הלבוש בסי' יח סעי' ו: 'בית דין יכולין לפסוק דיני ממונות אפילו שלא בפני בעל דין, דדוקא גבי דיני נפשות אמרינן צריך להיות בפניו דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט, אבל בממונא בעלמא מאי אכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין, הילכך חותכין דינו שלא בפניו ואם יביא ראיה לסתור הדין יסתור'
השו"ע בהלכות דיינים בסי' יד סעי' א פסק כנמו"י: 'כופין אותו ודן בעירו', וכן להדיא כתב השו"ע בסי' יג סעי' ו: 'אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מב"ד הגדול, כותבין ושולחין, וב"ד הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים'.
מנגד, פסק השו"ע בסי' יח סעי' ו כדעת הרשב"א: 'בית דין פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין'.
הסמ"ע בסי' יח ס"ק יג חילק בין הדינים: 'ונראה פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינים לפני הדיינים, אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחד מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו'. כלומר, הרשב"א מיירי בגוונא שכבר טענו בעלי הדין לפני הדיינים, ואז מותר לכתחילה לפסוק שלא בנוכחות הצדדים ולשלוח לכל אחד את הפסק לביתו. ובכך מיושב לדעת הנתיה"מ חידושים בסי' יח סק"ז סתירת פסקי מרן השו"ע. וכ"כ הש"ך בסי' יג סק"ח: 'והא דכתב לקמן ס"ס יח פוסקין בדיני ממונות שלא בפני בע"ד, מיירי שכבר טענו לפניהם וכמ"ש הסמ"ע שם [סקי"ג], וא"כ כבר עמדו לפני דיינים אלו שפוסקין הדין'. לדבריהם, יש 'להתחיל' את הדין דוקא בפני בע"ד, ואזי יוכלו לפסוק בלא ששמעו את הבע"ד, אך אין חיוב 'לגמור את הדין' כלשון הש"ך שם בסופו.
הב"ח בסוסי' יג יישב את הסתירה, שהנמו"י מדבר על הדין לכתחילה, והרשב"א דיבר על דין בדיעבד, ואין מחלוקת בין הראשונים: 'ואפשר ליישב על פי מה שכתב הרשב"א גופיה... הרי דלכתחלה בעינן שיהו בעלי דינים עומדים לפני הדיינים, אלא דבמקום רחוק חשבינן ליה כדיעבד, וחותכים את דינו. דבדיני נפשות דוקא אפילו בדיעבד לא הוי דין אלא בפניו, אבל לא בדיני ממונות. והשתא ההיא דנמוקי יוסף איירי בלכתחלה דאפילו בדיני ממונות בעינן שיהו בעלי דינין עומדים לפניהם, אבל בדיעבד חותכים את דינו'. וכן נקט התומים בסי' יג סק"ד. ברם הש"ך שם סק"ח הוכיח מלשון הרשב"א שדבריו נסבו אף על לכתחילה.
ובקצוה"ח בסי' יג סק"א ציין מכמה סוגיות שנפרעים מבעל חוב שלא בפניו, וכן נזקקים לנכסי יתומים קטנים תוך הזמן, אע"פ שיתומים כמאן דליתיה לפנינו – שהעיקר כב"ח, ובמקום דאי אפשר, הוי כדיעבד.
החזו"א חו"מ סי' ג' סעי' יא דחה את שיטתם, וכתב בזה"ל: 'וזו כוונת הש"ך סי' י"ג ס"ק ח', ודברי הב"ח אינם מובנים... אלא ודאי העיקר כהש"ך, דאי אפשר להוציא דין על האדם קודם שטען לפנינו, וא"צ כאן לדון, אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו אלא טיבו של כח הדין בדיני ממונות אינו אלא אחר שישמעו בי"ד טענות שניהם, שבדיני ממונות אין עדות מכרעת אלא לעומת הטענות... ולא טענת הנתבע אין על מה לדון, והנה הכפיה לנתבע הוא בנדוי וכדאיתא סי' י"א ס"א ולא נחתינן לנכסיו'. הרי סבר החזו"א עפ"י הש"ך שביה"ד רשאי להוציא דין על אדם רק לאחר שישמע טענותיו, ואם פסק בלא שמיעת הטענות, דינו בטל. מכח זה החזו"א דחה את שיטת הב"ח שבדיעבד אם בי"ד דן בלא שמיעת הנתבע ופסק פסק דינו תקף, וכן דחה את הקצוה"ח: 'ובקצה"ח... הכריע כדעת הב"ח דאף בלא שמיעת טענות הנתבע בדיעבד הוי דין... והדברים תמוהים, איך יתכן לדון בלא שמיעת טענות הנתבע בזמן שהוא אנוס לבוא לב"ד לפי שעה'.
המהר"ם שיק חו"מ סי' ב דן בשאלה האם ניתן לדון את המסרב לבוא לבי"ד שלא בפניו, וכתב שם: 'אבל בדיני ישראל אנו מוצאים שכופין אותו או בנדוי או בחרם ובשוטים ע"י גוים שיכפוהו עשה מה שישראל אומר, אבל לדון שלא בפניו לא שמענו... וכל זה ביארתי לפי דעת הסמ"ע והש"ך ושאר האחרונים שהביאו, אמנם אפי' להב"ח והתומים והקצה"ח שהסכימו עמו, בדיעבד אפילו שלא בפניו מהני, היינו אם כבר שמעו טענותיו אפילו שלא בפניהם אבל אם לא ידעו כלל טענותיו בודאי אין דיניהם דין'. לדבריו, גם הב"ח וסיעתו מודים אם בי"ד לא שמע כלל את טענות הנתבע אין דינם דין, ואם בי"ד לא ידע כלל ולא שמע טענת הבע"ד, הדין בטל.
הרי שניתן לפסוק את הדין באמצעות טכנולוגית אף בהעדר הבע"ד, לאחר ששמעו את טענות ומענות הצדדים.




^ 1. עדות בסיוע כלי המדיה נחשב כמעיד בעצמו
מצאנו שדנו הפוסקים אם ניתן להסתייע בכלי המדיה, שאינו קול טבעי, ולראות בכך כמי שהעיד בעצמו בפני בית הדין.
הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט האריך לבאר איך עובד הרמקול, והוכיח שהרמקול אינו מעביר את קול האדם, אלא שזה קולות חשמליים, ומשכך, סבר שלא ניתן לצאת ידי חובה על ידי שמיעה ברמקול, ואפילו לענין עדות יש להסתפק: 'ואפילו לענין עדות יש להסתפק כיון שגזיה"כ הוא דבעינן דוקא "מפיהם" אפשר שאם שמעו בי"ד את העדות ע"י מכשיר כזה שהופך בתחלה גלי הקול לגלי חשמל וחוזר תיכף ומהפך אותם שוב לגלי קול ע"י תנודות ממברנה, דאפשר שאף אם העד עומד ממש לפני הדיינים והם רואים אותו בפניו איך שהוא עומד ומדבר בפיו, דאפי"ה אמרינן שהדיינים אינם שומעים כלל את העדות מפי עד כי אם מפי ממברנה'. אומנם העיר שעיקר הקפידא לשמוע את הבע"ד היא לשמוע את דקויות בדבריו, עובדה שמתאפשרת אף ברמקול.
מנגד, הביא בהערה שדיבר בנושא זה עם החזו"א שהבין שהקול המופק באמצעות הרמקול אינו משנה את קולו של המעיד: 'לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם – קול'. וכן דן בכך בשו"ת משפטי עוזיאל כרך ד חו"מ סי' יד.
המנחת אלעזר ח"ב סי' עב התיר לשמוע מגילה ע"י מקרפון, ולא חש אם שומע את קולו של האדם באמצעות גלי קול אלקטרוניים. וכ"ש הכא, שאינו דין 'שמיעה' של אורח חיים, אלא שישמע בפני בי"ד מעצמו.
נמצא שלמנחת שלמה, יש לפקפק בעדות שלא נשמעת בבי"ד מפי העד, אלא באמצעות מכשור עזר, ברם לחזו"א ולמנחת אלעזר שפיר יוכלו להעיד בסיוע כלי המדיה, ואף בשידור במעגל סגור, בסקייפ ובזום יוכלו להעיד, באם נשללה כל אפשרות של תרמית, עריכה, הולכת שולל והטעייה של הבי"ד. שכן בי"ד יכול להכיר ברמיזותיו כשפניו ניכרות היטיב ע"ג המסך, והוא נדרש להתעמת מיידית עם הבע"ד וחברי בי"ד. כל זאת, רק באם לא נסבור כשיטת התומים, שסבר שאין תחליף להמצאות העדים בפני הדיינים, וכי לא ניתן לשלוח עדותו בכתב לבי"ד, שכן תחושת האיום על העד ומיגור 'העזה' מתקיימת רק בין כותלי בי"ד בפני הבע"ד. ואפשר שאף החזו"א לא שלל שימוש בגלי קול אלקטרוניים בהיותו בהיכל הדיון בבי"ד, אך לא להציג עדות בהיכל שנאמרת מחוצה לו, אף שמתקיים נוהל של חיקור העד כנדרש.
ויהא לדון באם יעיד העד בסקייפ ובזום ממקום מושב בי"ד בקצה העולם, וישמעו דבריו ועדותו בדיון במושב בי"ד בקצה אחר בעולם, אם יהני (אם תחושתו בעת שיושב מול בי"ד מספיקים בכדי למגר את ההעזה, הגם שאינו יושב מול הבע"ד אלא מע"ג המסך). שלדברי המנחת שלמה כ"ש שקלטת לא חשיב מפיהם, ושלא כדברי הגר"ח מברלין, שכתב שיתכן שזה חשיב מפיהם, שאף ששומעים קול הברה, מ"מ זה נחשב כקולם, שעיקר הקפידא שישמעו הדברים מפיו, אף אם דרך אמצעים שבהלכות או"ח לא יתקבלו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il