בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש ניסן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

בין פורים לפסח, בין פאסיביות לעשייה

ההבדל הגדול בין המלחמה בעמלק שהיתה בשעה שיצאנו ממצרים, והמלחמה שיש להילחם בו עפ"י מצוות התורה.

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

פורים דמוקפין תשס"ו
9 דק' קריאה
לתלמידי היקר הרב יואל קלינג נ"י
ולאחנו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

הרבה מכם, שעדיין מתגלגלין בבתי מלון בירושלים עיה"ק, זוכין לחגוג פורים דמוקפין, ביום ט"ו דאדר. "התקדמתם" ביום, לעומת השנה שעברה!

מענין הדבר, שפורים (י"ד באדר) הוא היום שבו יש להתחיל ללמוד הלכות פסח, שהוא שלושים יום לפני החג (ראה משנה ברורה סי' תכ"ט סק"ב). נמצא שפורים הוא היום שנפל עליו "הפור", ע"מ להתחבר לחג המצות. וברור שאין כאן מקריות, ויש להבין את הקשר.

עפ"י ההלכה פורים דמוקפין חל על כל הערים שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. והסברא נותנת שיתלו את הדין דמוקפין בערים שהיו מוקפות חומה בזמן אחשורוש. וידוע הסברו של הר"ן בריש מסכת מגילה שבאותו זמן, רוב הערים בארץ ישראל היו חרבות, ומתוך שרצו לייחד יום בשביל הנס שהיה בשושן הבירה, שהיתה מוקפת חומה, ע"כ קשרו את דין מוקפות חומה לימות יהושע בן נון, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל (וראה משנה ברורה סי' תרפ"ח סק"א). ויש להבין, וכי ארץ ישראל כבוד היא צריכה, וכי יש לתת לה שישי או מפטיר???

ושמעתי בענין זה הסבר מענין בשם הרב יצחק הוטנר זצ"ל. יש הבדל גדול בין המלחמה בעמלק שהיתה בשעה שיצאנו ממצרים, והמלחמה שיש להילחם בו עפ"י מצוות התורה. כשיצאנו ממצרים, היתה זו מלחמה הכפויה עלינו. "אשר קרך בדרך", ולא נותר לנו ברירה אלא להתגונן ולהגיב. משא"כ המלחמה שנצטוינו נגדו עפ"י מצוות התורה. "והיה בהניח ד' אלוקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ד' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה" (דברים כ"ה, י"ט). אין כאן שום גורם חיצוני המכתיב את המלחמה. להיפך, הכל שקט מסביב. וזהו הזמן בו נצטוינו לצאת למלחמה. ונמצא שהמלחמה בעמלק בה נצטוינו בארץ ישראל היא מלחמה יזומה, ע"מ לקיים מצוות הבורא, לא מלחמה הבאה מתוך תגובה למאורעות שנכפו עלינו.

וזהו גם ההבדל בין המלחמה כנגד המן, מזרע עמלק, וגרורותיו, שהיתה בכל מדינות אחשורוש, והמלחמה בשושן הבירה. בכל מדינות המלך, היתה זו מלחמת הגנה. ע"מ למנוע את רוע הגזירה, ניתנה רשות ליהודים, ע"י צו המלך, להקהל ולעמוד על נפשם. אך בשושן הבירה, היתה זו אסתר שהלכה וביקשה רשות ליום נוסף של מלחמה, ע"מ לזרוע פורענות יתרה בהמן ובניו (אסתר ט', י"ג). ונמצא שהמלחמה בשושן הבירה היא באותה בחינה של המלחמה כנגד עמלק בארץ ישראל - מלחמה יזומה, לקיים דבר ד' שביקש למחות את זרע עמלק. וזהו ענין "לחלוק כבוד לארץ ישראל". ובהרחבת הרעיון, אם עמלק הוא סימן וסמל ליצר הרע, אין לחכות שהוא יתקוף אותנו, אלא עלינו להרגיז כל העת את יצר הטוב על יצר הרע!

ועפי"ז ניתן אולי להבין את הקשר בין פורים דמוקפים וחג המצות. שמעתי מהרב משה שטרן שליט"א רעיון מענין בפשטותו על איסור חמץ ומצוות מצה. כידוע החמץ הוא השאור שבעיסה, והוא סמל וסימן ליצר הרע. והענין בזה, כי העיסה מתחמצת מאליה, כשלא עושים מאומה. ע"מ ליצור מצות, חייבים לנקוט יוזמה, להתערב, ליטול את העיסה טרם תחמץ ולהכניסה לתוך התנור. וזהו היצר הרע, שהאדם נהיה פאסיבי, לא עושה מאומה, נותן למאורעות לבוא עליו, במקום שהוא יקדם אותם. ונמצא שכל ענין המצה מבטא את הכושר ליזום, לעשות, ובזה גופא הוא מונע את ההחמצה! המעבר מי"ד לט"ו, מפורים דפרזים לפורים דמוקפים, הוא איפוא גם המעבר וה"ספירה" מפורים לפסח.

לפי"ז פורים דפרזים מסמל את היהודי בגלות שיש לו אך שליטה מועטת על המאורעות, כי הוא חי בסביבה שאינה יהודית, בה המנגנון השלטוני מקיף כמעט את כל מערכות החיים, והיהודי יכול להיות רק בגדר "מגיב". ומנגד, פורים דמוקפים מסמל את הבחינה של ארץ ישראל, בה היהודי הוא השליט בכל ארץ ישראל, והוא בן חורין להיות היוזם, העושה והמעשה. והיא היא הבחינה של המצות, ומובן הדבר שחג המצות משתלב ומתמזג עם חג החרות.

והנה, בשנים האחרונות מתרחש כאן פרדוקס מאד מענין. התנועה שהקימה את ציון בדורות שלנו התיימרה ליצור "יהודי מזן חדש", שחדל מלהיות "יהודי גלותי", שחדל מלהיות יהודי ההולך "כצאן לטבח", והופך ליהודי שהולך זקוף קומה, הלוקח את גורלו בידיים. ואמנם כל זה לא היה למען הפוך מצות למצוות, למען הרגיז יצר טוב על יצר הרע, למען התחברות עם בורא עולם ותורתו, אך בכל זאת היה כאן איזשהו ניצוץ של פורים דמוקפים, של "כבוד לארץ ישראל" שפעם בלב החלוצים, בוני הארץ. והנה אט אט השתנתה המגמה, וחוזרים אחורה, מפורים דמוקפים לפורים דפרזים, מט"ו לי"ד אדר! וזה בא לביטוי במישורים רבים. במישור הבטחוני, כשחדלנו להיות יוזמים, ורק מחכים שמכה קשה ל"ע תבוא עלינו, ע"מ להגיב. חזרנו בגדול להיות בתוך ארצנו "יהודי גלותי". ולעיתים רבות אף חדלנו להיות יהודים דפרזים, ואף חדלנו מלהגיב! במקרה הטוב, הפאסיביות באה מתוך רצון שלא להרגיז את אומות העולם, "מה יאמרו הגויים"! ובמקרה הגרוע ע"מ לא לקלקל את ה"אגו" (את ההכרזות הנחושות שהיו לפני ההתנתקות שהמצב רק ישתפר), ע"מ לא לחבל בסיכוי להיבחר מחדש, "מה יאמרו היהודים"! ואז משאירים יהודים בסכנה, פיזית ונפשית, ע"מ ליצור שקט מדומה (אומרים שאסור לתקשורת לדווח על נפילת טילים ופצמ"רים באזור אשקלון וכדומה, כי זוהי תעמולת בחירות...). במישור התרבותי, חדלנו אף לרצות ליצור תרבות משלנו, גם אם קוראים לה "תרבות ישראלית", ולרוב, הפכנו להיות חקיינים גרועים של תרבות מערבית.

והנה קמה לאחרונה מפלגה חדשה ששמה לה כסיסמה שמעתה ישראל יקח את גורלו בידו: אם אין פרטנר, אנחנו נקבע בעצמנו את גבולותנו! ומה בעצם קביעת הגורל - עזיבת ארץ ישראל! הרי זה דומה להפליא לאותם יהודים שמפאת קשיי קליטה וכדומה, "לוקחים את גורלם בידיים", עוזבים את הארץ ויורדים לקנדה או חוזרים לרוסיה. כי יש שני סוגי ירידה. יש ירידה של הפרט, שחוזר לגלות, ויש ירידה של הכלל, שעוזב חלקים מארץ ישראל, בתורת בורח או מתוך מסירה מסודרת, עפ"י הסכם, לאלו שנשבעו מקודם להשמידנו. הצד השוה שביניהם, שמקורם באי רצון או אי יכולת נפשית להתמודד עם "ייסורי ארץ ישראל". "קדימה", פירושו א"כ אחורה! אחורה מט"ו לי"ד אדר, אחורה מארץ ישראל לגלות.

(הרב אשכנזי היה אומר שלרוב, הסיסמה של תרבויות דתות או מפלגות שונות - היא החושפת והמגלה את התכונה החסרה להן. הנצרות שמה לעצמה כ"סיסמה" וכאידיאל את החסד, וזה מה שחסר לה (החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ ז"ל, היה אומר שהוא כבר אלפיים שנה סובל ייסורים מחסד הנצרות!). האיסלם שם לעצמו כ"סיסמה" וכאידיאל את הדין (איסלם פירושו דין), שעיקרו הוא העמידה בדיבור ובהסכמים, וזה מה שחסר לו. ומה חסר ל"קדימה"?...).

והנה אתם, אחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, ידעתם כל העת להיות החלוצים שלפני המחנה, היהודים דפורים דט"ו. בניתם במסירות אין קץ את ארץ ישראל, הייתם דוגמא חיה ל"יהודי מזן חדש", שבו בזמן בונה את הארץ ומייצר מצות שאינן אלא מצוות. ה"מרור" (עלי חסה) שזכיתם לזכות בו את כלל ישראל אינו אלא סמל לכושר העשייה שבכם. עושין ומעשין כאחד. והנה נהייתם לאחרונה קרבן למאורעות שנכפו עליכם. עשיתם הכל ע"מ למנוע את רוע הגזירה, ואף כאן הייתם החלוצים שלפני המחנה וגררתם אתכם חלקים גדולים של העם שהזדהו עם מאבקכם המסור והמכובד. ביזמתכם החלטתם ג"כ שלא להיגרר אחרי הקריאות למאבקים אלימים שעלולים לשפוך דם אחינו בני ישראל. גם אם נפל הפור עליכם ונהייתם היוסף הנשלח אל הבור, חזרתם על הקריאה של יהודה: "מה בצע כי נהרוג את אחינו" (בראשית ל"ז, כ"ו). במשפט הזה, היצבתם את הגבול המוסרי למאבקכם הנחוש, וגם בזה גבורים הייתם: איזהו גיבור הכובש את יצרו!

ומי אנחנו, יהודים היושבין בקורסאות שבסלון, שנגיד לכם עתה מה לעשות. וע"כ רק אגלה ואחשוף את התפילה שבלב. שתמשיכו להיות החלוצים שלפני המחנה. שלא תישארו פאסיביים, שלא תהיו רק בבחינת "מגיבים", אלא תהיו היוזמים, הבונים, וכנגד אלו שרק זרעו ייאוש הרס וחורבן, תהיו אתם אלה שזורעים תקוה, בנין וגאולה.

ובהמשך לרעיונות הנ"ל, עלו בימים הללו עוד מספר הרהורים הקשורים לסיפור המגילה. לעיתים מבצבצת המחשבה מה בעצם המגילה באה ללמדנו. וכי הסיפור בה אינו דומה לסיפורים למאות שהתהלכו על חצרות מלכות פרס ומדי. סיפורים על סעודות כיד המלך, על בתולות שהופכות למלכות, עם תעלולים והרפתקאות. ומתוך החידושים אין קץ שלימדונו רבותנו, הרהרתי בפירוש אחד ברש"י במגילה שמהווה אולי אחד המפתחות ל"מגילת אסתר", ל"גילוי ההסתר". על הפסוק "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה" (אסתר ב', י"א), כותב רש"י: "זה אחד משני צדיקים שניתן להם רמז ישועה. דוד ומרדכי. דוד שנא' גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, אמר לא בא לידי דבר זה אלא לסמוך עליו להלחם עם זה. וכן מרדכי אמר לא אירע לצדקת זו שתלקח למשכב ערל אלא שעתידה לקום להושיע לישראל, לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה".

מרדכי מבין שהמאורעות הנכפין עליו ועל ביתו, לא באים במקרה. אם נגזר על הדסה להילקח לבית המלכות, אין זה גזירת אחשורוש אלא היא גזירה שנגזרה בעליונים. אין כאן מאורע פרטי, אלא מתגלגל כאן משהו גדול בתהליך של גאולת ישראל. והיא היא הידיעה הפנימית של מרדכי: "לדעת את שלום אסתר". ההבנה שהקורות בתחתונים אינן אלא חשיפה של מה שהוכרז בעליונים, חוזרת על עצמה בהמשך הסיפור. "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (אסתר ד', א'). ושוב מגלה לנו רש"י טפח על ה"ידע" של מרדכי. אין זו ידיעה עיתונאית בה התגלה למרדכי את אשר התרקם בין אחשורוש והמן, אלא ידיעה פנימית: "בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצאר ושנהנו מסעודת אחשורוש".

והנה ידיעה זאת היתה יכולה להיות ידיעה פאסיבית, ידיעה שהכל בידי שמים ואין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים. אך לא כך פני הדברים. הידיעה שהכל התגלגל מלמעלה היא היא המביאה את מרדכי להכרה שעליו לפעול כדי להיות שותף להקב"ה בהנהגת מעשה בראשית. אין זו ידיעה משתקת אלא ידיעה בונה ויוצרת. וזהו הצד השוה שמביא רש"י בין דוד ומרדכי. דוד מבין שאם התגלגל לידו להכות את הארי ואת הדוב, זהו סימן לו מלמעלה שעליו ליזום את הקרב נגד גלית. וכן מרדכי. כשמבין שהכל מכוון מלמעלה, הן לקיחת אסתר לבית המלך, והן הגזירה שנגזרה על היהודים, הוא מקשר בין החוליות. מחד הוא יוזם צום בכי ומספד, ומאידך הוא פונה אל אסתר בפניה דרמטית שתעמוד לפני המלך ותבקש מלפניו על עמה. וכשאסתר מציבה בפניו את הסכנות, הוא עונה לה: אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים וכו' ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות (אסתר ד', י"ג - י"ד). ושוב מופיע כאן ענין הידיעה - "ומי יודע". ורש"י כבר לא נזקק להסביר מאומה, כי ההסבר שנתן על הפסוק "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה", הוא המוצא כאן את קיומו ומימושו. "ומה יעשה בה" אינה ציפייה שהדברים ייעשו מאליהם, אלא הציפייה לעת בה נדע ונבין שההשגחה העליונה מצפה מאתנו לעשות. ועכשיו הוא חש בכל מאודו ובכל נפשו שהנה הגיע הזמן, ואם לא עכשיו אימתי.

(ובדומה לזה להפליא מצאנו מקרא בתורה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב', ד'). ואף כאן "לדעה" היא ידיעה פנימית על דרכי ההשגחה. וכך דרשו חז"ל (סוטה י"ג,א): "מרים נביאה היתה והיתה מתנבאה ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, וכו', וכיון שהשליכוהו ליאור אמר לה בתי היכן נבואתך, והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו - לדעת מה יהיה בסוף נבואתה". ואף כאן ידיעה זאת אינה מביאה לפאסיביות אלא לעשייה. מרים מתייצבת מרחוק, שומרת, ולבסוף ניגשת אל בת פרעה ומציעה לה אשה מיניקת מן העבריות).

ואסתר מבינה את המסר, ומקבלת על עצמה את המשימה הקשה, אך כמו מרדכי העשייה שלה היא בשני הכיוונים. כנגד הגזירה מלמטה וכנגד הגזירה מלמעלה. מחד היא מוכנה ומזומנת לעמוד לפני המלך, ומאידך היא מבקשת ממרדכי לכנוס את כל היהודים לצום שלושה ימים, וגם היא ונערותיה תעשינה כן.

והנה המשימה היא קשה בכפליים: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד', ט"ז), ופירש"י: "וכאשר התחלתי לילך לאבוד אלך ואמות. ומדרש אגדה כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך שמעכשיו שאני ברצון נבעלתי לעובד כוכבים אני אסורה לך". אסתר היא דמות טרגית, והטרגדיה מגיעה כאן לשיאה. ה"אבדתי" בכפליים מציין שממה נפשך היא אבודה. או שתהיה אבודה פיזית, אם המלך לא יושיט לה את שרביט הזהב, או אבודה רוחנית, אם יושיט לה, כי מאותה שעה ועד עולם היא תיאסר על מרדכי היהודי. ואעפ"כ היא מוכנה ומזומנת (והמסר הזה היא מכוונת אותו גם למרדכי, שידע לקראת מה הוא הולך. וגם הוא אבוד ממה נפשך. אבידה פיזית אם ח"ו הגזירה של המן תצא אל הפועל, ואבידה רוחנית, שמעתה ואילך כבר לא יוכל לחזור אל מי שלקח לו לבת ולבית. ומרדכי אף הוא מוכן ומזומן).

ויש כאן "שותפות גורל" בין האדם והקב"ה שמגיעה לשיאה. האדם עושה ופועל מתוך שמבין שהכל מלמעלה. והוא עושה מה שמבין שנכון לעשות. אך אין לו שום שליטה על גלגול הדברים. כשאסתר מתייצבת לפני המלך, היא יודעת שאיך שלא יהיה היא אבודה, אך היא לא יודעת אם בזה היא תציל את עם ישראל. זה כבר לא בידה. היא רק סומכת ובטוחה שעושה את המעשה המתבקש בזמן המתבקש, וכל השאר ביד ד'. וכשהאדם מקבל על עצמו את האחריות על המעשים, השי"ת כביכול מקבל את האחריות על התוצאות. והרב בידאני שליט"א העיר לי הערה נפלאה מרש"י בריש ספר עזרא, וז"ל: "וצרי יהודה ובנימין הלשינו עליהם לכורש מלך פרס וצוה לבטל המלאכה שלא לבנות עוד בנין בית המקדש, והיו ישראל בטלים שלא בנו הבית כל מלכות כורש ואחשורוש שמלך אחריו, עד שנת שתים במלכות דריוש בן אחשורוש מלך פרס שהוא דריוש בן אסתר, ובשנת שתים למלכותו התחילו לבנות בית המקדש עד אשר הושלם הבנין". ומכאן שבסופו של דבר לא רק שצמחה הישועה הפיזית לישראל בזכות הושטת השרביט, והתבטלה גזירת ההשמדה והכליון, אלא גם צמחה ישועה רוחנית של בנין בית המקדש, והוא תיקון ובנין רוחני לאסתר עצמה על שהלכה מרצון אל אחשורוש, והולידו את דריוש. ומי יכול לשער חשבונותיו של בורא עולם. יש כאן "ונהפוך" הוא המגיע גם הוא לשיאו: דווקא מאותו מעשה שבו הושפלה אסתר עד שאול תחתיות בגין תאוותיו של המלך, יוצאת הישועה הרוחנית לעם ישראל ולאסתר!

והנה אתם, אחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, הלכתם בעוז וגבורה למקום סכנה, ולא עזבתם את מקומכם אף שנפלו עליכם אלפי פצצות ופצ'מרים. זה היה יכול ח"ו לפגוע בכם ובביתכם פגיעות קשות, הן במישור הפיזי הן במישור הרוחני, וד"ל. ואעפ"כ לא נרתעתם, כי האמנתם בצדקות הדרך, בטוחים הייתם שאתם עושים את המעשה הנכון בזמן הנכון, והתפללתם שבזכות זו תבוא גם ישועה לכלל ישראל, הגם שלא היתה לכם כל שליטה על התוצאות. ובמבט ראשון, קרה ההיפך המוחלט ממה שציפיתם, ואף ממה שחששתם. לא רק שלא נראית לעין הישועה מאויבינו שנשבעו להשמידנו, אלא שביתכם נחרב ונהרס, גם פיזית ובמידה מסויימת גם רוחנית ... ע"י יהודים!!! ודומה שהטרגדיה על הרס הציפיות עולה ופוגעת עוד יותר מאשר הטרגדיה על הרס הבתים.

אך כאסתר ומרדכי הייתם מוכנים לכל, כי האמנתם ואתם ממשיכים להאמין בשותפות המופלאה בין האדם והקב"ה. ואנו ישראל, מאמינים בני מאמינים, בטוחים, שבסופו של דבר גם כאן יתגלה ההסתר, וייחשף לעין כל שמעשיכם הם שיביאו לישועת ישראל ואף לבנין הבית הגדול!

המוקריך ומחבבך, אברהם אבא וינגורט

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il