יום ו' י"ח ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
אב ה'תשס"א

הלכות הנוטה למות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

1 - אמירת אמת לחולה סופני
שאלה: חולה מסוכן מאוד ששואל מה מצבו, האם הרופאים ובני משפחתו צריכים לומר לו את האמת על חומרת מצבו ועל-כך שהוא עומד למות בקרוב, או שעדיף להעלים ממנו את המידע הזה, כדי שלא לשבור את רוחו?

תשובה: המגמה העיקרית ביחסנו לחולה היא לעודדו ולחזקו, כדי להיטיב את ליבו ולהקל על יסוריו. מצוות ביקור חולים נועדה למען חיזוק רוחו של החולה. ולכן חולה שקרובו נפטר ויש חשש שאם ידע על כך עלול הדבר לשבור את רוחו, אין מספרים לו על פטירת קרובו (שו"ע יו"ד שלז, א). ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שאין לספר לחולה על חומרת מצבו (שו"ת בצל החכמה ב, נה).
אולם מאידך, יש עניין שהחולה יתוודה ויתחרט על חטאיו לפני מותו, כדי שיבוא לפני בית-הדין של מעלה מתוך תשובה, וכפי שאמר רבי אליעזר: שוב יום אחד לפני מיתתך. וכן נפסק בשולחן-ערוך (יו"ד שלח, א), שאם החולה נוטה למות, אומרים לו: התוודה. וכדי שלא לשבור את ליבו, מוסיפים ואומרים שהרבה חולים התוודו ולא מתו. ולהפך, יתכן שדווקא בזכות הוידוי יחיה. וודאי שאם יתוודה מעומק ליבו יזכה לנחול עולם-הבא. אלא שאין אומרים לו דברים אלה בפני אנשים רכי לבב שעלולים לפרוץ בבכי, ויגרמו לו לשיברון לב ולייאוש, ועל ידי-כך הוא עלול להיחלש ולמות מוקדם יותר ח"ו.

כחודש לפני פטירתו של הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל, עסקתי בהלכות אלו, ושאלתי אותו מה דעתו, עד כמה צריך לספר לחולה את האמת על חומרת מצבו? וענה לי, שיש להיזהר שלא לשבור את רוחו, ובשום פנים אין לומר שאבדה תקווה, אלא תמיד להסביר את המצב עם השארת פתח לתקווה והצלה. ועוד סיפר, שהכיר אדם שהרופאים סיפרו לו שחלה בסרטן, ועשו זאת בלא רגישות, ומיד לאחר מכן מצבו הדרדר בצורה קיצונית, ותוך שבועיים נפטר. ולדעתו הסיבה למותו המהיר הייתה משום ששברו את ליבו בדרך הבוטה בה סיפרו לו על חומרת מחלתו.

לסיכום, טובתו של החולה היא הדבר הראשון במעלה. והחשוב ביותר הוא שלא יפול להלך רוח של יאוש ודיכאון, מפני שאם יתייאש יתקרב קיצו וגם להתוודות כראוי ולחזור בתשובה לא יוכל. ולכן בעדינות וברגישות יש לומר לו שהוא סובל ממחלה מסוכנת, וראוי שירבה בתפילה ותשובה, ויתוודה על חטאיו כדי שיהיה זכאי לרפואה. ובכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו של עניין, מה יהיה טוב יותר עבור החולה, האם ידיעה מפורטת על מחלתו או ידיעה כללית בלבד. ישנם אנשים שעדיף לספר להם יותר, ויש שעדיף לספר להם פחות. אולם בכל מצב ועניין, בשום פנים ואופן אין לומר לחולה שאבדו סיכוייו. ראשית, מפני שאף פעם לא ניתן לדעת זאת בוודאות, ושנית, כדי שלא לשבור את ליבו (עיין באסיא ח"ז ע' 12-41).

2 - כיצד להתפלל על חולה שסובל מיסורים קשים?

בדרך כלל הננו רגילים לבקש מהקב"ה שירפא את החולים ויאריך את ימיהם, אולם לפעמים אנו נפגשים בחולה אנוש, שכמעט ואין תקווה לחייו, ואף אם יחיה עוד זמן מה, יהיו חייו רצופים בסבל ויסורים. והשאלה, האם גם על חולה כזה צריכים להתפלל שיחיה, הרי החולה עצמו מבקש את נפשו למות מרוב כאביו?

תשובה: בתלמוד מסכת נדרים (מ, א), מבוארת חשיבותה של המצווה לבקר את החולים, ובין שאר הדברים נאמר שם, "כל שאין מבקר חולה, אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות", ומשמע מזה שלפעמים המבקר את החולה צריך להתפלל עליו שימות. וכן פרש שם הר"ן, שלפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שהוא מתייסר מאוד ממחלתו, ואין לו יותר סיכוי להתרפא ולחיות. וזו אחת הסיבות לביקור חולים, כדי לדעת מה ראוי להתפלל על החולה, שיחיה או שימות.

וכן מסופר במסכת כתובות (קד, א), על רבי יהודה הנשיא שחלה מאוד, ועמדו חכמי ישראל והתפללו לרפואתו. תפילתם הועילה לכך שלא יכלו העליונים ליטול את נשמתו, אבל לא הועילה לרפאו ממש. שפחת רבי, שהייתה כפי הנראה צדקת, התפללה מתחילה יחד עם חכמי ישראל שימשיך לחיות. אולם כשראתה עד כמה הוא סובל ומתייסר בחוליו, אמרה, יהי רצון שינצחו העליונים את התחתונים ותצא נשמתו. אך כיוון שחכמי ישראל המשיכו בתפילתם, לא יכלו העליונים ליטול את נשמתו. עלתה לגג וזרקה כד לארץ ושברתו. לרגע קט הפסיקו חכמי ישראל בתפילתם, ויצאה נשמתו של רבי בקדושה ובטהרה. מכך שהתלמוד הזכיר את המעשה בשפחתו של רבי, משמע שיש ללמוד ממנו הלכה: אכן לפעמים מוטב לו לאדם המתייסר שימות, ואף ניתן להתפלל על כך, כפי שהתפללה שפחתו של רבי.

ועל פי זה הרבה פוסקים כתבו, שמן הראוי להתפלל על חולה המתייסר מאוד בחוליו, ואין עוד תקווה שיתרפא, שימות במיתה קלה, ולא יארכו סבלותיו (ערוה"ש יו"ד שלה, ג; אג"מ חו"מ ח"ב עג, א; הרב גורן, הרפואה קכד, 516).
אלא שכמה מגדולי הרבנים העלו בעיה. אמנם ברור שלפעמים טוב לו לאדם המתייסר שימות, אבל ישנו חשש שמא קרובי משפחתו של החולה, שהטיפול בו קשה עליהם, יתפללו עליו שימות, ובתוך ליבם תתערב כוונה זרה לטובת עצמם, להקל את המעמסה מעל שכמם. על כן כתב רבי חיים פלאג'י (שו"ת חקקי לב ח"א יו"ד נ'), שאין לקרובי משפחתו של החולה להתפלל שימות, ורק אחרים שאין להם חשש נגיעה אישית, יכולים להתפלל עבור חולה מיוסר, שאין תקווה לרפואתו, שימות (עיין ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל פ"ה).

ולכל הדעות ברור שניתן לבקש מהש"י שיעשה הטוב ביותר עבור החולה. שלפעמים מוטב לחולה להתייסר כדי לזכך עוונותיו, ולפעמים מוטב שימות, ואיננו יודעים מהו הטוב האמיתי. ועל כן הננו משליכים על ה' יהבנו, שהוא יעשה את הטוב בעיניו.

3 - ערך חיי שעה ואיסור רציחת זקן חולה
ערך החיים אינו ניתן למדידה. החיים הם התשתית שמהם צומחים כל הרצונות והצרכים האנושיים, ולכן שום צורך אנושי מדיד אינו יכול לעמוד בהשוואה לעצם החיים.
וכשם ששום פעילות אנושית אינה יכולה להיערך אל מול החיים עצמם, כך אין ביכולתנו להעריך חיים של אחד מול אחר. חיי כל אדם נחשבים כעולם מלא. מבחינתנו ערכם של החיים הוא אין-סופי, ואין הבדל בין אדם שחי עשרים שנה למי שחי שמונים שנה, ערך החיים של כל אחד הוא אין סופי.

וכך כתב הרב יעקובוביץ, רבה של בריטניה בספרו הרפואה והיהדות: ערכם של חיי אדם הוא ללא שיעור, ולפיכך אינו ניתן לחלוקה, וכל חלק וחלק מהם הוא אין-סופי. יוצא אפוא, שלשבעים שנות חיים אותו ערך בדיוק כלשלושים שנה, או שנה אחת, או שעה אחת, או שנייה אחת. הגדרה קפדנית זו של קדושת חיי אדם מבוססת לא רק על מתמטיקה צרופה או הגיון, היא מיוסדת באותה מידה על שיקולים מוסריים. אם יגרע מערכם של חיי אדם בשל קיצו המתקרב, יפסידו חיי אדם את ערכם המוחלט ויקבלו ערך יחסי לפי תוחלת חייו, מצב בריאותו, תועלתו לחברה או כל מדד שרירותי אחר. יהיה אז צורך לדרג את בני האדם, ושני אנשים לעולם לא יהיו בעלי ערך שווה. ברגע שנפגע בחייו של איזה חולה שהוא על ערש מותו משום שהם חסרי ערך, אנו פוגעים בערכם הבלתי מוגבל של חיי כל אדם ואדם, וקובעים להם מימדים מוגבלים (הרפואה והיהדות ע' 152).

ולכן קצבה התורה אותו עונש להורג צעיר ובריא ולהורג זקן חולה שנותרו לו ימים ספורים של חיים. על פי התורה אם היו עדים שהתרו ברוצח שלא יהרוג, ולא שמע להם ורצח - עונשו מיתה. וכן ההורג גוסס שנותרו לו עוד דקות ספורות של חיים, נחשב כרוצח ועונשו מיתה (רמב"ם הל' רוצח ב, ז; מנחת חינוך לד) 1 .
וכן בהלכות שבת אנו לומדים, שמצווה לחלל שבת כדי להציל חולה או פצוע, ואפילו אם אנו יודעים שמלאכת ההצלה שלנו תועיל להאריך את חייו בדקה אחת בלבד, מצווה לחלל את השבת עבור אותה דקת חיים.

4 - איסור המתת חולה
החיים הם למעלה מהשגתנו, מעל הערכים המקובלים אצלנו. וגם אם יתקבצו כל חכמי מזרח ומערב, לא יצליחו לנפוח חיים אפילו בנמלה אחת קטנה, קל וחומר שלא באדם. לכן בכל מקרה אסור לאדם להחליט על הריגת אדם אחר. רק הקב"ה, בורא הנשמות, יכול להחליט מי יחיה ומי ימות. ועלינו לנסות לשמור עד כמה שאפשר על החיים שהקב"ה העניק לעולם.

ועל פי זה ברור שאין שום היתר להרוג חולה, וכל ההורג אותו נחשב רוצח גמור. וגם אם החולה סובל משיתוק בכל גופו, ודעתו משובשת עליו לגמרי, ולפי הבנתנו אין שום ערך לחייו, מפני שגופו ושכלו אינם מתפקדים כלל, והוא אינו יכול לעשות שום מעשה חיובי ומועיל, מכל מקום אסור להורגו. ולא זו בלבד, אלא עלינו להשתדל לספק לו את כל הנצרך לחייו. ואפילו אם נראה שאף הוא אינו מוצא טעם בחייו, ולא אכפת לו למות, וגם משפחתו מתייסרת עימו בכאביו, ובנוסף לכך הם הולכים ומתרוששים עקב ההוצאות הרבות עליו - בכל זאת הם מצווים לקיימו ולהאריך את חייו ככל האפשר. ואם הוא נמצא בסכנת נפשות, גדולי ישראל מצווים לחלל שבת כדי להציל את חייו.

וכתב הרב הגאון שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, שאפילו אם החולה סובל מאוד מיסוריו עד שמצד הדין מצווה להתפלל עליו שימות, מכל מקום גם באותה שעה שמבקשים ומתפללים עליו שימות, חייבים להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים (מנחת שלמה צא, כד).

ואפילו אם החולה מתחנן בפנינו שנהרוג אותו, כדי לגואלו מיסוריו, אסור לנו להורגו. משום שלאדם אין זכות ליטול אפילו את חיי עצמו, ואף אם לפי דעתו אין ערך לחייו, כל זמן שהוא חי, סימן הוא שבעיני הקב"ה יש ערך לחייו. ולכן להתפלל למענו שימות - מותר, אבל רק הקב"ה יכול ליטול את נשמתו.

5 - הטיפול בגוסס
הגוסס, למרות שתוך זמן קצר ימות, כל זמן שנמשכת גסיסתו הרי הוא כחי לכל דבר. וכל ההורג אותו כהורג אדם בריא. ואסור לנגוע בו, משום שכל נגיעה קלה עלולה להחיש את מותו ולקרב את קיצו. שכן אמרו חז"ל, שחיי הגוסס דומים לנר שעומד להיכבות, שכל נגיעה קלה בנר, עלולה לגרום לכיבויו. ולכן אין להזיז את ידיו או רגליו (שבת קנא, ב; שו"ע יו"ד שלט, א).

וכל זה דווקא כאשר ברור ששום טיפול רפואי כבר לא יועיל ותוך זמן קצר הגוסס יפטר מן העולם. אז אין לנגוע בו, שמא הנגיעה עצמה תחיש את מותו. ולכן באותה שעה אין למדוד את לחץ דמו, או את הדופק שלו, או את חומו, שמא הנגיעה הזו תדחוף אותו אל מותו. אבל אם עדיין ישנו סיכוי להציל את חייו על ידי טיפול כלשהו, כגון על ידי הנשמה או הזרקת תרופה וכדומה, ברור שמצווה לעשות זאת (נשמת אברהם ח"ב שלט, ג).

אולם יחד עם זאת שאסור לגרום בשום אופן לקירוב קיצו, ישנו גם איסור להמשיך את חייו באמצעים חיצוניים ומלאכותיים, שכן על ידי כך מגדילים את יסוריו. לדוגמה, אמרו חכמים, שבזמן שאדם עומד להיפטר מן העולם, אם מחוץ לבית נשמע קול של חטיבת עצים, יתכן שהדבר יטריד את דעתו של הגוסס ויגרום לעיכוב ביציאת נשמתו, וממילא להמשך יסוריו. ומאחר שחייו נמשכים כעת על ידי אמצעי חיצוני, מותר לבקש מן החוטב להפסיק את קול החטיבה, כדי לאפשר לחולה להיפטר מן העולם בנחת. וכן כתב הרמ"א שאם הניחו על לשונו של הגוסס גרגיר מלח, עלול טעמו המיוחד של המלח לטרוד את מחשבתו ולעכב את יציאת נשמתו, ולכן מותר להסיר את הגרגיר מן הלשון (יו"ד שלט, א). אמנם היו שאסרו זאת, שהואיל ואסור להזיז גוסס, אסור גם להסיר הגרגיר מן הלשון, שמא על ידי כך יזיז את הלשון, ותנועה זו אולי תחיש את מותו (ט"ז שלט, ב).

6 - הטיפול בחולה מיוסר המבקש את נפשו למות
כפי שלמדנו, אין שום היתר להרוג חולה, ואפילו אם הוא סובל מיסורים קשים, ומתחנן ומבקש מן הרופא שישים קץ לחייו, אסור להורגו. וכל ההורגו עובר על איסור רצח.
כלומר, כל פעולה שתגרום לקיצור חייו של החולה אסורה. אלא שהשאלה שעומדת לפנינו היא, האם מותר להימנע מלטפל בחולה כדי שימות מהר יותר. כגון חולה שנזקק להזנה תוך ורידית, האם מותר להפסיק להזינו כדי שימות מחוסר מזון?

תשובה: מבואר בהלכה, שכל המפסיק את אספקת הנוזלים לחולה, וגורם בפעולה זו למותו, נחשב כרוצח, ודורש דמים ידרוש ממנו את דם הנרצח. וכן הדין לגבי מי שמפסיק את אספקת המזון או החמצן (סנהדרין עז, א; רמב"ם הל' רוצח ג, י). ואפילו אם מלאי הנוזלים שבשקית המחוברת לחולה נגמר, חובה על המטפלים לחדשו. מפני שמוסר התורה הוא אקטיבי. לא רק שאסור לגרום למיתתו של אדם, אלא יש חובה להציל את חייו. שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ולפיכך חובה להמשיך לספק לכל חולה נוזלים, מזון וחמצן. הכלל הוא, שכל טיפול שגרתי מחויבים להעניק לחולה, אפילו אם הוא סובל מיסורים קשים מאוד.

אבל טיפול שנחשב לחריג, אין חובה להעניק לחולה שמתייסר ושואל את נפשו למות. למשל, חולה שמצבו אנוש, ולפתע הפסיק לנשום, או שליבו הפסיק לפעום, אין חיוב לבצע בו החייאה, כיוון שהדבר רק יוסיף יסורים על יסוריו. לסיכום, כל טיפול הנחשב לטבעי ושגרתי - מחויבים להעניק לחולה אף אם הוא סובל מיסורים, וכל טיפול חריג שיגרום להאריך את משך יסוריו - אין חובה להעניק לחולה (נשמת אברהם ח"ב שלט, ד' בשם הגרש"ז אוירבאך, וכן כתב הרב גורן).

ומותר לתת לחולה מיוסר תרופות הרגעה חריפות, למרות שיש חשש מסוים שהתרופות הללו עלולות לקרב את מותו. וזאת בתנאי שמטרת נתינת התרופות היא להרגיע את כאביו ולא לקצר את ימיו. שהואיל ואין ודאות שהתרופות יגרמו למיתתו, חוזרת החובה היסודית לעשות הכל כדי להקל על החולה לשאת את יסוריו. בנוסף לכך, יתכן שהרגשתו הטובה יחסית, תעניק לו כוח להתמודד עם המחלה, כך שבסופו של חשבון, תרופות ההרגעה יגרמו לאריכות ימיו ולא לקיצורם (ציץ אליעזר יג, פז).

7 - דוגמאות נוספות
במקרים רבים מתעוררות שאלות, מהם הטיפולים השגרתיים שאין למונעם מן החולה, ומה הם הטיפולים החריגים שמותר למונעם מן החולה. אזכיר כאן כמה דוגמאות נוספות של פסקי הלכה בנושא זה:

חולה שהסרטן התפשט במקומות רבים בגופו עד שאין עוד תקווה להציל את חייו, אולם על ידי טיפול כימותרפי או ניתוח ניתן להאריך את חייו בעוד כמה ימים או שבועות, אבל חיים אלו יהיו ללא ספק מלאים ביסורים. כתב הרב פיינשטיין, שההחלטה צריכה להיות ביד החולה, אם הוא מעדיף להאריך את ימיו למרות היסורים, יעניקו לו את הטיפול. ואם מעדיף לקצר את סבלו - לא יעניקו לו טיפול (אג"מ חו"מ ח"ב עה, א).

וכן הועלתה שאלה בפני הרב אוירבאך זצ"ל, לגבי ילדה חולה שהייתה משותקת בכל גופה, שמצבה היה מסוכן, ויתכן שעל ידי ניתוח ניתן להציל את חייה, אבל בכל מקרה תישאר משותקת בכל גופה, וחייה יהיו מלאי יסורים. והשאלה הייתה, האם לנתחה כדי לנסות להציל את חייה. ענה הרב אוירבאך, שאמנם טיפולים שגרתיים חייבים להעניק לה, אבל טיפול חריג כזה כניתוח, אין חיוב להעניק לה, משום שרבים מעדיפים במצב כזה את המוות על פני החיים, ובמיוחד כאשר לא ברור כלל שהניתוח יעזור. ולכן אין חיוב לנתחה.

ועוד כתב הרב אוירבאך זצ"ל, לגבי זקן שחלה במחלה סופנית, שאין עוד סיכוי להציל את חייו, והוא סובל מיסורים קשים. טיפול שגרתי כנתינת נוזלים, מזון, חמצן ואינסולין לחולי סוכרת, חייבים להעניק לו. אבל טיפול תרופתי, שיכול להאריך את חייו, אך יגרום לחולה סבל, אין חיוב להעניק לו. והבחירה ביד החולה, אם לא ירצה לקבל את התרופה, לא יתנו לו. אמנם אם הוא ירא שמיים ולא נטרפה דעתו, רצוי מאוד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא, וזכות תהיה לו אם יקח תרופות ויחיה ויתייסר עוד זמן בעולם-הזה (מנחת שלמה צא, כד).

8 - חולים חסרי הכרה
נעסוק עתה בסוגייה נוספת: כיצד צריך לטפל באנשים ששרויים בחוסר הכרה מוחלט. ברור לכל, שאת הטיפולים הרגילים, חייבים להמשיך להעניק להם. השאלה היא האם צריכים לטפל בהם גם בטיפולים חריגים?

לדעת הרב אלישיב, מאחר שהשרויים בחוסר הכרה אינם סובלים מיסורים, מחויבים להעניק להם את כל הטיפולים, כולל טיפולים לא שגרתיים, כתרופות מיוחדות. ואף אם ליבם הפסיק לפעום, או נשימתם פסקה - יש לבצע בהם החייאה (נשמת אברהם ח"ד שלט, ב).

אולם לדעת הרב פיינשטיין, כל זמן שיש עוד סיכוי להצילו ולהחזירו לחיים רגילים, כמובן שיש לעשות הכל כדי להאריך את חייו. אבל אם ברור לרופאים שאין סיכוי להחזירו לחיים, על-פי ההלכה הוא מוגדר כגוסס שאין להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. מפני שהגסיסה היא מצב של סבל, ועל כן יש להימנע מלהעניק לו טיפול חריג שיאריך את חייו. אמנם, אם יש סיכוי שאולי ימצא רופא או תרופה שעל ידם יוכלו להצילו ולהחזירו לחיים רגילים, כמובן שיש להשאירו בחיים כל מה שאפשר (אג"מ ח"ב קעד, ג).

וכן כתב הרב גורן, שכל חולה המוגדר כגוסס שאין עוד סיכוי להחזירו לחיים, מצד אחד אסור לגרום למותו, ולכן אסור לנתקו מן המכשירים. אולם מאידך, אין לעשות פעולות שיגרמו להארכת חייו, ולכן לאחר שנתרוקנו המכלים של החמצן או המזון, מותר שלא להחליפם בחדשים (הרפואה 124, 518).

גם הרב אוירבאך הורה שאם החולה נמצא במצב סופני, ומחלתו גורמת לסבל ויסורים. אף אם איבד את הכרתו ואינו מרגיש ביסוריו. כיוון שהוא גוסס, אין לנקוט פעולה שתאריך את גסיסתו. ומספר ד"ר שטינברג בספרו אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך נוטה למות הערה 357), על רב אחד שהגיע לשלבים אחרונים של מחלתו הסופנית, ובעצם היה כבר בגדר של גוסס. והרופאים נאלצו לחברו למכונת הנשמה עקב אי ספיקה נשימתית, וקיבל דיאליזה עקב אי ספיקת כליות חריפה, והיה שרוי בחוסר הכרה ומקבל עירויים מיוחדים של דם ותרופות. ושאל ד"ר שטינברג את הרב אוירבאך זצ"ל, האם מחויבים להמשיך את חיי אותו רב באמצעים מלאכותיים? וענה, שאין להפסיק את העירוי, אולם כשהחומר שבשקית יגמר, אין לחדש את העירוי. וכך חמש עשרה דקות לאחר שנגמר חומר העירוי, החזיר אותו רב את נשמתו לבוראו.

וכן לגבי אנשים שנפגעו בגזע מוחם, עד שאינם יכולים לנשום באופן עצמאי, ורק על ידי מכונת הנשמה ליבם ממשיך לפעום. לדעת הרב ולדינברג, רצוי לסדר שמכשירי ההנשמה יופעלו על ידי שעונים כדוגמת שעוני שבת, שכל כמה שעות יפסיקו לעבוד. ואז כאשר המכונה מפסיקה לפעול - לא יחדשו את פעולתה (ציץ אליעזר יג, פט). ויש סוברים שממילא מי שגזע מוחו מת נחשב מת לכל דבר, ולפיכך אף לכתחילה מותר לנתק בידיים את מכונת ההנשמה.

ומי שנמצא במצב המכונה צמח, שיכול לנשום בכוחות עצמו, אלא שאינו מגיב לסביבה, ויתכן שימשיך לחיות כך שנים רבות. אם יש סיכוי שיתרפא, צריכים לטפל בו גם טיפולים לא שגרתיים. ואם הוא במצב שכמעט אפסו סיכויי החלמתו, ברור שיש להמשיך להעניק לו את כל הטיפולים השגרתיים, כמזון, נוזלים, חמצן וכדומה. ולגבי טיפול חריג, ישנן דעות שונות (עיין אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ד ע' 413).
ולמעשה, בין במקרה של צמח, ובין בסוגי מחלות אחרות, מאחר שיש מצבי ביניים רבים, מן הראוי בכל מקרה ומקרה לשאול שאלת חכם.


^ 1 . אמנם אדם שהרג טריפה, כלומר אדם שנפצע באחד מאיבריו באופן כזה שלא יוכל לחיות יותר משנים עשר חודש, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, רמב"ם שם הלכה ח'. הסיבה לכך, שהטריפה נחשב כמי שעבר כבר פעולת הריגה, שתוך שנה תצא אל הפועל. ולכן ההורגו שוב אינו נענש על כך בבית הדין. ואילו הגוסס למרות שבאופן טבעי עומד למות, עדיין לא התבצעה בו פעולה של הריגה, ולכן ההורגו חייב מיתה.
חזרה למעלה