בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף בן יעקב ז"ל

מתוך "קול צופייך" 357

ירושת הארץ ללויים ולבני התורה

הלווים לגיונו של מלך; אחדות העם על ידי התורה; יום ירושלים; המסופק אם אמר 'יעלה ויבא' בסעודה שלישית, ובפורים; זכות נשים שלא חטאו בעגל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

כ"ה אייר תשס"ו
9 דק' קריאה
הלויים - לגיונו של מלך
פרשת השבוע פותחת במניין בני ישראל, והקב"ה מצוה את משה רבנו ע"ה שלא למנות את הלויים עם שאר השבטים, כי יש להם מעלה מיוחדת בפני עצמה. וכך כתוב בפרשה (במדבר א, מו-מט) "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ומבאר רש"י, שמעלתם המיוחדת של שבט לוי, היתה בגלל שלא חטאו בעגל, ולכן זכו לתואר המיוחד - "לגיון של מלך", וז"ל: "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל", עכ"ל.

ויפקד אותם משה על פי ה'
כתוב בפרשה (שם, טז) "וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה". יש מקשים מדוע הדגישה התורה שפקד משה את הלויים "על פי ה'", לכאורה די היה לכתוב 'ויפקוד אותם משה כאשר צוה'? רש"י הרגיש בקושי זה, וכתב וז"ל: "אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לבתי כולם ולתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם (כלומר, הדבר כרוך בחוסר צניעות בולט להכנס לאוהלים בשעה שאמהות מניקות את בניהן). אמר לו הקב"ה עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי (כלומר, לך אתה עד פתח האוהל, ואני כבר אומר לך מה מניין הנפשות שבאוהל זה). הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה'", עכ"ל.
ויש לשאול, אם כבר השכינה מתלווה למרע"ה ואומרת לו כמה מהלויים יש בכל אוהל ואוהל, לשם מה צריך מרע"ה לכתת רגליו מאוהל לאוהל, היה די בזה שהשכינה תבוא אליו ותעשה לו סיכום של כלל הלויים שנמצאים בתוך כל האוהלים? אלא, רצה הקב"ה שייקרא המניין של הלויים על שמו של מרע"ה, ולכן היה צריך שהוא ילך מאוהל לאוהל, וכל זה בגלל מעלתם המיוחדת של הלויים שנקראו "לגיון של מלך". וכבר מצאנו בחז"ל שנתנו לבם לכך שמעלתם של הלויים מיוחדת, שכן אפילו יוכבד בת לוי נמנתה בין החומות בכניסתם של בני יעקב למצרים, והיא היתה רק בבטן האם.

ירושת הארץ ללויים ולבני התורה
ישנם החושבים שכינויים של הלויים "לגיון של מלך" הוא עניין מוסרי גרידא, אבל לא כן הוא, כי מצינו שהרמב"ם ייחס למעלה זו הלכות למעשה, בספרו הגדול "היד החזקה", וז"ל (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הל' יא-יב): "יראה לי, שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות, ובביזתן ככל ישראל. ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך", עכ"ל. עד כאן הרמב"ם מנה את חלקם המיוחד של הלויים. וממשיך הרמב"ם במעלתם המיוחדת של לומדי התורה ששוות ערך למעלתם של הלויים, וז"ל (שם, יג): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי", עכ"ל.

שכל טוב לכל עושיהם
התורה נותנת חיים ללומדיה, וחריפות מח וחדות מחשבה שעולה על לומדי כל החוכמות שבעולם. פעם היה סוחר גדול שעינו היתה צרה בבני התורה שמקבלים תרומות רבות מעשירים שבכל קצוות הארץ, ואינם תורמים מעצמם "כלום" (!) לפרנסת בני ביתם, ויזם אסיפה של כמה עשירים ודיבר בפניהם דברי שטנה נגד לומדי התורה, וכי עליהם לצאת ולעבוד בעצמם! שמעו העשירים את דבריו והחליטו לכנס את ראשי הישיבות ולפרוס בפניהם את טענות אותו עשיר, ולשמוע מה בפיהם. עמד אחד מראשי הישיבות והזהיר אותם שכיון שבני התורה מפותחים בשכלם מאוד מאוד, עדיף שימשיכו להשקיע את חייהם בלימוד התורה, כי אם יצאו ל"שוק המסחר" הם מסוגלים להשתלט עליו בנקל ולהושיב בצד את כל עשירי הארץ והעולם. כך היא מעלתם המיוחדת של בני התורה שממיתים עצמם באהלה של תורה. ופעם התבטא נחמן ביאליק שהוא אינו פוחד מאף אחד בעולם, חוץ מבחורי הישיבות, שיש להם שכל חריף מאוד, והוא לא יכול להתמודד אתם!! כך היא ההערכה האמיתית של בני התורה, וכך ידעו והסכימו כל החכמים שבכל דור ודור.

אחדות העם על ידי התורה
מעלת התורה גדולה ועצומה לאין ערוך, כאשר כל בני ישראל בכלל, והלומדים אותה בפרט, מאוחדים ומלוכדים, אין לשום בריה בעולם הכח להזיק לעם ישראל. שמא תאמר, שדרישה זו של אחדות קשה היא ולא ניתנת ליישום, שכן יש פלגים שונים בעם וכדומה - אין זו טענה, כי אין דבר המסוגל לאחד את עם ישראל חוץ מהתורה, ולמרות השינויים בצורת לימוד התורה או בגירסתה, הרי שכל לומדי התורה על כל גווניהם שבכל אתר ואתר בכל העולם, בסופו של דבר, לומדים את אותה התורה האחת והיחידה שקיבלנו בהר סיני. ועל כן, יתחזק כל אדם במאוד בלימוד התורה, שבו יש את הסגולה הטובה ביותר להנצל מכל רע. וזהו שמשבחת התורה 'ויחן שם ישראל נגד ההר' בלשון יחיד, כי כל עם ישראל היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד, ובזכות זה זכו לקבלת התורה ולהנצל מכל המזיקים. ודרשו על מה שכתוב "נגד ההר", ללמדנו שעם ישראל בהיותם מאוחדים מסוגלים לעמוד נגד כל "ההרים", הם אומות העולם העומדים עלינו לכלותנו בכל דור ודור, ואיחוד זה מצילנו מידם.

תפילת השל"ה הקדוש – בערב ר"ח סיון
מרן בעל השל"ה הקדוש תיקן תפילה מיוחדת לומר אותה בערב ראש חודש סיון, וגם אם יחול ערב ראש חודש בשבת כמו השנה, טוב לאומרה אפילו בשבת. תפילה זו מועילה מאוד לבקש צרכיו מהקב"ה, ובפרט לחינוך הילדים שצריכים בו כל כך הרבה סייעתא דשמיא. וראה במחזור "קול יעקב" לחג השבועות (בעמודים 9 – 12) את ההקדמה של השל"ה הקדוש ב"שער האותיות", ושם הוא אומר שלפני כל פעולה לצרכיו יאמר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים, הצליח דרכי, כי ממך הכל ומידך נתנו לך". והאריך בשבח מעלת התפלה על כל דבר, ושם גם הביא את התפילה לערב ר"ח סיון. ואת נוסח התפילה במלואה תמצא שם.

שבועה בשני לוחות הברית
זכו שלושה עמודי עולם, הלוא הם "אור החיים הקדוש", השל"ה הקדוש, והאלשי"ך הקדוש, שנוסף להם התואר "הקדוש", ולא רק לשמם אלא גם לחיבורם. לדוגמא, אפילו לספר "משנה תורה" לרמב"ם קוראים "רמב"ם" ותו לא. והיה מעשה עם סבו של בעל הבא"ח שהיה דיין גדול, ובחכמתו אילץ אדם שהיה מוכן להשבע לשקר, להודות בשקרו. וכך היה המעשה, בין שני אנשים היה דין ודברים עד שהגיעו לבית הדין אצל סבו של מרן בעל הבא"ח זיע"א, והוא הרגיש מי דובר האמת ומי השקרן, ופנה לשקרן ואמר לו שהוא רוצה להשביע אותו, אך הלה לא נרתע ואמר שהוא מוכן להשבע. ראה סבו של הבא"ח שאותו אדם מסוגל אפילו להשבע לשקר, ואמר לו: אתה חושב שאני אשביע אותך בספר תורה?! אני אשביע אותך ב"שני לוחות הברית"!! התחיל אותו אדם לרעוד, והודה על שקריו, ושילם ככל שהושת עליו. אחרי הדיון בבית הדין הלך אותו שקרן לשמש של בית הדין, והפציר בו שיראה לו את "שני לוחות הברית" כי חשב שהם גלו לבבל והיו ברשותו של הדיין הקדוש. הלך השמש והביא לו את הספר "שני לוחות הברית" של בעל השל"ה הקדוש, ואז ראה אותו שקרן כמה גדולה חכמתו של הדיין, ואמר שאילו היה יודע, לא היה נרתע מלהשבע לשקר.

הפטרת השבוע
בשבת יחול ערב ראש חדש סיון, ולכן הפטרת השבוע בשבת היא "ויאמר לו יהונתן מחר חודש" (שמואל א פרק כ') וזה לכל הדעות, ואין בזה שום ספקות. כמו כן, לא אומרים במנחה בשבת "צדקתך", כנהוג בכל ערב ראש חודש שלא אומרים בו תחנון. ולמעשה, לא נאמר תחנון החל מר"ח סיון ועד י"ב בו. ובני חו"ל שיש להם שני ימים טובים לחג השבועות, לא יאמרו תחנון עד י"ג בסיון.

יום ירושלים
ביום שישי יחול "יום שחרור ירושלים עיר הקודש". ביום זה היו ניסים גדולים ונפלאים, והצליחו לשחרר את הכותל המערבי, שממנו השכינה לא זזה מעולם, וכמו שדרשו חז"ל (שיר השירים רבה ב): "הנה זה עומד אחר כתלנו, אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם, ושער הכהן ושער חולדה לא חרבו לעולם עד שיחדשם הקב"ה", עכ"ל. ובאמת, למרות שיש הרבה מפקפקים בקביעת ימים שונים, אבל ביום ירושלים כולם מודים שיש לקובעו כיום של הודאה להקב"ה על הניסים שעשה עמנו.

ברכת המזון לפני השקיעה השבת הקרובה
כפי שאנו רגילים לומר ולהזהיר, כל שבת שחל בה ערב ראש חודש, יש לברך ברכת המזון של הסעודה השלישית לפני השקיעה, ולומר "רצה" (ולא יעלה ויבוא), ובזה יצא מידי כל הספקות. וידוע שיש מחלוקת גדולה בין מרן לרמ"א האם אזלינן בתר התחלת סעודה או סיומה, שלדעת מרן התחלת הסעודה קובעת, ואם התחיל את הסעודה מבעוד יום והיה שבת, אומר "רצה" בברכת המזון למרות שסיים סעודתו בלילה, אך "יעלה ויבוא" לא יאמר. ולדעת הרמ"א סיום הסעודה קובע, ולכן יש לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון אם גמר את הסעודה השלישית אחרי השקיעה (והט"ז מקשה שיש כאן תרתי דסתרי). אשר על כן, שומר נפשו ירחק מכל מחלוקת, וישתדל לסיים את הסעודה מבעוד יום, ולומר "רצה" בלבד, ואחר כך יכול להמשיך כמה שירצה בדברי תורה ובזמירות שבת (ועיין לרב פעלים ח"א סימן ה').

המסופק אם אמר 'יעלה ויבא' בסעודה שלישית, ובפורים
בדין הנ"ל האריכו מאוד האחרונים, וכך כותב בעל "כף החיים": אם היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת (בשבת רגילה כל השנה), כן כתב מרן הב"י בשם אורחות חיים. אבל בשם הרא"ש כתב בתשובותיו סימן כ"ב שאין להזכיר של שבת, כיון שהוא מברך בחול אין להזכיר של שבת, וכן כתב הטור בסימן תרצ"ה בעניין סעודת פורים, שאם משך סעודתו עד הלילה אין אומרים "על הניסים". וכיון דאיכא פלוגתא בזה יש לחוש לדבריהם ולהחמיר". ובר מן דין, בעצם הדין של אכילת פת בסעודה שלישית יש מחלוקת בין הפשט לבין חכמי הקבלה, שלדעת חכמי הקבלה חובה לאכול גם בסעודה שלישית פת, ורק בחנוכה ופורים אין חיוב לאכול פת, ולכן אם בפורים לא אמר "על הניסים" אינו חוזר, אבל בסעודה שלישית חוזר אם הסתפק. ואמנם, יש מי שאומר שגם בפורים חייב לאכול פת, ולפי אותו מ"ד אם לא אמר "על הניסים" חייב לחזור, אבל מכל מקום ההלכה לא כן, אלא קי"ל שאם לא אמר "על הניסים" בחנוכה ופורים לא חוזר כי אין חיוב לאכול בסעודתן לחם.

אימתי מתחילים לאכול סעודה שלישית
אם התחיל לאכול סעודה שלישית בשבת רגילה יותר מחצי שעה לפני השקיעה, יכול להמשיך את סעודתו אפילו עד חצות לילה (ויותר).
אבל אם התחיל לאכול תוך חצי שעה סמוך לשקיעה אומרים לו שיסיים את סעודתו עד השקיעה.
אבל אם בא להתחיל את הסעודה השלישית בבין השמשות, יש מי שאומר שאסור לו לאכול כלל, כיון שהוא ספק שבת ספק חול, ועליו לעשות הבדלה; ויש מי שאומר שאין אפשרות לעשות הבדלה כיון שממילא עדיין זה לא לילה גמור. נמנו וגמרו שגם אם התחיל סעודה שלישית בבין השמשות מותר לו לאכול, כי זה תלוי במחלוקת אם סעודה שלישית מדאורייתא או לא, שהרי כתוב (שמות טז, כה) "אכלוהו היום". וידוע שלפי הקבלה סעודה שלישית מדאורייתא, וחייב לאכול בה פת, ולכן השתבח רשב"י ואמר "אסהדנא עליי שלא ביטלתי שלש סעודות בפת". ושאלו, מה עשה רשב"י בשבת שחל בערב פסח, ולא מסתבר לומר שאכל מזונות בשיעור המחייב ברכת המוציא וברכת המזון (גם מצה עשירה ודאי לא אכל, כי לבטח ראה ברוח קודשו שבסופו של דבר גם אלה שמכרו מצה עשירה חזרו בהם והתחרטו, ולכן לא אכל ממנה כלל). ויש שאמרו שברוח קודשו עשה תיקונים. ול"נ שאין צורך להפליג בכך, אלא אפשר לומר שאותו עץ חרוב שהיה מוציא לו לחם, ואותו מעיין שהיה מוציא לו יין, גם הוציא לו מאכל שאינו חמץ שאפשר לברך עליו המוציא וברכת המזון.

שְׁלֹמֹה, שֶׁלָמָּה שַׂלְמָה שְׁלֵמָה שַׁלְּמָהּ
פעם אחת הגיע רבנו אברהם אבן עזרא למחוזו של רש"י שלא ראהו עד אז, ונכנס להתפלל בבית כנסת. ראוהו המתפללים שהוא לבוש בגדים קרועים, כאחד העניים, ולא הכירוהו. לאחר התפילה, נטפל אליו אחד המתפללים בטענה כי הוא גנב לו מעיל יקר ומכובד, אך האבן עזרא הכחיש זאת מכל וכל, ותפסוהו והביאוהו לבית הדין שם ישב רש"י לדון. שמע רש"י את הטענות של התובע, ופנה לשמוע את דבריו של האבן עזרא. אמר לו האבן עזרא אני כבד פה ואיני יכול לענות אלא בכתב. הסכים רש"י לכך, והאב"ע כתב לו: "שלמה שלמה שלמה שלמה שלמה". כשקרא את זה רש"י מייד נזדעק ואמר: אתה הוא רבנו אברהם אבן עזרא!! ומייד ציוה לשחררו. אמרו לו כיצד הבנת שהוא האבן עזרא? אמר להם רש"י, קראתי את זה מתוך "כתב הסתרים" שלו, וכך הוא כתב: שְׁלֹמֹה, שֶׁלָמָּה, שַׂלְמָה שְׁלֵמָה שַׁלְּמָהּ"?!

זכות נשים שלא חטאו בעגל
ידוע מה שהבא"ח כותב שהנשים לא עובדות עבודות קשות בראש חודש, כלומר חוץ מהכנת מאכלים לבני הבית שזו חובתה, היא צריכה להמעיט במלאכות הדורשות טרחה מרובה כגון: כביסה, ושטיפה הרצפה, וזכו לזאת בשכר שלא נטלו חלק בחטא העגל.
וידוע המעשה, שאשמדאי מלך השדים הערים על שלמה המלך וזרקו מאות פרסאות מארמונו, וישב במקומו אחרי שלבש את צורתו ואת בגדיו. והיה שלמה המלך (האמיתי) מסתובב וצועק ברחובות "אני קוהלת בן דוד!!", ולא האמינוהו, וחשבוהו למשוגע, והיו בזים לו ורודפים אותו. פעם אחת אמר לו אדם אחד שהוא משונה מכל המשוגעים, שכן הוא חוזר על אותו "שגעון" כל הזמן, בניגוד לשאר המשוגעים שמשנים כל הזמן את ה"תקליט" של השגעון שלהם. אמר לו שלמה המלך אכן צדקת, ומשום כך יש לך סימן שאני באמת שלמה המלך ולא סתם משוגע. ביקש ממנו אותו אדם להביאו לביתו לסעוד עמו, ושמח שלמה המלך על כך מכיון שלא באה אל פיו סעודה חמה זמן רב. כשהגיעו לביתו, סיפר אותו אדם לאשתו שהוא הביא אורח חשוב, את "שלמה מלך ישראל" בכבודו ובעצמו. כעסה האשה ואמרה, אם הוא באמת שלמה המלך אל תביא אותו לבית, שכן הוא ביזה את כל הנשים במה שהוא כתב (בקהלת ז, כח) "ואשה בכל אלה לא מצאתי". אמר לו שלמה המלך אפייס את אשתך מהחלון, כי לא נתנה לו להכנס כלל, בחושבה שאם הוא ייכנס, הוא "יתנחל" בביתה ולא ירצה לצאת. אמר לה שלמה המלך: אדרבה כל כוונתי היתה לשבח את הנשים, שבחטא העגל לא נתפתו ל"שטות" של הגברים, ואפילו אחת מאלף לא מצא שתטול חלק בחטא העגל, ולא מצא שאמרו "אלה אלהיך ישראל". שמחה האשה, ואמרה אם כך תכנס, ואכבדך כראוי למלך ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il