בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הכנה לתפילה וכיצד מתפללים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

רחיצת רגלים לפני תפילת שחרית בבוקר

כיוון מחשבתי לכוין את מעשינו, לקדש את ידינו ורגלינו, שיהיו כלים לעבודתו של הקב"ה.

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

כסליו תשפ"א
5 דק' קריאה
רמב"ם, הל' תפילה פרק ד, ב-ג:
(ב) טהרת ידים כיצד? רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל...
(ג) ... במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד? בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית. אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל... [השגת הראב"ד - אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו כו' כתב הראב"ד ז"ל: לא ידעתי רגליו למה? עכ"ל].

כתב שם "כסף משנה": ונראה מדברי "מגדל עוז" (על אתר) דאשתמיטתיה למרן הראב"ד הא דתניא בפרק במה טומנין במסכת שבת (דף נ ע"ב) 'רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר 'כל, פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד) דהיינו לתפלת שחרית. ולי נראה דלא אישתמטתיה האי ברייתא להראב"ד ז"ל, אלא שהוא ז"ל מפרש דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא, אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדו לְיַפּוֹת את עצמו, וכדפירש רש"י [שם] עכ"ל:

באתי בזה להציע פירוש לפסק הרמב"ם, וגם לבאר מדוע רק בשחרית ולא לפני תפילת מנחה, מוסף וערבית.

בסידור רב סעדיה גאון (עמ' כט) מצריך רחיצת רגלים לפני כל תפילה, לא רק בשחרית. אבל בסידור רב עמרם גאון, קרוב לתחילת הסידור, "כשנעור האדם משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן לקיים 'הכון לקראת אלהיך ישראל' (עמוס ד, יב). וכדרכו, הרמב"ם תמיד סומך יותר על סידור רב עמרם, מאשר סידור רב סעדיה גאון.

בגמרא שלנו הפסוק שחז"ל הביאו הוא "כל, פעל ה' למענהו". אבל ב"דקדוקי סופרים" לגמרא ההיא מביא גירסא של כת"י מינכן "הכון לקראת אלהיך ישראל". [עוד שינוי יש, שבגמרא שלנו כתוב "בכל יום" אבל הביא גירסא שם "לכבוד שבת"].

תמיד עלינו לחפש טעם הגיוני למצוות התורה (רמב"ם, סוף הלכות תמורה), בין דאורייתא ובין דרבנן [למרות שחייבים לקיים כולן, אפילו כאשר לא ידענו טעם ונימוק עבורן]. מה יכולה להיות הסיבה לרחיצה זו?

מצאנו כי גם הכהנים, בעבודתם בבית המקדש, היו חייבים בכל יום, בתחילת עבודתם "לקדש" ידיהם ורגלים ברחיצה. אין זאת רק להסיר אבק מעליהן, שהרי ביום הכפורים כהן הגדול היה מקדש ידיו ורגליו עשר פעמים, לפני כל עבודה וגם אחרי כל עבודה! (רמב"ם הל' עבודת יום הכפורים פ"ב ה"ב) והרי אין הטעם מפני לכלוך. וגם במתיקות לשונם של חז"ל קראו לכך "קידוש". והרי היעוד של כל כלל ישראל להיות גם כל אחד מהם, בזעיר אנפין, "והייתם לי ממלכם כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). גם עלינו להתקדש!

נזכרנו מדברי מהר"ל ("באר הגולה", תחילת הבאר הראשון, ד"ה השני) לענין נטילת ידים:
"ופירוש דבר זה, כי יש לך לדעת כי נטילת ידים הוא אסור מדרבנן, ומן הכתוב מביא ראיה כי הידים הם מקבלים טומאה יותר משאר אברים, וזה הדבר מפני שהם כלי הנגיעה וממשמשין הכל בחוץ, ודבר כמו זה מסוגל לטומאה. וכמו שבבית הסתרים אינו מקבל טומאה מפני שאינו ראוי לנגיעה, כך דבר שהוא כלי המשמוש בחוץ הוא יותר ראוי לטומאה מכל... לכך יש להם טומאה מיוחדת לחולין אף שלא נגעו, מפני שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ כאילו נגעו בטומאה, ודבר זה ברור והוא ידוע לחכמי לב, כי הידים הם מוכנים ביותר לטומאה" [עכ"ל].

מהר"ל דיבר לענין "ידיים" בלבד, אבל אנו מחפשים טעם לרחיצת הרגלים! אבל יש פסקא אחרת במהר"ל, מדוע אדם הנעמד לתפילת שמונה-עשרה, מצמיד שתי רגליו יחד, וכן תופש שתי כפות ידיו כפופות על לבו, וכך לשונו ("נתיבות עולם", עבודה, פרק ששי, עמ' צ):
"שדבר זה שיהיה מכיר עצמו שאין לו שום דבר מעצמו כלל. והרי יש לחשוב [=יש אדם הטועה לחשוב] אף שהוא מקבל, יש לו גם כן מעצמו דבר-מה. [לא כן!] אבל האדם יכיר שאין לו דבר מעצמו כלל. ולפיכך אמר צריך שיכוין רגליו, כי השוואת הרגלים מורה על ענין זה שהאדם בעצמו כאילו אין יכול לפעול דבר, כי התחלת הכל הם הרגלים שמוליכים אותו אל אשר רצונו שם, לעשות מה שירצה. ולכך כתבו גם כן שיש לאדם להניח ידיו גם כן כפותים על לבו עד שאי אפשר לו לעשות שום פעולה. ומעתה הכל כפות, הן רגליו שבהם הולך למקום שרוצה לעשות דבר, הן ידיו שהם הכלים שבהם פועל דבר. לכך ישוה רגליו וידיו כפותים על לבו, ומעתה יכיר האדם שאין לו דבר מעצמו, רק הכל מצד עילתו ית' ולא מעצמו דבר כלל.

על דרך זה כתבו המפרשים מה שצריך שיכוין רגליו שדבר זה הוראה לגמרי על שאין לאדם כח כלל אפילו התחלת התנועה לעשות דבר. אבל יש לך לדעת כי דבר זה שיש לו לכוין רגליו הוא דבר מופלג ועמוק בסוד העבודה הזאת... [עכ"ל. ושם הרחיב מהר"ל בזה].

למדנו מדבריו שיש סמליות גדולה ברגליים, שעל ידיהן האדם מוביל את גופו להיכן שרוצה להגיע, ויש להן בחינה כמו הידיים, בהן האדם ממשמש בכל דבר שירצה. ולכן צריכים נטילת, שמכונה בלשון חז"ל " קידוש ידיים ורגליים".

וגם כל אדם העולה להר הבית, צריך להזהר שלא יעלה באבק שעל רגליו (ברכות נד, א) כלומר גם הוא צריך לרחיצה בבואו אל הקודש.

שמא לכן מוסבר גם המקרא שחז"ל נימקו בגמרא לרחיצה זו "כל, פעל ה' למענו", וכן המקרא בגירסא אחרת "הכון לקראת אלהיך ישראל". שני המקראות באו ללמדנו שעל האדם לקדש רעיונו, כי גם ידיו וגם רגליו מקודשות למלאכת שמים. וזאת יעשה בכל בקר ובקר, וכדברי רמב"ם, כאשר האדם מתחיל את יומו. הרב שמואל (ראב"ד העיר פראג), בנו של הנודע ביהודה (בשו"ת נודע ביהודה מהד' שניה, או"ח סי' קמ) הביא דברי השואל אותו שאמר טעם כי בכל בקר נהיינו כבריה חדשה, כדברי הרשב"א, וצריכים להודות ולהתקדש ככהן המקדש ידיו ורגליו בכיור.

עלינו להוסיף, מדוע בזמנינו אין המנהג כן? הציע שם הרב שמואל הנ"ל שאין לעמוד לפני הקב"ה כאשר רגליו מנוולות ברפש וטיט ומלמולי זיעה, וזה תלוי במנהג המקומות [וכמו שהציע ספר "טורי אבן" מבעל "שאגת אריה] שנפסק שאין לעמוד בתפילה ברגליים מגולות, אם דרך אנשי המקום ההוא שאין עומדים לפני הגדולים אלא בבתי רגלים (שו"ע או"ח סי' צא סעיף ה). בזמן התלמוד היה מנהגם ללכת יחף והיתה הרגל נראית, לכן הצטרכו לרחוץ רגליהם. אבל שאר חלקי הגוף, המכוסים בבגדים לא רחצו. והרי הרגליים, בזמננו שלובשים נעליים, מכוסות גם הן כמו שאר חלקי הגוף, ואינן מצריכות נטילה. ובמקומו של הראב"ד כבר נהגו כולם ללבוש בתי רגליים ונעליים. לכן חלק על הרמב"ם. [עכ"ד].

סיכום: לפי כיוון מחשבתי שהצענו כאן, רחיצת רגליים בכל בקר לפני תפילת שחרית [בלבד] היא לשם הקדשת האדם גם את ידיו וגם את רגליו לשם עבודת הקב"ה. האדם אז מכוין דעתו שישתמש בידיו לשם מצוות השם, וברגליו לא ישתמש בהן ללכת לדברי איסור, אלא כל קצות האדם, ראש אמצע וסוף, פניו ידיו ורגליו, יהיו מיועדים למלאכת שמים, הכוללת ממילא כל צרכי האדם לבריאותו, לפרנסתו, וכן להיות דעתו מעורבת עם הבריות, כל אלו מצוה, אבל הכל צריך להיות לשם שמים. (משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך" (שו"ע או"ח סי' רלא).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il