ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שועלים מהלכים בו ;">

דף הבית בית מדרש ירושלים ובית המקדש בית המקדש הכיסופים והבית השלישי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יום ירושלים תשמ"ט

שועלים מהלכים בו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב רייכר זצ"ל

שחרור מטראומה גלותית 1
מאז חורבן בית-המקדש השני, לא היה העם היהודי בארץ ובתפוצות חדור שמחה עילאית כביום שחרורה של ירושלים במלחמת ששת-הימים. הבשורה על כניסת צבא הגנה לישראל לחומות העיר העתיקה של ירושלים, שחרור הר-הבית והכותל המערבי, הוציאה את העם היהודי בכל קצווי תבל מן הטראומה הגלותית בת אלפיים שנה, הפיחה בלבותיהם של שרידי החרב ותאי הגזים חזון ותקווה, והעניקה להם גאווה לאומית ברמה שלא היתה כמותה מאז ומעולם.
מי שאוזניו היו כרויות ולבו פתוח, שמע וחש את משק המהפך ההיסטורי שהתרחש לנגד עיניו, ביומה הגדול של ירושלים, כמו ששנו רבותינו חכמי האגדה (פסיקתא רבתי פל"ו): "שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: 'ענוים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם שנאמר: 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח... והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך'" (ישעיהו ס, א-ג). במבט לאחור נדמה היה לנו כאילו שמענו מחומות הר-הבית את הבשורה: הגיע זמן גאולתכם. וחשנו כאילו יצאנו מתקופת הגלות החשוכה לחרות עולם.
תולדות ימיו של העם היהודי מתחלקים לארבע תקופות יסוד, כל תקופה משתרעת על פני 1,000-400 שנים בקירוב. על אף המגוונים השונים שהתרחשו בכל אחת מארבע התקופות עצמן, קיים מכנה משותף למעמדה ההלכתי והנבואי ולאופיה ההיסטורי של כל אחת מארבע התקופות הללו.
התקופה הראשונה היא תקופת השופטים. היא משתרעת על 394 שנים, מיהושע בן-נון שהיה השופט הראשון בישראל, עד שמואל הרמתי הנביא והרואה, השופט ה-16 והאחרון בהיסטוריה התנכ"ית. זה בהנחה כי יהושע כיהן במעמד של שופט ולא כמלך, כמו שמשתמע מספר הדורות הקדום "סדר עולם רבא" לר' יוסי, (פי"ב), שבו נמנה יהושע בן-נון כשופט ראשון בישראל. כן יש להוכיח מהמדרש רבה ויקרא (פכ"ו ז), שם נאמר: "מלמד שהראהו הקב"ה למשה רבינו דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור ומנהיגיו וכו'. והראהו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב"? משתמע מזה ששאול הוא המלך הראשון שעמד על ישראל.
שיטה זו נוגדת לכאורה את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ג) שכותב: "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו", הרי מביא הרמב"ם את יהושע בתור דוגמה למינוי מלך על-ידי בית-דין של 71 ונביא.
התשובה לכך היא שבהכתרת מלך ישנם שני מרכיבים עיקריים. משיחתו בשמן המשחה, על ידה הוא נקרא משיח ה' (ראה שמואל א כד, י). כמו שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ז): "כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר 'ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו'" (שמואל א י, א). והמינוי שלו כמלך על-ידי הסנהדרין גדולה והנביא, כדבריו של הרמב"ם לעיל. יהושע בן-נון אמנם נתמנה על ידי משה רבינו, אבי הנביאים ובית דינו, אבל לא נמשח בשמן המשחה, לכן נשאר במעמד של שופט ולא של מלך.
המשותף לתקופת השופטים הוא שלא היה להם שלטון לאומי של העם כולו, לא צבא לאומי להגנת העם מפני אויביו, ולא בית-מקדש לכל ישראל, אלא הכול פעל על רקע שבטי או משפחתי. גם הבחירה של השופטים היתה על-ידי זקני השבטים או המשפחות. חלק מהם התעוררו מעצמם לצאת למלחמת מגן על העם. היתה זו תקופה רדודה מאוד בהיסטוריה היהודית. שלטה שם אנרכיה בכל מישור מבחינה רוחנית, כמו שדרשו חכמי המדרש הכתוב ברות (א, א): "ויהי בימי שפט השפטים", "אוי לדור ששופטיו צריכין להשפט" (רות רבה פ"א, א). וכן מבחינה כלכלית, לאומית וביטחונית, כמו שכתוב: "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו... וידל ישראל מאד מפני מדין" (שופטים ו, ג-ו).
התקופה השנייה בהיסטוריה היהודית היא תקופת המלכים. מלכי יהודה ומלכי ישראל, בנוסף לתקופת הבית השני לאחר הפסקה קצרה ביניהן בגלות בבל. תקופה זו משתרעת על 900 שנה בקירוב, תוך הפסקה של 70 שנה לגלות בבל, כאמור.
המשותף לתקופה ארוכה זו הוא עצמאות ישראל בארצו, תוך קיום כל המוסדות הלאומיים, הצבאיים, התחיקתיים והדתיים של העם על בסיס כלל ישראלי, והם: בית-המקדש על הר המוריה, מלכות או נשיאות, וצבא לאומי. גם המוסד הדתי העליון בדמות "הכרתי והפלתי" הנזכר כמה פעמים בתנ"ך (שמואל ב טו, יח. כ, כג). או "החרש והמסגר" הכתוב במלכים ב (כד, יד) שפעלו בבית הראשון במקום הסנהדרין של הבית השני, לפי הפרשנות של התלמוד והמדרשים.
אמנם כ-240 שנה מאז רחבעם בן שלמה, היתה המלכות בארץ מחולקת לשתי ממלכות: מלכות יהודה ובנימין ומלכות ישראל, עד גלות עשרת השבטים מן הארץ. 19 מלכים מלכו על שבטי יהודה ובנימין, ו-19 מלכו על עשרת שבטי ישראל. אבל גם הם נשאו עליהם כתר מלכות (ולא הוד מלכות) ולא שררה שם אנרכיה כמו בתקופת השופטים. על אף זעקות הנביאים הראשונים על ההידרדרות המוסרית הדתית והחברתית בבית הראשון, ובבית השני על-ידי הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, קוימו בכל התקופה ארוכת שנים זו חיים ממלכתיים עצמאיים לעם ישראל בארצו, פרט לתקופת גלות בבל הקצרה, שהפסיקה את רצף חרותו וריבונות חייו הלאומיים בארצו. שתי תת-תקופות אלו של הבית הראשון שעמד 410 שנים, והבית השני 420 שנה, מצטרפות לרצף לאומי אחד, לצורך הפרדתן מן התקופה השלישית שבאה אחריה.

תקווה לגלות קצרה

תקופת הגלות השנייה – בניגוד לגלות בבל, לא ניתנה לגלות שנייה קצבת זמן בתורה ובנביאים. כמו שמצינו בתלמוד: "ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם" (יומא ט, ב). אבל גלות מרה זו חזויה בתורה, בנביאים ובכתובים. בתורה: "ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו, לג), או "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כח, סד-סה). בנביאים אחרונים: "ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם מעבר ומשב, וישימו ארץ חמדה לשמה" (זכריה ז, יד). ובכתובים: "והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא וקצו בשטף ועד קץ מלחמה נחרצת שממות. והגביר ברית לרבים שבוע אחד" וגו' (דניאל ט, כו-כז).
בראשיתה של גלות זו, סברו חכמי ישראל שתהא זו גלות קצרה, על כן התקינו תקנות רבות על יסוד התקווה "מהרה יבנה בית המקדש", כמו שמצינו במסכת ראש השנה (ל, א). ואכן 60 שנה לאחר חורבן הבית, ציווה אדריינוס קיסר ליהודים לבנות את בית-המקדש, כפי שמסופר במדרש רבה (בראשית סד, י): בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית-המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס שולחנות מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. הלכו הכותים ואמרו למלך להוי ידוע למלך שהעיר ירושלים שתבנה תהיה עיר מרדנית, ולא ישלמו את המסים והארנונה. אמר להם המלך מה לעשות וכבר גזרתי לבנות את בית המקדש? אמרו לו הכותים תאמר להם שעליהם לשנות את מקומו או שיוסיפו עליו או שיגרעו ממנו חמש אמות והם יבטלו את בניינו בעצמם. באותו זמן נאסף קהל ישראלי בבקעת בית רמון כיון שהגיע לידם הכתב השני של אדריינוס, פרצו בבכי ובקשו למרוד במלכות. בא ר' יהושע בן חנניה שהיה חכם בתורה ופייס אותם במשל: ארי טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל מי שיוציא את העצם מגרוני אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, הכניס את המקור שלו ללוע הארי, והוציא את העצם. כשביקש ממנו שכרו ענה לו הארי: לך והתפאר בזה שנכנסת ללוע הארי ויצאת ממנו בשלום.
כמאתיים שנה אחרי כן נעשה ניסיון שני לבנות את בית-המקדש בימיו של יוליאנוס קיסר, שמלך בשנת 361. הוא נטה חסד גדול ליהודים, היה בקי בעיקרי היהדות, וכשיצא למלחמה נגד הפרסים כתב אגרת ליהודים, שבה הבטיח להם כי בשובו בשלום מן המלחמה יבנה את ירושלים מכספו ויבנה את בית-המקדש. היהודים החלו מיד בהכנות מעשיות לבנות את בית-המקדש, אלא בעטיה של שריפה שפרצה במקום נפסקו ההכנות. בינתיים מת יוליאנוס במלחמה וכל התוכניות שעשה לבניין בית-המקדש עלו בתוהו.
חכמי ארץ-ישראל סברו שאין בניין בית-המקדש השלישי מותנה בביאת משיח בן דוד, אלא עשוי הוא להבנות לפני בואו של המלך המשיח, כמו שמצינו בתלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני (פ"ה הל"ב): "אמר ר' אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד". השקפה זו נוגדת את שיטת הרמב"ם, לפיו המלך המשיח יבנה את בית המקדש ויקבץ נדחי ישראל, כמו שכותב בהלכות מלכים (פי"א ה"א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל". לדעת רש"י (ד"ה 'אי נמי') והתוספות (ד"ה 'אי נמי') (וסיעתם מבין חכמי צרפת) במסכת סוכה (מא, א), בית המקדש העתיד שאנו מצפין לא ייבנה ביד אדם אלא יתגלה ויבוא משוכלל משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז). אין זה מונע מאתנו אימוץ שיטת ר' אחא בירושלמי, שמוכיח שם מהמשנה, שבית-המקדש השלישי ייבנה לפני מלכות בית דוד.
מאז ועד היום חזרו ונעשו ניסיונות מחודשים לחידוש עבודת הקרבנות במקום המקדש, כן ניסה רבנו חננאל בן חושיאל (מהמאה ה-10) וכן ניסו גאוני עולם אחרים ולא הצליחו.

חזון ותקווה בשחרור מקום המקדש
התקופה ההיסטורית הרביעית – תקופת הבית השלישי. שחרור ירושלים, הר-הבית, מקום המקדש וכל יתר המקומות הקדושים בארץ במלחמת ששת-הימים, העלה בעוצמה רבה את הציפיות, החזון והתקווה בלבות העם היהודי, שאכן קרובה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות. כל הציפיות והתקוות שפעמו בלב העם היהודי במשך כל הדורות, השתחררו ביום ירושלים וקיבלו ביטוי מוחשי במהפך ההיסטורי-לאומי רב המשמעות שהתרחש ביום זה. לרבים היתה הרגשה שבא הקץ לתקופת הגלות, וזה עתה נכנסים אנו לתקופה ההיסטורית הרביעית – תקופת הבית השלישי. איש מאתנו לא העלה על לב ולו לרגע קט כי כל זה אינו אלא מקסם שווא וחלום שסופו אכזבה, וכל אשר שוחרר על-ידי צה"ל יוחזר לריבונות זרה. היתה זו לא רק הרגשה, אלא תחושת המציאות הריאלית, כי הגענו לראשית דרכנו להקמת הבית השלישי, מבחינה לאומית ביטחונית ודתית. אין הכוונה לבניין בית-המקדש השלישי, כל מי שעיניו פקוחות לא השלה עצמו שאכן קיימת אפשרות פתוחה להקמת בית-המקדש, כאשר מקום המקדש תפוס על ידי מסגד עומר, הממוקם בחלקו הגדול במקום המקדש. אם כי ביררנו 2 מעל כל ספק שקודש הקדשים נמצא מחוץ לכותלי המסגד. גם אם אין בידינו המידע הנבואי וההלכתי, שהוא חיוני לבניינו המחודש של בית מקדשנו, עלינו להאמין ולצפות לבואו של המבשר הגדול אליהו הנביא שיורנו את מגילת המקדש של יחזקאל, גבולותיו, תכונתו, מוצאיו ומבואיו וכל צורותיו ותורתו. כמו כן יכוון אותנו למקום המזבח וייחס ברוח פיו את הכוהנים מבני אהרון המיוחסים, הכשרים לעבודת הקודש. אבל פרט לבית המקדש ולהקמת הסנהדרין התלויים בביאת המשיח, או לפי הרמב"ם בהסכמת כל חכמי ישראל, היה מקום לחשוב, לקוות ולתכנן את סיום תקופת הגלות ופתיחת עידן הבית השלישי.

שרים למשמעת הוואקף
עד מהרה נחשפה לפנינו האמת המרה, בהודעה שקיבלתי באופן אישי מאת שר הביטחון דאז המנוח מר משה דיין ז"ל, בתפקידי כרב ראשי של צה"ל, וכממונה על המקומות הקדושים. בחודש יולי 1967 הודיע לי שהוחלט למסור את הפיקוח על הר-הבית ומתקניו לרשות מנהל הוואקף המוסלמי. ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים החליטה לאסור על יהודים להתפלל על הר-הבית, על אף שביררתי מעל כל צל של ספק, שישנם אזורים נרחבים בהר-הבית שבהם מותר ומצווה על יהודים להתפלל שם לאחר שטבלו במקווה טהרה.
ההחלטה של ועדת השרים היתה מכוונת באופן אישי אלי. בהחלטת הועדה מתאריך 13.8.67 בסעיף א' נאמר: "הועדה מטילה על היו"ר להפגש עם האלוף הרב גורן ולהודיע לו כי עליו להפסיק את ארגון התפילות, מדידות וכדומה על הר הבית". ובסעיף ג' נאמר: "משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים, יופנו ע"י כוחות הבטחון לכותל המערבי". ועדת השרים ביקשה משר הביטחון להעביר החלטות אלו אלי דרך הרמטכ"ל כפקודה צבאית.
החלטות אלו של ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, היו להן תוקף של החלטות ממשלה. ההחלטות הדהימו אותי והוכיחו כי כל הציפיות הרוחניות שתלינו בנצחונו של צה"ל במלחמת ששת-הימים, לא היו אלא אשליות, וכי ממשלת ישראל על כל מרכיביה, כולל תנועת החרות שיוצגה על-ידי ראשה מר מנחם בגין, החליטה להסגיר במו ידיה את קודש הקדשים של האומה הישראלית לידי המוסלמים, ולמנוע מהיהודים דריסת רגל על הר-הבית. ניסחתי תזכיר ארוך ומנומק לוועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, שבו מחיתי בכל כוחי נגד החלטתם התבוסתנית שגרמה בכייה לדורות, וסיימתי את התזכיר לאמור: "מתוך אמונה מושרשת בקיום דבר ה' בפי נביאיו, בקשתי היא לפתוח את שערי הר-הבית לרווחה לתפילה, לכל יהודי ולכל באי עולם, ולבטל את האפליה הגזענית האוסרת על יהודים לעלות ולהתפלל על הר-הבית כאוות נפשם, בשטחים הפנויים תחת כיפת השמים, מבלי להיות נתונים לחסדם של צוררי ישראל – מנהלי הוואקף ופקידיהם. נזכה לשמור על פרי נצחוננו לאורך ימים, 'ונקראה ירושלם עיר האמת והר ה' צבאות הר הקדש'" (זכריה ח, ג).
פניותיי החוזרות ונשנות לראשי ממשלות בנדון זה לא הועילו. ולא עוד, אלא שבשנות כהונתו של ראש הממשלה הקודם מר מנחם בגין, הוחמר מצבם של היהודים שביקשו לעלות ולהתפלל על הר ה', והסגרת הר הבית לידי הוואקף הפכה למציאות והביאה לאבדן ריבונות ישראל על הר הבית, כמו שעינינו רואות ולבנו דווי על הר-הבית, שועלים הלכו בו.
לאחר הסכם השלום עם מצרים, חששתי מפני מזימות להפיכת הר-הבית לאמצעי מיקוח פוליטי במשא-ומתן על עתיד יהודה, שומרון, חבל עזה וירושלים. לכן הרצתי מכתב לראש הממשלה דאז מר מנחם בגין, בתאריך 17.12.79 בנדון. הוא השיב לי במכתב בתאריך 24.12.79 לאמור: "בעקבות שיחתנו הטלפונית, יכלני לומר לכבודו שלכל הידיעות או השמועות הללו אין שחר. אין אפילו להעלות על הדעת שנסכים להנפת דגל נכרי כלשהו על הר הבית".
כידוע הוחמר לאחרונה מצבנו בהר-הבית עשרת מונים, וכמעט שנשמטה מידינו כל שליטה וזכר לריבונות יהודית בהר הקודש והמקדש. בבואנו להגדיר כיום את מעמדה ההיסטורית וההלכתית של מדינת ישראל ביום ירושלים ה-22, ואת אופיה של תקופתנו בשאלה הגדולה האם היא המשך תקופת הגלות הארוכה או שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ופתיחת התקופה ההיסטורית הרביעית של הבית השלישי, ספק גדול אם אנו יכולים לתת עליה תשובה חיובית חד-משמעית.
"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך" (ישעיהו סב, א).

----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים: 9974425 02,
kumiori@gmail.com


^ 1 הערת עורך: נכתב ליום ירושלים שנת תשמ"ט.
^ 2 הערת עורך: עיין בספר הר הבית פרקים יט-כ.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il