בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

דין דימום שנגרם מהנחת התקן תוך־רחמי

הכלל הגדול שקבעו חכמים בדיני כתמים הוא להקל , הרופאים מסופקים אם הדימומים שנגרמים מההתקן התוך־רחמי הם תוצאה של פציעה או דלקת , הלכה למעשה: אישה שברחמה התקן תמעט ככל הניתן בבדיקות ותימנע מלבישת לבנים , בניגוד לטענות המחמירים, קיים ספק אם לייחס את הדימום להתקן, ומשכך שלא בזמן הווסת יש להקל

undefined

תמוז תשפ"א
5 דק' קריאה
טור זה מיועד ללמדנים מיטיבי לכת, ואף על פי כן בחרתי לכותבו הואיל והוא עוסק בשאלה הלכתית חשובה שיש לה השפעה גדולה על חייהם של זוגות רבים, וראוי שכל איש ואישה בעלי כישרון ממוצע ומעלה יידעו סוגיות אלה כחלק מלימודם.
אחת הדרכים למניעת היריון היא על ידי הנחת התקן תוך־רחמי בתוך הרחם. מדובר במוט קטן עם זרועות שמוכנס לרחם, ובדרך שלא ברורה לגמרי מונע כניסה להיריון. הבעיה שבדרך כלל בעקבות הכנסת התקן לרחם הווסת מתארכת ביום או יומיים, וגם לאחר מכן מצוי שיוצאים מהרחם דימומים קלים, בעיקר במשך שבעת הימים הנקיים. שאלה מעשית מאוד היא: האם דימומים אלה מטמאים?
מכיוון שעל הלכה זו שביארתי בספרי החדש 'פניני הלכה - טהרת המשפחה' פרק ב, סעיף יד, יצאו עוררים, אבאר את טעמה.

איזה דם מטמא
הדם הטמא היוצא מהרחם מטמא את האישה מהתורה בתנאי שיצא בהרגשה כדרך הרגשה של יציאת דם נידה. אבל אם יצא בלא הרגשה, גם אם ידוע בוודאות שיצא מהרחם וצבעו כצבע הדמים הטמאים, אינו מטמא.
אומנם חכמים גזרו טומאה גם על דם שיצא מהרחם בלא הרגשה, ודם זה נקרא בהלכה "כתם", וגזרו שהוא טמא רק אם הוא עומד בשלושה תנאים: א) היה בקוטר של יותר משני סנטימטרים. ב) נמצא על דבר לבן. ג) נמצא על דבר שמקבל טומאה. כלומר כתם בקוטר של שני סנטימטרים לפחות על בד או כלי לבן - מטמא. ולמה גזרו לטמא כתמים? משום שבזמן שנהגו טהרות בישראל, הדם שיצא מהרחם בלא הרגשה, למרות שלא אסר את האישה לבעלה, הוא עצמו היה טמא וטימא טהרות שנגע בהן. לפיכך גזרו חכמים שכל אימת שהוא מטמא טהרות יאסור גם את האישה, ובתנאי שיתקיימו שלושת התנאים האמורים, שבלעדיהם גם לא היה מטמא טהרות (תוספות נדה נח, א, "כרבי"; רשב"א בשם רבנו יונה רבו, ר"ן ומאירי בנדה נז, ב; חת"ס נדה נח, א; שואל ומשיב קמא א, קנג; התעוררות תשובה ג, כב).
אולם כלל גדול אמרו חכמים, שכל אימת שיש ספק בדיני כתמים יש להקל, וכפי שאמר רבי עקיבא: "שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר - אלא להקל" (משנה נדה נח, ב).

דם שנמצא בנרתיק
אישה שבדקה את עצמה בעומק הנרתיק, אפילו אם הבדיקה הייתה בבד צבעוני שאינו מקבל טומאה ומצאה דם מועט כגרגיר חרדל - טמאה. שהואיל והוא נמצא בעומק הנרתיק סמוך לפתח הרחם, חוששים שמא יצא בהרגשה, עכשיו או בשעות הקודמות. ואף שמסתבר שלא הייתה הרגשה, קבעו חכמים שאם הדם נמצא בעומק הנרתיק, כל זמן שאין הסבר להימצאו שם, חזקתו כדם שיצא בהרגשה והוא מטמא (פניני הלכה טהרת המשפחה ב, 12).

דם פצע טהור
אבל אם הדם יצא מפצע בנרתיק או אפילו ברחם - אינו מטמא, וכפי שאמרו חכמים: "נאמנת אישה לומר: מכה יש לי במקור (רחם) שממנה דם יוצא..." ואזי גם אם יצא דם מרחמה - טהורה (נדה טז, א). אומנם יש הבדל בין שני מצבים. א) אם האישה יודעת שהדם שראתה יצא מהפצע שברחם או בנרתיק, גם אם הדם נמצא בבדיקה פנימית בעונה שהווסת שלה צפויה להופיע - טהורה. ב) אם האישה יודעת שיש לה מכה ברחם שלעיתים מוציאה דם, וספק לה אם הדם שמצאה עתה בבדיקה פנימית הוא מאותה מכה, בעונת וסתה הקבוע - טמאה, ובשאר הזמנים טהורה (תוספות נדה טז, א, 'ומר סבר'; רמ"א יו"ד קפז, ה-ו, ש"ך כו). ויש מקילים יותר, וזוהי דעת הרשב"א והשולחן ערוך (לפי רוב מפרשיו), שגם כאשר האישה לא בטוחה אם המכה שיש ברחמה מוציאה לעיתים דם, די בכך שהיא יודעת שיש לה מכה ברחם שאולי מוציאה דם. ואף שדעה זו חשובה, וכעיקרון מכיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים אפשר היה להקל כדברי השולחן ערוך, למעשה לגבי דם שנמצא בבדיקה פנימית כתבתי כדעת המחמירים, שרק כאשר ידוע לאישה שמכה זו שברחמה לעיתים מוציאה דם יכולה להקל בבדיקה פנימית ולא כאשר יש לה ספק אם המכה שברחמה מוציאה דם. שתי סיבות לכך: א) מכיוון שרבים מהאחרונים החמירו בזה. ב) כיום ניתן ללכת לרופא כדי לבדוק אם יש לה פצע ברחם שעלול להוציא דם, ולכן במקום לסמוך על ספק שיש לאישה אם יש לה פצע שמוציא דם, מוטב שתלך לרופא (פניני הלכה טהרת המשפחה ב, יג, 14).

התקן תוך־רחמי
מכאן לשאלת ההתקן שהונח בתוך הרחם. בפועל, כאמור, פעמים רבות קיומו של התקן תוך־רחמי ברחם גורם להארכת הווסת ולדימומים נוספים. לא ברור לרופאים מה הסיבה המדויקת לכך. האם מפני שקיום ההתקן ברחם גורם לפציעת רירית הרחם, או שהוא גורם לתגובה דלקתית שנועדה להוציא את הגוף הזר וגורמת לדימום או להתפרקות הרירית שהיא מעין מה שקורה בווסת.
יש מחמירים וחוששים שדימומים אלו נחשבים כדימום של התפרקות הרירית כדוגמת וסת (נשמת אברהם קצד, ה, 6 בשם ריש"א והרב נויבירט; באהלה של תורה א, כד; הרב יונתן בלס תחומין לא).
ויש מקילים, הואיל ויש אפשרות שדימומים אלו מחמת פצע (הרב אליהו אברז'יל בדברות אליהו ו, לו, הרב קאפח, וכן עולה מטה"ב א, ה; ח"א עמ' רסז; הרב ד"ר הלפרין 'רפואה מציאות והלכה' כא).
הלכה למעשה
למעשה כתבתי בספרי 'טהרת המשפחה' (ב, יד): "לאחר שהווסת הסתיים ופסקה בטהרה, גם אם הדם נמצא בבדיקה פנימית, כל זמן שאינו מרובה כדרך וסת, ניתן לתלות שהוא דם שיצא מפצע שנגרם על ידי ההתקן". אומנם כדי לצאת מהספק, נכון שאישה שיש לה התקן שגורם לדימומים תימנע מקיום בדיקות פנימיות שאינן הכרחיות לטהרתה אלא תסתפק בשתי בדיקות בכל שבעת הימים (שם ד, ח) ותימנע מלבישת תחתונים לבנים (ראו שם ד, 9).
וזאת משום שכל זמן שהרופאים מסופקים בשאלה אם הדימומים הנגרמים מההתקן יצאו מחמת פציעה קלה שההתקן פצע את הרחם או מתגובה דלקתית, ואף אם גרם לתגובה דלקתית, אולי תגובה זו נחשבת כ"מכה" היינו פצע, אזי מדובר במצב שהדם שמצאה בבדיקה פנימית אולי יצא מפצע, וכל זמן שאין מדובר בעונת הווסת, אינו מטמא.

טענת המחמירים ותשובתי
טענו כנגדי כמה רבנים שהם שאלו רופאים רבים, ומכיוון שהרופאים אינם יודעים להסביר מדוע ההתקן גורם לדימומים, יש להחמיר. ותשובתי שהדין הפוך. רק כאשר הרופאים יאמרו בוודאות שהדם שיצא בעקבות ההתקן אינו נחשב דם פצע יש להחמיר. כלומר, מכיוון שלא הייתה הרגשה של וסת, כל עוד הרופאים מסופקים, אפילו יש סיכוי של עשרה אחוזים בלבד שהדם שנמצא בבדיקה פנימית הוא מחמת פצע שההתקן גרם ברירית הרחם - טהורה. וכפי שלמדנו, שכאשר האישה סוברת שיש לה מכה ברחם ואינה יודעת אם הדם יצא מהמכה, כל זמן שאינה בעונת הווסת, טהורה.
שאלו, הרי הקלו בזה רק כאשר האישה יודעת שיש ברחמה פצע, ואילו כאן כשיש התקן לא בטוח שיש פצע. ותשובתי, אם בעבר שלא היו שום אמצעים לדעת מה קורה בתוך הרחם סמכו על אישה שאמרה מכה יש לי ברחם, כלומר הרגישה סוג של כאב או ראתה דימום מסוג שונה, קל וחומר שכאשר הוכנס לתוך הרחם התקן שידוע ממיליוני נשים שהוא עלול לגרום לדימום, שייחשב כמכה שלעיתים מוציאה דם.
לפיכך, כל זמן שאין מדובר בעונת הווסת, ומדובר בדם שיצא בלא הרגשה ברורה, מכיוון שיש סיכוי של עשרה אחוזים ויותר שיצא מפצע שנגרם מההתקן, אינו מטמא.

תנאי ההלכה
אומנם אפשר להקל בכך בתנאי שברור שמדובר בדימום שנגרם בעקבות ההתקן. כגון, שלפני שהיה לה התקן הווסת נמשכה שישה ימים בלבד, וגם עתה הצליחה לפסוק בטהרה בסוף היום השישי ולצאת בכך מחזקת טומאה, אולם שלא כפי שהייתה רגילה, מצאה במשך שבעת הנקיים דם בבדיקה הפנימית, ויש להניח שהגיע מחמת ההתקן. אומנם אם בעקבות התארכות הווסת לא הצליחה לבצע הפסק טהרה, הרי שמדובר בדימום רב יחסית ויש להחשיבו כהמשך הווסת, ורק לאחר שתפסוק בטהרה, אם תמצא דם בבדיקה הפנימית מעבר לימים שהייתה רגילה לראות, תוכל לתלות שהוא מפצע שנגרם מההתקן. כמו כן, אם לאחר שתפסוק בטהרה תראה כמות גדולה של דם, כדוגמת הדם שמוצאים לקראת סיום הווסת, יש להחמיר, שכן לעיתים רוב דם הווסת יוצא ברציפות, ואחר כך פוסק ושוב חוזר לצאת עד סיומו.

התקן הורמונלי
עוד הוספתי (שם ב, 16) שגם כאשר מדובר בהתקן שיש עמו הורמונים, אפשר להקל בכך. שכן למרות שבעקבות ההורמונים הרירית נעשית דקה ונוטה לדמם, וכן אנו מוצאים שגם נטילת כדורים הורמונליים גורמת לעיתים לדימומים, ובהם אין להקל (שם ב, 8). מכיוון שבפועל הוכנס התקן לרחם, ישנה אפשרות שההתקן פצע את הרחם או עורר תגובה דלקתית שגרמה לדימום מחמת פצע, וממילא דינה כדין אישה שיש לה מכה שיכולה להוציא דם, והדם שמצאה בבדיקה פנימית טהור. ובתנאי שמדובר בדימום קל שברור שהוא אינו במסגרת וסת, גם לא וסת קל, שלעיתים נעשה קל בעקבות השפעת ההורמונים.

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il