ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דרוש לבין המצרים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים שיחות לשלשת השבועות Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (14 ד') הורד mp3
שלח לחבר

יב תמוז ה'תשנ"ח

דרוש לבין המצרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

הנה ימי האבילות מי"ז בתמוז עד תשעה באב מכונים ימי "בין המצרים", על שם הכתוב "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". וכינוי זה אומר דרשני.
ברש"י פרשת בלק (כב, כו), על הפסוק "ויוסף מלאך ה' עבור", מדרש אגדה יש בתנחומא. מה ראה לעמוד בשלושה מקומות. סימני אבות הראהו. והיינו, דמצד אברהם ויצחק יש לו לבלעם מקום אחיזה לשלוט בישראל ולקללם. משא"כ מצד יעקב. ולכן בפעם השלישית עמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. (ובאד"א כתב הגר"א, דמה"ט הקריב רק פר ואיל במזבח, ולא הקריב כבשים. כי הרי כתב רש"י בפרשת פינחס (כח, יט), פרים כנגד אברהם וכו', אילים כנגד יצחק וכו', כבשים כנגד יעקב וכו', עיין שם. וש"י.)

ובגמ' שבת (קיח, א), כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנאמר "אז תתענג על ה' וגו', והאכלתיך נחלת יעקב אביך". לא כאברהם שכתוב בו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה". ולא כיצחק וכו', אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".

הנה כידוע, זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ו, יד). נמצא, שהקדושה ובחינת ה"לעומת" שלה מצרנים ושכנים הם וכידוע בדברי האריז"ל. וכדרך שכנים, יש ביניהם סכסוכי גבולות. שכל אחד מהם שואף ומשתוקק להרחיב את גבוליו ומצריו. וכמובן, כל הרחבה כזו היא על חשבון שכנו. שכשזה מרתיב גבולו, הרי גבול שכנו מיצר ומצטמצם. הלכך, כשהקדושה מרחבת גבולותיה ומצריה אזי בחינת ה"לעומת" נמצא עומד ב"מקום צר". ואם ח"ו להיפך הסט"א מרחבת גבולותיה ומצריה, אזי הקדושה נמצאת "בין המצרים".

והנה יש כאן שאלה, כיצד ובמה אפשר להרחיב גבולות הקדושה, והא כתיב (דברים ד, ב) "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם". הא אין ההרחבה שייכת אלא בעניין ואופן שכתוב בשו"ע או"ח ס' רל"א, וז"ל: בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוון להנאתו, אלא לעבודת הבוי"ת. כדכתיב "בכל דרכיך דעהו". ואמרו חכמים, כל מעשיך יהיו לשם שמים וכו'. ומי שנוהג כך, עובד את בוראו תמיד, עכ"ל. מעתה, זה הוא שאמרו, כל המענג את השבת, נמצא מקדש ע"י כוונתו הטובה מעשים של חול, דהיינו אכילה ושתייה ותענוגי הגוף, והרי הוא מרחיב בזה גבולות הקדושה. ולפיכך, נותנין לו נחלה בלי מצרים שהיא נחלת יעקב.

והואיל ומצד יעקב נחלת הקדושה היא נחלה בלי מצרים, הרי מצטמצם בהכרח גבול הסט"א. ונמצאת עומדת במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל.

והנה בספר בני יששכר (מ"ב אות מ') כתב, וז"ל: מבואר בכוונות האריז"ל כוונת ברכת אבות בימי בין המצרים. סיום הברכה ברוך אתה ה', יכוון חילוף הוי"ה בשם טדה"ד. היינו, אותיות הקודמות לאותיות הוי"ה. הנה השם הזה בהתחלקו ירמוז לימי בין המצרים לתמוז ואב. אותיות ט"ד הם י"ג, רומזים לי"ג ימי תמוז, מן התענית עד סוף החודש. ואותיות ה"ד הם ט', רומוים לט' ימים אשר מן ר"ח אב עד התענית. אשר אלו הימים כביכול הם בהסתר, עד ירחם השי"ת ב"ב. והנה להיות הימים האלה כעת הם בהסתר פנים בעוה"ר, לזה היא הכוונה הסתרת השם הנכבד בחילופי אתוון עד אשר יאיר הש"י לישראל ברחמים רבים י"ג תקוני אריך נגד הי"ג ימים של תמוז. ואמרן משה בימים ההם אחר שבירת הלוחות. וט' תיקונים דז"א נגד ט' ימים של אב אמרן משה בימים ההם אחר שליחת המרגלים אשר בכו העם בלילה ההוא בכיה של חנם, עכ"ל.

תוכן דבריו ז"ל הוא. כי יום י"ז בתמוז הוא יום שבירת הלוחות בגלל חטא העגל. ואילו יום ת"ב הוא יום הבכייה לדורות בגלל חטא המרגלים. וי"ג ימים שמי"ז בתמוז עד סוף החודש הם כנגד י"ג מדות הרחמים שבפרשת תשא שהוכירם משה בתפילתו לכפר על חטא העגל. וכנגדם אותיות ט"ד שבשם טדה"ד, שעולין בגימ' י"ג. ואילו ט' הימים שמר"ח אב עד ת"ב הם כנגד ט' מדות הרחמים שבפרשת שלח, שהזכירם משה בתפילתו לכפר על חטא המרגלים. וכנגדם הם אותיות ה"ד שבשם טדה"ד, שעולין בגימ' ט'.

והנה בט' הימים משנכנס אב ממעטין בשמחה ומרבים באבילות יותר מאשר בי"ג הימים שמי"ז בתמוז עד סוף החודש. ולמה זה? והלא לכאורה חטא העגל חמור יותר מחטא המרגלים, שהלא הוא חטא ע"ז שחמור מכל חטא.

אך העניין יבואר, בהקדם ישוב דברי הזוהר. שכתב בהרבה מקומות על הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור", שמי עם אותיות י"ה של שם הוי"ה בגימ' שס"ה, כנגד שס"ה לאווין. ואילו זכרי עם אותיות ו"ה של שם הוי"ה בגימ' רמ"ח, כנגד רמ"ח מצוות עשה. ותמה האריז"ל (בלקוטים בסוף ספר התיקונים), הלא מעלת העשה גדולה ממעלת ל"ת. (עי' רמב"ן פרשת יתרו כ, ח), מצוות עשה גדולה ממצוות ל"ת וכו', ולכן אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת.) וידוע, כי אותיות י"ה שבשם הוי"ה פנימיות ונעלות יותר מאותיות ו"ה. (ועיי"ש בדברי האריז"ל, שתיבת מצוה היא בעצם שם 'הוי"ה'. אלא, שתי אותיות י"ה, מתוך שהן מעלמא דגוואי, הוצרכו להתחלף באותיות המקבילות להן בא"ת ב"ש, שהם אותיות מ"צ. ואילו אותיות ו"ה שהם מעלמא דבראי, לא הוצרכו להתחלף, וכדקאי קאי. וכך יצאה המלה מצוה.) וא"כ, מן הראוי היה להיות מצוות עשה נצמדות לאותיות י"ה שבשם, ומצוות ל"ת לאותיות ו"ק שבשם. ולא איפכא.

אך העניין הוא (וכבר כתב קרוב לזה מהר"ש וויטאל שם), כי הנה קיימת מחלוקת אי מצוות צריכות כוונה. ואמנם קיי"ל (שו"ע או"ח סימן ס) דצריכות, אבל כבר האריך בנפה"ה, שהעיקר בכל מצווה היא המעשה. וטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה. והביא מדברי הזוהר פרשת יתרו, אי אזדמן ליה עובדא ויכוון ביה, זכאה איהו דעביד ביוקרא דמאריה.

והנה כל זה במצוות עשה. אבל קיום מצוות ל"ת, שאמרו בספרי, ישב לו מן הפיגולים ומן הנותרות וכו'. ובסוף פ"ק דקידושין (לט, ב), ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצווה. כגון שבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה. ודאי אינו אלא במי שפירש מחמת אזהרת התורה. אבל אם פירש מחמת שאינו תאב לה, אין בפרישתו משום קיום מצוות ל"ת כלל. וזהו שאמרו בת"כ פרשת קדושים, (מובא בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ו) לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה. אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. וכך הוא לשון רש"י בקידושין שם, שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר. נמצא לפי"ז, דעיקר קיום מצוות ל"ת הוא בלב. ולא כמצוות עשה שעיקרן המעשה החיצוני. וכבר כ"כ העקרים (מג, פכ"ז) ופירש בזה הכתוב (תהלים קיט) אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו אזי אף לא פעלו עולה (שנשמרו מעברה) בדרכיו הלכו. פי' מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מצוה בקו"ע.

ומובן עכשיו היטב, שמצוות ל"ת, שכמו שנתבאר הן חובות הלבבות, שייכות לאותיות הפנימיות י"ה שבשם, שהם דחילו ורחימו כמ"ש בזוהר. ואילו מצווה עשה שהם חובת האיברים, שייכות לאותיות ההיצוניות, שהן. ו"ה שבשם. ומיושבת קושית האריז"ל. עד כאן דברינו שם.

והנה בחטא העגל היה החטא במעשה. אבל הכוונה הייתה רצוייה. כמ"ש הכוזרי והרמב"ן ושאר ראשונים. משא"כ חטא המרגלים היה עיקרו בפנימיות הלב. וכמ"ש רש"י (דברים א, כז) עה"פ "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו". והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך. מעתה, מובן היטב מה טעם חטא המרגלים היה חמור יותר מחטא העגל. וזהו מה דאיתא בזהר, עה"פ איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה, שהוא ר"ת איבה רעה. לומר, מי גרם לבכיה לדורות של ט"ב, איבה רעה של חטא המרגלים.

ומובן ג"כ, מה טעם בחטא העגל יכול היה משה להזכיר בתפילתו י"ג מדות הרחמים, שהם אותיות ט"ד שהם חילוף אותיות י"ה שבשם הוי"ה. שהרי רק החיצוניות דהיינו המעשה היה פגום, ואילו פנימיות הלב של ישראל היה מתוקן. משא"כ בחטא המרגלים, שפנימיות הלב היה מקולקל, לא היה משה יכול להזכיר י"ג מדה"ר שהם כנגד אותיות י"ק שבשם הוי"ה, ולא הזכיר אלא ט' מדות הרחמים, שהם כנגד אותיות ו"ה שבשם.

והנה אמרו רז"ל (עירובין יח, ב), מיום שחרב ביהמ"ק דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, דהיינו אותיות י"ה שבשם. וע"ש במהרש"א, שזהו שאמרו, אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והעניין מבואר ע"פ דברינו דלעיל, שאותיות י"ה שבשם הם חובות הלבבות שהם הפנימיות ודחילו ורחימו שבלב, ואילו אותיות ו"ה שבשם שהם חובות האיברים דהיינו קיום המצוות בפועל, הנה משחרב ביהמ"ק נתמעטה מאוד אפשרות קיומם. וכמו שאנו אומרים בתפילה, "ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו וגו'". משא"כ חלק חובות הלבבות - לא נגרע ממנו מאומה בזה"ו. ואדרבה, כבר שאל מהרה"ו להאריז"ל (עיין שעה"ג), הואיל והדורות פוחתין והולכין, היאך דור אחרון שפל ונבזה יזכה לגאולה, מה שדורות הראשונים שהיו גדולים וטובים לא זכו. והשיב לו האריז"ל, דאדרבה, כל שהדורות פוחתין והולכין והסט"א מתגברת והנסיונות נעשים כבדים וקשים יותר ויותר, הרי הפנימיות מתעלית וחשובה יותר ויותר. נמצא עיקר עבודתינו בזה"ז הוא בחלק זה של חובת הלבבות. וז"ל פרי צדיק ר"פ ויחי, שמעתי בשם הרה"ק מפרשיסחא וצ"ל, שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור, מ"מ הנקודה שבלב נטהר בכל דור ודור עכ"ל.

וזה הוא שאה"כ (תהילים קיח, ב), "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". דהיינו, כי הוצאת הקדושה מבין המצרים והרחבת גבולה, אינו אלא באותיות י"ה שבשם דווקא.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il