ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת ואתחנן / חינוך לאמונת חכמים - כיצד? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ואתחנן Bookmark and Share


גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב ה'תשס"א

פרשת ואתחנן / חינוך לאמונת חכמים - כיצד?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

הקדמה
פרשתנו עוסקת במשקלו המיוחד של עם ישראל מהבטים שונים. ישנם פסוקים המתארים את יחודיותו של עם ישראל על פני שאר העמים, ישנם פסוקים המתארים את הצד "הסגולי" של הבחירה המוחלטת הבלעדית של עם ישראל ללא שהיתה לכך סיבה מצד מעשיהם. במילה "סגולי" הכוונה לקשר של נצח בין עם ישראל לאלוקיו כיוון שקשר זה התחיל מהקב"ה כמו שהדבר מתואר בברכות התורה "אשר בחר בנו..." ורק אחר כך, מתוך זה שבחר בנו, נתן לנו את תורתו. ישנם פסוקים המבטאים את החלק "הבחירי" בו מתבקש עם ישראל להיות נאמן לחוקים, משפטים ותורות אותם קיבל ושעליו לבצעם על מנת ליישם את חלקו המעשי בשותפות נצח זו. וישנם פסוקים המתארים את הניסים הגלויים שנעשו לעם ישראל בשונה משאר האומות.

הצווי לא לסור מדברי חכמים
בהקשר לפסוקים המתארים את המחויבות המעשית של עם ישראל ישנה אזהרה: " רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך...", וכן "השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלוקיכם...", ולאחר מיכן מופיעות עשר הדברות המהוות את עצם הפרטים של הברית ולאחריהם מופיע הפסוק הבא: "ושמרתם לעשות כאשר ציווה ה' אלוקיכם אתכם ולא תסורו ימין ושמאל ", כלומר, ישנו ציווי מפורש לעשות ולא לסור ימין ושמאל. ציווי זה של "לא תסור" מוכר לנו מפרשה אחרת בספר דברים בו מצווה התורה לא לסור מדברי חכמים ימין ושמאל ובהקשר לזה רגילים אנו לומר שהרב, החכם, השופט והדיין- כל אלו הם המציגים את דבר ה' כמאמר הפסוק "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" ודורשת הגמרא "דור דור ושפטיו, דור דור וחכמיו". אם כן, עד כאן ראינו ציווי משלים של איסור סטיה מדבר ה' ומשלוחיו של דבר ה' הם החכמים והרבנים של כל דור ודור.

התמיהות על צווי זה
מפורסמת מאוד הדרשה המובאת ברש"י על הפסוק "לא תסור" שלשונה "אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין- האמן לו", דרשה זו טעונה בירור גדול. וכי הציווי של שמיעה בקול חכמים והאיסור לסטות מדבריהם הוא ציווי כל כך מוחלט הנותן גושפנקא וחותמת לדבריהם מבלי שום יכולת ערעור? ועוד יותר מכך נשאל, הרי כל אדם מצווה להשתמש ביכולותיו ובכוחותיו כדי להפנים, להתקדם ולהזדהות בעבודת ה' באופן אישי, וכי ציווי זה בא לבטל את אישיותו הפרטית ומחויבותו האישית של כל אדם בבירור דרכו והכרעותיו? האם יש בציווי זה היתר ואף ביטול ביודעין של "דע את אלוקי אביך ועובדהו" וכמאמר רס"ג בהקדמתו להנבחר באמונות ודעות: "קודם דע ואח"כ עובדהו"? ובמילים פשוטות נאמר, צווי זה עלול לחנך את האדם לביטול עבודתו הפרטית ומאמציו האישיים לעבוד את ה' ולברור את דרכו הנכונה לו בעיקר!
ועוד נשאל, מה אם באמת טועה הרב, אמנם יתכן שהטעות קיימת רק מנקודת מבטו של התלמיד אך בכל זאת יתכן שהטעות נובעת מעובדה טכנית שלא בידיעתו, מה אז נאמר, לאחר שהרדמנו את כל הערנות והאחריות המתבקשות מהאדם ואמרנו לו "אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין האמן לו..."?

אי ציות לצווי זה לא יעלה על הדעת

אם כן, שאלה זו רחבה מאד וקשה, שכן על הנזקים שעלולים להגרם מהסכנה שבצד השני של אי התבטלות, אי קבלה ואי שמיעה לחכמים ניתן לחבר ספרים שלמים אבל במאמר זה אין זה עיקר עיסוקינו. אנו נבקש להאיר את הזווית הראשונה של השאלה והיא איפֹה אחריותו של האדם הפרטי לחייו, ובעיקר, מה עושים אם הרב טועה?

פתרון התמיהות
את זווית זו ננסה להאיר דרך מחלוקת (שאולי איננה מחלוקת כפי שרצו רבים מן האחרונים לטעון) בין שתי גישות, האחת של החינוך והשניה של הירושלמי.

החינוך כותב שאם הרב טועה (יתכן שהתלמיד טועה ורק נראה שהרב טועה), וזוהי עובדה שהוא טועה, אף על פי כן האמן לו, קבל את דבריו, כי על יסוד זה של אמונת חכמים בנויה כל שרשרת הקבלה מדור לדור של דברי חכמים. אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה עלולה להווצר פירצה בחומת המגן של הציבור, כל המציאות תתפורר, ולכן שווה טעות אחת שנטעה ולא תהרס חומת הציבור ועמידתו הלאה בקיום מצוות ה'.

הירושלמי מחדש יסוד מרתק בחינוך לאמונת חכמים, במקרים שנראה שהרב טועה- רוב הסיכויים שהטעות היא של התלמיד ואם בכל זאת הוא טועה, שזה דבר שקורה לעיתים רחוקות ולכן צריך להזהר מאד לא לקעקע את כל חומת האמון מולו, אומר הירושלמי שעיקר הדבר אינו ברגע של טעות כי באמת ברגע זה נאמר את הכלל המפורסם של "דברי הרב ודברי התלמיד- דברי מי שומעים?", ולכן תשמע לרב.

אבל שלא נתבלבל, הרוב המוחלט של חיינו אינו כזה, בל נפתח יחס של סדקים וספקנויות מול רבותינו כי בדרך כלל הבעיה היא בבלבול בין הגדרת שמאל לבין הגדרת ימין כי כשהתלמיד עומד מול רבו ולא מתאמץ להתיישר לנקודת המוצא של רבו הוא באמת רואה את המציאות הפוך, כלומר, כשהרב מצביע לתלמיד על יד ימין מהזווית שלו הוא אמנם מצביע ביד ימין שלו אך אצל התלמיד מדובר יד שמאל כי התלמיד עומד מולו ונקודת מבטו הפוכה, וכן כשהוא מצביע ביד שמאל על היד שכנגדה אצל התלמיד היא ימין אבל מנקודת מבטו של הרב היא שמאל.
על כן אומר הירושלמי, הבה נתחנך באמונת חכמים גדולה. רוב העבודה להתחנך ליסוד זה הוא לא בנקודות בהם הרב טועה כי מקרים אלה בודדים ביותר, אם בכלל, ועל כן רוב החיים בנויים ממקרים בהם המחלוקת נובעת מהשוני בנקודת המבט ומהמקום שהתלמיד עומד הוא רואה הפוך ממה שרבו אומר. ומה שעליו לעשות זה לא להתעקש להשאר במקומו אלא אדרבה, לעמול על לשנות, תוך כדי הבנה והזדהות, את נקודת המבט שלו לנקודת המבט של רבותיו ובכך פעל והועיל כפליים: פעם, בזה שהוא כאדם עובד, עומל, מזדהה ולא מבטל את האחריות שלו על עצמו, ופעם נוספת, בזה שהוא יגלה שלאחר שהוא מתחנך ומטביע בתוכו את האמון לרבותיו ומשנה את נקודת המבט הוא גם מגלה שרבותיו צדקו.
ובכך מתקיימת בתלמיד מצוות אמונת חכמים במלואה והדרה תוך כדי עיצוב של אישיותו הפרטית.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il